ביקורת ספרותית על כיוונה של הרוח מאת שרית רצון
בזבוז של זמן

---

תמיד אהבתי לקרוא ספרים על העולם החרדי, כן העולם הזה שאמנון לוי כל כך אוהב, יש לי לפעמים את התחושה שלוקחים את העולם הזה כמעין "תגלית" שעל החילוניים לחקור ולנבור ולנסות לאו דווקא להבין אלא יותר לשנות, ואני מנסה להבין למה? האם "הם" חוקרים ונוברים ומנסים לשנות את החילוניים? לא נראה לי.

כיוונה של הרוח, הספר מתחיל לכאורה בצורה מאוד עניינית, קולחת, ומסקרנת, עד לרגע שהסופרת מחליטה לתת את דעתה בנושא "אשכנזיים" / "מזרחיים", מחדדת את הפערים העדתיים, נתפסת לדקויות בנושאים שבעיניה כנראה רלוונטיים, "געפילטע פיש" ועוד כל מיני מניירות חסרות תוכן ועניין.

העלילה:

משה – מואיז טולדנו נשוי לדבורה ולהם 4 בנים ו 2 תאומות, העלילה מתמקדת בבנות במילי ורבקי, עד גיל 12 לערך חיו כמשפחה מסורתית – דתית, הבנות היו בחוגים, הצטרפו לתנועת הנוער בני עקיבא, והחיים היו יפים.

למשה – מואיז הייתה חנות בבני ברק, לשם החליט לעקור יחד עם משפחתו ולאמץ לחיקו את הדת "האשכנזית", זו שטוענת שכיפות סגורות אלו האנשים שלא החליטו באיזה צד להיות, דתיים או חילוניים, זו שטוענת שקול אישה ערווה היא, זו שמגדילה את הפערים בין החילוניים לדתיים, זו שיוצאת כנגד לשרת את מדינת ישראל.

האם דבורה עסוקה כל כולה בסיוע לבעלה בחנות שהרי תורתו אומנותו, ועליה לפרנס, לנקות לבשל ולטפל בהכל.

התאומות, שאינן מקבלות את שינוי החיים, את הדרך הקשה והנוקשה של אביהן, עוברות טלטלה איומה, זה מתחיל בהפרדה בבתי הספר, כי אבוי ושומו שמיים אשכנזיה אינה יכולה ללמוד עם מזרחית, וזה ממשיך לקוד הלבוש.

מילי, שאביה מוצא לה שידוך, דווקא עם אשכנזי, כי אותה משפחה אשכנזית בעלת "כתם", אחד מהבנים סרח ועזב את עולם הדת, ולכן יש פשרה לחתן אותו עם מזרחית.

אלא שמא, הוריה של מילי אינם יודעים על חייה הכפולים, על אהבתה לריקוד הבלט, ובערב המקווה לאחר שטבלה, נעזרת מילי במורתה לריקוד אשר מצליחה להבריח אותה מהארץ לצרפת להצטרך ללהקת מחול.

רבקי שנותרת להתמודד מול חרון אביה, מתעמתת איתו ובורחת גם היא מבני ברק לרחובות לאותו זוג הומאיים שאימץ אותה ופותח עבורה סלון כלות ברחובות.

לכאורה עלילה יפה...לכאורה!

אז למה הספר לא נגע בי, ואכזב אותי:

הפילוסופיה, אוי הפילוסופיה שיש בספר, לאורך דפים שלמים, יש תחושה שאפילו הסופרת התעצבנה לרגעים ספורים על עצמה...

ניקח כדוגמא, הרגע בו דבורה מגלה כי ביתה מילי ברחה ביום החתונה, האימא היסטרית, דומעת, צורחת, מבכה את מר גורלה, והתאומה רבקי יושבת מולה ומתחילה בפילוסופיות החיים, דפים שלמים של פילוסופיה, עד לרגע מסוים שהאם צורחת, דיי, מה נהיית לי עכשיו פילוסופית? חחח לא הפסקתי לצחוק ניסיתי לדמיין לי את זה במציאות...

לאורך כל הספר כשמשהו קורה (וזה קורה דיי הרבה האמינו לי) אז זה מתחיל במשפט:

"נו, ספרי לי מה קרה"......

"רגע, לפני שאספר לך....תביני"

ואז מתחילים עמודים שלמים של פילוסופיה שאתה כבר שוכח בכלל על מה הייתה המריבה.

הספר ככל שהתקדם נתן את התחושה שהסופרת מנסה להגיע כאן לאיזה אמירה, אולי ניסתה לכתוב פרוזה ויצא לה פילוסופיה? יכול להיות.
הרגשתי כמו בהרצאה, הרצאה שלא מסתיימת לה, חידודי לשון, התפלפלויות, דו שיח מייגע ומתיש
והסוף? אוי כמה מפתיע באמת, משפחה חרדית מבני ברק, מקבלת לבסוף בזרועות פתוחות את הבנות שסרחו, את הבנות שממשיכות בדרכם כי הם הצליחו להביא את האור,
את הפתרון למחלוקות סביב חרדים וחילוניים.

נו באמת!

הסופרת מנסה לצייר איזושהי רוחניות, רוח האדם כהגדרתה, הרוח הזו מתגברת על כל הפערים העדתיים והדתיים, הרוח הזו אמורה לשבור את השוני, את היריבות, את חוסר ההסכמה, הרוח הזו תחזיר בתשובה את אמנון לוי או לחלופין תהפוך את חסידי גור או האליטה האשכנזית לחילוניים.

הספר הזה יותר מטיף מאשר מספר, הרגשתי שהסופרת מטיפה לי, מי הוא אלוהים? אייך להתגבר על השד העדתי, שאלוהים אוהב גם את השונים והגויים, שזה לא נורא לחיות עם גוי בלאו הכי הילדים שייוולדו יהיו יהודים, והכל תחת מעטפת של מילים יפות.

"קאט דה בולישט" בקיצור לעניין.

» ביקורות נוספות של רחלי (live)
» ביקורות נוספות על כיוונה של הרוח