“ספר מתח מעולה, החזיק אותי על הקצה של הספה עד השעות הקטנות של הלילה. קלייר מקינטוש שירתה בעברה במשטרה וזה בהחלט ניכר בכתיבה ובתיאור המצבים, זה היה מרתק בעיניי.
בספר אנחנו פוגשים את זואי, שמגלה יום אחד את תמונתה בעיתון חינמי ברכבת התחתית. התמונה הופיעה במדור למבוגרים בלבד וזואי לא זוכרת שצילמו אותה. כלומר מישהו צופה בה, מכיר את המסלול שלה, את חייה ואין לה שום שליטה על כך. במקביל, אנחנו פוגשים גם את קלי, שוטרת מבריקה וקצת אימפולסיבית שחוקרת את המקרה.

אנחנו יוצרים רוטינות בחיים שלנו, זה נוח, זה מנחם אבל הבעיה היא שזה גם מאוד צפוי וכשאנחנו צפויים אנחנו הופכים לטרף קל למי שרוצה להרע לנו. מי מכם שצפה בסדרה הממש מעולה "האמריקאים" זוכר את תחילת העונה הראשונה שבה עובד שגרירות נרצח כי הוא יצא לרוץ בכל יום באותה השעה ובאותו המסלול ואכל המבורגר קבוע באותה המסעדה. בעבר גם אני עבדתי בעבודה שחלק ממנה היה שינוי שיגרה, שינוי במסלול של הבוקר, הגעה בשעה שונה בכל פעם. הספר הזה החזיר אותי לתקופה הזאת, שהיתה כבר לפני כמעט עשור, והבנתי עד כמה אני צפוייה: הולכת באותו השביל ובאותה השעה בדרך לעבודה, עומדת באותו הרציף ובאותה הנקודה כי אני יודעת היכן הדלתות של המטרו יפתחו, כל יום אותה המעלית... וככה זה ממשיך. אנחנו מבצעים את הדברים האילו "על אוטומט", לא משקיעים מחשבה, והספר הזה הזכיר לי שאולי יש מישהו שצופה...

ממליצה!”

“ספר מתח אנגלי מעולה ניכר שהכותבת שרתה במשטרה ומבינה בעבודת משטרה וחקירה .
הרעיון של הסופרת על חדירה לרשת מצלמות אבטחה והשימוש בהן לצרכים פליליים
יתדלק אצל הקורא את החשש הקמאי מהאח הגדול
נתתי לספר **** ברצון רב”

“אשה מגלה את תמונתה בעמודי המודעות,בתחילה חושבת שזאת אולי טעות ,אולי כפילה,בדיקה לעומק חושפת מה שקורא באתרי האינטרנט בלי שנשים מודעות לסכנה.מותח ומשוך.מומלץ”

“ערב שישי, מהבוקר אני מקטרת כמו מרוקאית זקנה שאני "חייבת לנוח"
הגב המסכן שלי אותת לי במשך כל השבוע שארחם עליו רק קצת.
אחרי ארוחת הערב הוא החליט לקחת את המושכות ביד ולאלץ אותי לנוח
"מה עכשיו" התמרמרתי בפני אישי החמוד
"תנוחי, את כבר לא צעירה" הוא עונה לי
למראה הזעם בפניי הוא ממהר להגיד "אהההה נראה לי שעדיף שאני אעלה לנוח"
"לגמרי עדיף" אני עונה ממורמרת "תביא לי את הספר מהשידה לפחות שאעשה משהו מועיל" אני משיבה בעוקצנות

אני מנסה למצוא את התנוחה הטובה ביותר כדי לא להרגיש את הכאבים, אחרי חצי שעה אני מצליחה, נדמה לי שהייתי יכולה לפתח קריירה שלמה כאקרובטית (ולא! אני לא צוחקת כי שום אקרובטית לא הייתה מסוגלת להגיע לתנוחה שאני מגיעה עם הגב שלי)

ספר מתח, מקום ראשון צועקת הכותרת, סופרת שכבר קראתי ספר שלה ואהבתי
אז הספר הזה שעליו אני רוצה לכתוב לא היה "המגבון הכי לח בחבילה" מהרגע הראשון הבנתי מי עומד מאחורי הכל

זואי ווקר, גרושה, אמא לשני ילדים, ג'סטין וקייטי, נוסעת בכל יום ברכבות מהבית לעבודה, יוצאת בבוקר חוזרת בערב, כמו מיליוני נשים ברחבי העולם. באחד מהימים בדרכה חזרה הבייתה היא מדפדפת בדפי העיתון, היא נתקלת במודעה קטנה, מה שמושך את תשומת ליבה היא שהתמונה שמופיעה היא שלה, באתר של שירותי סקס מזדמן.

היא מגיעה הבייתה רועדת כמו עלה נידף, מכאן מנסה הסופרת לגרום לי למתח...לא ולא היא לא הצליחה היא רק גרמה לי להישאר ערה עד השעה 4:30 ולא בגלל שרציתי אלא כי חיכיתי שאישי היקר יואיל בטובו לפקוח את עיניו ולשים לב שרעייתו האהובה לא ישנה לצידו, זה לא קרה כמובן

וכך המשכתי לקרוא....
קלי סוויפט, שוטרת ממשטרת התנועה מטפלת בתלונה של אישה שנגנבו ממנה מפתחות הבית, זואי ווקר יוצרת עימה קשר כי היא נתקלה בתמונה של אותה אישה יומיים לפני פרסום הכתבה, היא מעלה בפני קלי את החשש שלה על תמונתה שלה ואת תחושותיה שמישהו עוקב אחריה.

אני עוצרת לרגע את הקריאה מביטה בשעון, השעה 5:20, אני כבר לא מרגישה שום תחושה ברגליים, כאבי תופת אוחזים בי, אני מצטערת על הרגע שהחלטתי לקרוא ספר בסלון, ולא במיטה שלי. אני ממשיכה לקרוא מתוך תסכול, הספר משעמם ולא מותח בכלל, אבל אין לי ברירה אני מחכה לשעה 6:00 שאישי היקר יואיל בטובו לפקוח את עיניו אחרי שינה ערבה (כן אני רותחת)

הספר מחולק כך שבכל פעם נשמע קול אחר, פעם של זואי, פעם של הפושע ופעם של הסופרת עצמה שמנסה להכניס סדר לכל הבלאגן שיצרה.

אני שומעת רחשים בבית (לא לפחד זה לא הפושע מהספר) אישי היקר יורד במדרגות, למראה התנוחה שבה אני נמצאת הוא רץ אליי בדאגה (אמרתי לכם שאני אקרובטית)
"מה קרה" הוא שואל מודאג
"שום דבר, רק תעזור לי לקום" אני עונה בחמיצות
"את בטוחה שאת יכולה לעמוד" הוא שואל בעדינות
"כןןןןן" אני צורחת כיאה למרוקאית "רק תעזור לי כבר להיחלץ מהתנוחה הזו" אני עונה
"אייך הגעת לזה בכלל" הוא פורץ בצחוק

אני מהרהרת לרגע, ומנסה להבין אייך באמת הגעתי לזה....מצאתי:
ציפיתי לספר מתח מהשורה הראשונה, כזה שיגרום לי לשכוח מכאבי הגב הארורים אבל...כגודל הציפיה כך גודל האכזבה
אל תמהרו לקרוא.”