“מירב הלפרין, אפשר להיות חברה שלך? "מירב כותבת מצחיק", ככה קראתי באיזה דיון בפייסבוק של מישהי שביקשה המלצה לכתיבה מצחיקה. מצחיק זה מתאים לי עכשיו, חשבתי לעצמי. אני אחרי תקופה קשה, ותכף אני טסה לחו"ל ואהיה זקוקה לספר טיסה חביב. הסיפור עוקב אחר אישה בת 45, גרושה טרייה שבעלה החנון שמעולם לא חשדה בו בדבר, מחליט יום אחד לבגוד בה עם טבעונית הזויה שמייצגת את ההפך הגמור ממנה. כעת היא תקועה לבדה עם שני ילדים מתבגרים ומעצבנים במיוחד, מכורה לעבודה ואחרי שנים של ניוון זוגי ומיני מתאהבת במפתיע בבחור שמצליח לסובב לה את הראש. מירב הלפרין אכן מצחיקה, היא מציגה את הגרוטסקיות של החיים, את השעמום של השגרה ואת הצדדים המכוערים שכולנו לא אוהבים לדבר עליהם. לפעמים הם מוצגים באור כל כך מכוער עד שהדמויות מעוררות רחמים. עליבות החיים הזו מאוזנת עם ניצוצות קלים של רגעים חדשים והאמונה הקטנה שגם בגיל "מאוחר" אפשר לצאת מחוץ לעורנו ולחוות הרפתקאות שלא חשבנו שיקרו לנו. זה ספר חביב, הוא נקרא די מהר ואהבתי את זה שהכתיבה מודעת והספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, אבל החיסרון הוא שלא באמת היה לי אכפת מהדמויות. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת עם הדמות הראשית ומריצה צחוקים באיזה בית קפה תל אביבי אבל מעבר לזה היה חסר קצת עומק ותוכן. ואולי זה לא מסוג הספרים האלה שמייצרים עומק אלא נטו כיף ואסקפיזם. בכל זאת, נהניתי ושמחתי להכיר לראשונה את מירב הלפרין. את הספר הספקתי לסיים בטיסה לפראג היפה וכעת מחכה לי ספר ההמשך שנראה שיתאים בול כספר נחיתה וחזרה למציאות.”

“אני עומדת לכתוב דיס-המלצה קשה! רציתי ספר לצחוק איתו בקול, אבל מה שקרה בפועל זה שגיחכתי, אולי, במקומות ספורים וגם זה בלב. כל הספר כאילו קליל אבל הוא לא! מירב הלפרין כל כך מתאמצת להשמע לא מתאמצת. הכל כביכול מושחז, אבל בעצם חוזר על עצמו ורדוד באופן שלא קראתי כבר המון זמן! מה, אם היא תכתוב "סקס" חמש פעמים בעמוד זה יגרום לי לחשוב שהיא קלילה ומגניבה? אם היא תתאר את בגדי גוצ'י ופראדה זה יעניק לדמות יוקרה? אין כאן טיפת עומק, הדמויות כל כך חד ממדיות. אוף! איזו אכזבה! חייבת להודות שזה לא הראשון של הלפרין שקראתי. יש באפליקציית "עברית" ספרון חינמי שלה, בשם "חיים רק פעם אחת" שהורדתי וקראתי. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ספר, היא פרסמה אותו בהמשכים, פרקים קצרצרים על ההתפתחות של כל מה שקרה עם הקורונה. יש שמונה פרקים נדמה לי, אז הוא ממש קצר, והפרק האחרון הרגיש כאילו נמאס לה מהסיפור. בכל אופן, חוויית הקריאה היתה זהה ל"בעלי לא בבית": הדמויות היו שטחיות, הוא אמור להיות כתוב ממבטו של גבר, אבל יצא לה מעין סטראוטיפ משעמם של "אני גבר אז אני לא יכול לעשות שני דברים בבת אחת"- כזה. גם קראתי אותו אחרי ספר נהדר של אשכול נבו אהוב ליבי והרגשתי שהסגנון מנסה להיות כמו שלו- אבל לא באמת מצליח. אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס, כי בטח הספרון הזה לא מייצג וחיכיתי ל"בעלי לא בבית" שיגיע אלי מהספריה... ובכן, קיבלתי את אותה הכתיבה הרדודה, הסטראוטיפית (אני אישה ששונאת גברים אבל בעצם אוהבת גברים אבל אין לי כוח לסקס אבל אני בעצם נהנית מסקס, ואני ממש אוהבת את רוברטו קבאלי") ובעיקר המתאמצת לא להתאמץ. בקיצור, אפשר לוותר בכיף.”

“ספר במשקל נוצה. העובדה שפה ושם צחקתי זה הפלוס היחידי שאני יכול לתת לספר הזה וזה לא מעט. די מעצבן שבכל שלושה עמודים אנחנו צריכים להיחשף לגרדרובה המפונפנת של גיבורת הסיפור. ניסיון קלוש משהו לתאר הוויה ישראלית של חוגים מסויימים. אפשר לקרוא אבל ממש לא חובה - וכן, בזמן הפסקה בין ספרים טובים ומשמעותיים יותר.”

“על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות. מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי. יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה? בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר. לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה. עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?”

“מירב הלפרין, אפשר להיות חברה שלך? "מירב כותבת מצחיק", ככה קראתי באיזה דיון בפייסבוק של מישהי שביקשה המלצה לכתיבה מצחיקה. מצחיק זה מתאים לי עכשיו, חשבתי לעצמי. אני אחרי תקופה קשה, ותכף אני טסה לחו"ל ואהיה זקוקה לספר טיסה חביב. הסיפור עוקב אחר אישה בת 45, גרושה טרייה שבעלה החנון שמעולם לא חשדה בו בדבר, מחליט יום אחד לבגוד בה עם טבעונית הזויה שמייצגת את ההפך הגמור ממנה. כעת היא תקועה לבדה עם שני ילדים מתבגרים ומעצבנים במיוחד, מכורה לעבודה ואחרי שנים של ניוון זוגי ומיני מתאהבת במפתיע בבחור שמצליח לסובב לה את הראש. מירב הלפרין אכן מצחיקה, היא מציגה את הגרוטסקיות של החיים, את השעמום של השגרה ואת הצדדים המכוערים שכולנו לא אוהבים לדבר עליהם. לפעמים הם מוצגים באור כל כך מכוער עד שהדמויות מעוררות רחמים. עליבות החיים הזו מאוזנת עם ניצוצות קלים של רגעים חדשים והאמונה הקטנה שגם בגיל "מאוחר" אפשר לצאת מחוץ לעורנו ולחוות הרפתקאות שלא חשבנו שיקרו לנו. זה ספר חביב, הוא נקרא די מהר ואהבתי את זה שהכתיבה מודעת והספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, אבל החיסרון הוא שלא באמת היה לי אכפת מהדמויות. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת עם הדמות הראשית ומריצה צחוקים באיזה בית קפה תל אביבי אבל מעבר לזה היה חסר קצת עומק ותוכן. ואולי זה לא מסוג הספרים האלה שמייצרים עומק אלא נטו כיף ואסקפיזם. בכל זאת, נהניתי ושמחתי להכיר לראשונה את מירב הלפרין. את הספר הספקתי לסיים בטיסה לפראג היפה וכעת מחכה לי ספר ההמשך שנראה שיתאים בול כספר נחיתה וחזרה למציאות.”

“אני עומדת לכתוב דיס-המלצה קשה! רציתי ספר לצחוק איתו בקול, אבל מה שקרה בפועל זה שגיחכתי, אולי, במקומות ספורים וגם זה בלב. כל הספר כאילו קליל אבל הוא לא! מירב הלפרין כל כך מתאמצת להשמע לא מתאמצת. הכל כביכול מושחז, אבל בעצם חוזר על עצמו ורדוד באופן שלא קראתי כבר המון זמן! מה, אם היא תכתוב "סקס" חמש פעמים בעמוד זה יגרום לי לחשוב שהיא קלילה ומגניבה? אם היא תתאר את בגדי גוצ'י ופראדה זה יעניק לדמות יוקרה? אין כאן טיפת עומק, הדמויות כל כך חד ממדיות. אוף! איזו אכזבה! חייבת להודות שזה לא הראשון של הלפרין שקראתי. יש באפליקציית "עברית" ספרון חינמי שלה, בשם "חיים רק פעם אחת" שהורדתי וקראתי. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ספר, היא פרסמה אותו בהמשכים, פרקים קצרצרים על ההתפתחות של כל מה שקרה עם הקורונה. יש שמונה פרקים נדמה לי, אז הוא ממש קצר, והפרק האחרון הרגיש כאילו נמאס לה מהסיפור. בכל אופן, חוויית הקריאה היתה זהה ל"בעלי לא בבית": הדמויות היו שטחיות, הוא אמור להיות כתוב ממבטו של גבר, אבל יצא לה מעין סטראוטיפ משעמם של "אני גבר אז אני לא יכול לעשות שני דברים בבת אחת"- כזה. גם קראתי אותו אחרי ספר נהדר של אשכול נבו אהוב ליבי והרגשתי שהסגנון מנסה להיות כמו שלו- אבל לא באמת מצליח. אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס, כי בטח הספרון הזה לא מייצג וחיכיתי ל"בעלי לא בבית" שיגיע אלי מהספריה... ובכן, קיבלתי את אותה הכתיבה הרדודה, הסטראוטיפית (אני אישה ששונאת גברים אבל בעצם אוהבת גברים אבל אין לי כוח לסקס אבל אני בעצם נהנית מסקס, ואני ממש אוהבת את רוברטו קבאלי") ובעיקר המתאמצת לא להתאמץ. בקיצור, אפשר לוותר בכיף.”

“ספר במשקל נוצה. העובדה שפה ושם צחקתי זה הפלוס היחידי שאני יכול לתת לספר הזה וזה לא מעט. די מעצבן שבכל שלושה עמודים אנחנו צריכים להיחשף לגרדרובה המפונפנת של גיבורת הסיפור. ניסיון קלוש משהו לתאר הוויה ישראלית של חוגים מסויימים. אפשר לקרוא אבל ממש לא חובה - וכן, בזמן הפסקה בין ספרים טובים ומשמעותיים יותר.”

“על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות. מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי. יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה? בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר. לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה. עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?”