ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים # מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר מעולה

---

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה.

לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספיק לפתח חיבה יתרה לטיפה המרה והקיבולת שלו לא הייתה מביישת פועל פחם בריטי, המבקר קבוע בפאב. הוא אינו יציב ונוטה למצבי רוח קיצוניים – יכול להתפרץ בבכי או להתנפל על בן שיחו בפתאומיות. הוא נער שוליים, אם כי לא במובן הקלאסי של המילה.

הוא מכסה את פגיעותו ועדינות נפשו בציניות וגסות מעושה. רק לאחותו הקטנה פיבי שמורה פינה של כנות ואהבה אינסופית בליבו. הוא איבד אח שהיווה דוגמה וסמכות עבורו, אך נראה כי לא ניתנה לו האפשרות להתמודד עם האובדן הזה ולהכיל את המוות. עושה רושם כי צערו נדחק עמוק פנימה לתוך מעמקי נשמתו. אך המועקה לא נעלמה – היא עוקצת, שורטת ומערערת את נפשו של הולדן שטרם הספיקה להתעצב.

הולדן אינו מסוגל להשתלב בעולם בו הוא חי. למעשה הוא מהווה אנטיתזה להצלחה באותו עולם: לרוב אין לו מטרות של ממש ואין הוא מצליח לסיים דבר כהלכה, בין אם כתוצאה מהתנהלותו הוא או מתוך צירוף מקרים מוזר כלשהו.

במסעו באה לידי ביטוי ביקורתו על חברת השפע האמריקאית הפוסט – מלחמתית. מה שמאפשר לביקורת זו להיות נוקבת , ברורה ומזוקקת כל כך זהי העובדה שקולפילד עודנו נער שטרם ידע את עול ההתמודדות עם החיים הבוגרים עצמם, בייחוד נער כה לא שגרתי. הוא לא נשאב לתוך החיים האלה, על כן הוא לא חלק מהם, הוא לא חייב להתאים עצמו לחוקי החברה. המבט הזה "מן הצד" שלו בעידן הקונפורמיזם העדרי של שנות ה- 50 של המאה העשרים הוא ייחודי ומהפכני, בטח לאותה התקופה.

הסתכלותו של הולדן קולפילד על העולם היא בוסרית וישירה. אהבתי במיוחד את מוטיב הברווזים – הוא תוהה לאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. אולם בני שיחו הבוגרים אינם מוכנים לדון עמו בשאלה הזו ואף דוחים אותו בדרך אגרסיבית למדי. בכך מתבטא חוסר היכולת שלנו, בני החברה הקפיטליסטית לעבד, להכיל משהו שלא מביא לנו תועלת, לא "מקדם" אותנו לשום מקום כביכול. מעניין ששאלתו זו של קולפילד מופיעה בשיר "דון קישוט" של דני סנדרסון, כי אני ראיתי גם בקולפילד את של דון קישוט שנלחם בטחנות הרוח של החברה – טחנות רוח שאין לו שום סיכוי לנצח.

דברי החכמה של המבוגרים לשכנע או להחזיר "לדרך הישר" מתגלים כחסרי תכלית. אנו מתמכרים להטפות המוסר האלה לילדינו או כל מי שאנו מעוניינים לחנך. סלינג'ר מדגים זאת היטב כשקולפילד מאזין למר אנטונלי. כל רצונו של הנער הוא ללכת לישון, אולי לשמוע כמה דברי נחמה ולא את נאומו של אנטונלי המאוהב בקולו המדבר, אף שקולפילד מחבב את האיש.

האמירה הברורה של הספר כנגד הקונפורמיזם בחברה של שנות ה - 50 ובכלל, השיח החופשי שלו על מין בגיל הנעורים, סימנו אותו כרומן מחאה שלימים שימש השראה לדור הביט ותנועות המהפכה של אמצע – סוף המאה העשרים. אולם הקטע המרגש ביותר בספר הוא דווקא כאשר קולפילד נאלץ כנגד רצונו לקחת על עצמו את תפקיד "המבוגר".

ספר אלמותי ויחיד במינו, הגם שמבחינה ספרותית הוא לא פסגת היצירה בלשון המעטה.

הצלחת "התפסן" איפשרה לסלינג'ר לברוח מהצלחתו הוא – למצוא מפלט בביתו – מבצרו בקורניש קונטיקט, משם מיעט לצאת, להתראיין ובכלל. הזכיר לי במשהו את התנהלותו של אריק איינשטיין ז"ל.

כשגיליתי שהשם של הספר קיבל השראה משירו של רוברט ברנס התעצבתי קצת. ברנס הוא משוררה הלאומי של סקוטלנד ןלא בכדי – שירתו רעננה, רומנטית, שופעת רוח נעורים והומור בריא. מסיבה כלשהי היא לא תורגמה לעברית (לפחות אני לא מצאתי וחיפשתי לא מעט). אני אישית מאוד אוהב אותו ולכן אמליץ לכם בחום לחפש את השיר
Comin' Thro' the Rye -עם תרגום לאנגלית לפחות - ודמיינו את זה במבטא סקוטי חינני.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים #