“כי האדם עץ השדה

אבי שהיה איש של עצים כל חייו, מהגיחו לעולם ועד יומו האחרון, בו הוא לפתע קרס ומת מתחת לאחד מעצי גינתו, כפי שבקש לעצמו, לימד אותי להביט אל החיים כנמשלים לעצים ביופיים ובכיליונם. כמילות השיר אותן ניסח נתן זך בצורה מופלאה:

כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

המחשבה על עצים וחיים, בתקופה המאוד מיוחדת שבין ראש השנה לכיפור, גרמה לי לחפש ספר ישן ונוגע בספרייתי (השמור על ידי לתקופות שכאלה) דרכו אשוב להלך הרוח שהותיר בי אבי, המציף אותי מדי פעם, באמצעותו אני מבקש לקיים אתו שיחה מדומיינת, שבחייו לא הספקנו לקיים.

הספר ששלפתי ממדף ספרייתי, הוא של חנוך ברטוב, יהודי קטן, אחד מספריו הפחות ידועים שיצא בשנת 1980, קובץ של ארבעה סיפורים, על דמיות העורכות חשבון נפש על חייהם, המבקשות לנסות ולתקן את מה שהתקלקל בדרך, ולייחל לחיים שנותרו כנטולי משקעי עבר. האם זה בכלל אפשרי?. הלך רוח שאין כמוהו מתאים לכיפור, ביום של חשבון נפש.

אני אהבתי מאוד את הסיפור הראשון, ופחות התחברתי לשלושת הסיפורים האחרים, ועל כן הביקורת היא על הסיפור הראשון: יער, באמצעותו בקשתי לשוחח עם אבי בשיחה דמיונית.

אברהם שיין, הוא גיבור הסיפור שלנו, יהודי כפרי פשוט, הלבוש פרוות הרריים, שבקש גאולה באמצעות עלייה לארץ ישראל. כל חייו הוא עבד עבודה פיזית קשה, כקבלן לעקירת עצים, אך לא ראה פרי בעמלו, משום שבתמימותו לא חשד בשותפיו שרימו אותו. אברהם חיי חיים דלים, ופרנס את משפחתו בדוחק רב, מה שגרם עוגמת נפש לבני משפחתו.

אהבתי את המטפורות התנכיות העולות מהתיאורים והשמות. שם הגיבור אברהם, כמו אברהם אבינו שעקר לכנען במסע תלאות, או לבוש עדרת השיער של אברהם, המזכיר את עשיו, כמי שרומה על ידי אחיו, או מקצועו של אברהם, שלא היה נוטע, אלא עוקר עצים, המעיד על אופיו כמי שהלך נגד הכיוון הציוני - אל תעקור נטוע. הוא היה ונשאר אינדיבידואליסט בחברה שדחקה בחבריה להשתייך למסגרות פוליטיות מאורגנות.

יש דברים שלעולם לא נצליח לתקן, וגם אברהם לא הצליח בכך. הוא רכש בזעת אפו, בית קטן בפאתי המושבה, (בית שאגב מאוד הזכיר את בית ילדותי) ובקש באמצעותו לפצות את משפחתו על הימים הקשים שהיו, ולאחד אותם תחת גפנו, אך כל אחד משלושת ילדיו פנה לכיוון אחר, וכשהיו מגיעים, היו אלה ביקורים חטופים של יצאה מידי חובה.

אחר כך שבגרו אברהם ואשתו, הם עקרו מאדמתם, ועברו לעיר לדירת שיכון קטנה ודחוקה, שם אברהם חזר לרגעים של מעט פיוס עם יהדותו ועצמו, בשעה שהתעמק בטקסטים יהודים.

מכיוון שאין סיכוי שתקראו סיפור זה, אני מרשה לעצמי לעשות לכם ספוילר ענק. אברהם בערב ראש השנה, נפל והתמוטט במפתיע, כשהוא מביט על שזיף אדום, שהיה יפיפה בעיניו, הוא הרים אותו בידיו, ואמר לילדיו ולנכדיו, בניסיון פאתטי לקרב אותם אליו: " ושזיפים?! אמרו אתם: איפו בעולם יכולים לראות שזיף כזה? איפו?!". כך בשפה פשוטה שהיא יפה, כזאת שלא כותבים עוד, מצליח ברטוב להעביר סיפור של החמצת חיים באופן מכמיר, הגורם לנו לחשוב מהם החיים, ומה היה קורה אילו לשעה קלה, הורינו היו יכולים לקיים איתנו את השיחה שבחיים לא הצלחנו לקיים?

אז על מה הייתה השיחה המדומיינת ביני ובין אבי, לא שוחחנו, אלא רק דמיינתי את שנינו, קוראים את אותו סיפור, ואבי אומר לי בסיומו, אני לפחות נפלתי ומתתי בגינתי, ואת המלים האחרונות השארתי לעצמי, כפי שאבי היה כל חייו, איש בודד, של מעשים הממעט במילים.”