“אני זוכרת את היום הזה, אני לעולם לא אשכח, זה לא דבר שאפשר לשכוח, אומנם במשך השנים הוא כבר הופך להיות מצחיק כשהוא מסופר, ואז את הופכת להיות "האימא הלא נורמלית". כן, בדיוק זו שנלחצת מכל דבר. השלישי שלי היה בן שלוש, ילד שקט וחמוד, עצמאי, ובעיקר ממושמע (עד שהוא הגיע לגיל ההתבגרות והתכונה הזו פשוט התפוגגה). אני זוכרת שהחלטנו לנצל את חופשת הקיץ ולצאת עם הילדים קצת לבלות, סוף סוף לנוח, בריכה, שמש,גליד”

“לב של אמא תמיד יודע, לב של אמא אף פעם לא משקר לב של אמא לעולם לא מתנחם על אובדן. שלוש נשים, האחת איבדה, השניה מצאה והשלישית עדיין מחפשת. סטלה פסיכוטרפיסטית נשואה באושר ואם לבן, איבדה בנעוריה את בתה אליס, היא היתה אם צעירה נשואה ואם לבת קטנה בת שנה וקצת, הם יצאו לנופש ליד הים ושם אליס נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. לאחר זמן מה וחקירת האירוע נקבע כי אליס שהושארה ללא השגחה כנראה טבעה. סטלה”

“כמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם האמונות שלכם? האם תתנו לקרובים אליכם לערער אתכם? מה יקרה אם תגלו שאתם טועים? הכותרת שלעצמה מותירה אותי באי נוחות- "תגידי שאת שלי", ציווי, לא בקשה או תחנונים אלא החלטה. הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטן של שלוש נשים:סטלה, איזבל (או אליס) וקריסטין. סטלה-פסיכולוגית במקצוע, אשר מתמודדת עם טראומה של איבוד בתה הבכורה אותה ילדה בגיל 17. בזמן חופשה משפחתית סטלה מפנה”

“העלילה מובאת בגוף ראשון מפיהן של שלוש הדמויות הראשיות, בעיקר מפי סטלה האם שבטוחה שמצאה את ביתה האבודה. בהתחלה משולבים גם קטעי יומן שסטלה כתבה בעבר. כל הפרקים קצרים וכתובים כלבבי בגוף ראשון. בהתחלה היו לספר וייבים שהזכירו לי קצת את הכתיבה של שרה פינבורו הגאונה והתלהבתי ממש כשחשבתי לאילו כיוונים העלילה עומדת להמריא, אך לצערי הרב די מהר זה התפוגג. רוב הספר בנוי על השטאנץ המוכר של האישה ההיסטרית שמאבד”

“אני זוכרת את היום הזה, אני לעולם לא אשכח, זה לא דבר שאפשר לשכוח, אומנם במשך השנים הוא כבר הופך להיות מצחיק כשהוא מסופר, ואז את הופכת להיות "האימא הלא נורמלית". כן, בדיוק זו שנלחצת מכל דבר. השלישי שלי היה בן שלוש, ילד שקט וחמוד, עצמאי, ובעיקר ממושמע (עד שהוא הגיע לגיל ההתבגרות והתכונה הזו פשוט התפוגגה). אני זוכרת שהחלטנו לנצל את חופשת הקיץ ולצאת עם הילדים קצת לבלות, סוף סוף לנוח, בריכה, שמש,גליד”

“לב של אמא תמיד יודע, לב של אמא אף פעם לא משקר לב של אמא לעולם לא מתנחם על אובדן. שלוש נשים, האחת איבדה, השניה מצאה והשלישית עדיין מחפשת. סטלה פסיכוטרפיסטית נשואה באושר ואם לבן, איבדה בנעוריה את בתה אליס, היא היתה אם צעירה נשואה ואם לבת קטנה בת שנה וקצת, הם יצאו לנופש ליד הים ושם אליס נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. לאחר זמן מה וחקירת האירוע נקבע כי אליס שהושארה ללא השגחה כנראה טבעה. סטלה”

“כמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם האמונות שלכם? האם תתנו לקרובים אליכם לערער אתכם? מה יקרה אם תגלו שאתם טועים? הכותרת שלעצמה מותירה אותי באי נוחות- "תגידי שאת שלי", ציווי, לא בקשה או תחנונים אלא החלטה. הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטן של שלוש נשים:סטלה, איזבל (או אליס) וקריסטין. סטלה-פסיכולוגית במקצוע, אשר מתמודדת עם טראומה של איבוד בתה הבכורה אותה ילדה בגיל 17. בזמן חופשה משפחתית סטלה מפנה”

“העלילה מובאת בגוף ראשון מפיהן של שלוש הדמויות הראשיות, בעיקר מפי סטלה האם שבטוחה שמצאה את ביתה האבודה. בהתחלה משולבים גם קטעי יומן שסטלה כתבה בעבר. כל הפרקים קצרים וכתובים כלבבי בגוף ראשון. בהתחלה היו לספר וייבים שהזכירו לי קצת את הכתיבה של שרה פינבורו הגאונה והתלהבתי ממש כשחשבתי לאילו כיוונים העלילה עומדת להמריא, אך לצערי הרב די מהר זה התפוגג. רוב הספר בנוי על השטאנץ המוכר של האישה ההיסטרית שמאבד”