ביקורת ספרותית על רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

#
את המונח רילוקיישן אני מכירה מעולם העבודה. בשנים בהן חברות גלובליות הן בעלות אתרים במדינות שונות, די נפוץ להעביר עובד – על משפחתו וחפציו – לעבודה במדינה אחרת. ישראלים, שחלום חייהם הוא לגור באחת ממדינות השפע הם "חומר טוב" לרילוקיישן. הם מצטיינים בהייטק, בעלי מוסר עבודה גבוה, לומדים מהר ומשתלבים היטב בפוליטיקה הארגונית של החברה. הם גם מעשיים. רבים מהמועברים לארצות הברית פותחים שם בהליכים מקבילים לקבלת אזרחות אמריקאית. שיהיה. ואז כאשר מסתיימת תקופת הרילוקיישן, או שהתפקיד כבר לא מעניין או מתגמל כראוי, הם מחפשים עבודה אחרת, באופן חוקי. נגמר הרילוקיישן. נולדו אזרחים חדשים. אגב אמריקה רק מרוויחה מהאזרחים החדשים המשכילים, שלא היא גידלה וחינכה. הם יודעים איך למשוך קטרים תקועים קדימה.

זוג ישראלים כזה הוא מיכאל ולילך. הוא טיפוס מצטיין, ואחרי 12 שנים בארה"ב שהתחילו ברילוקיישן, הוא CEO בחברה אמריקאית המפתחת נשק סודי ומתוחכם. הם חיים טוב בבית יפה עם בריכה, בפרבר יוקרתי בפאלו אלטו, מצאו את מקומם, הם חושבים. הבן שלהם בן 16 לומד בתיכון אמריקאי טוב, החיים יפים. ולילך? בארץ היא עשתה דוקטורט בתחום הביולוגיה. שם היא עובדת במשרה חלקית מאד בבית אבות. מארגנת סדנאות קולנוע לדיירים. היא מסיעה את הבן שלה לבית הספר וממנו, מכינה ארוחות צהריים וערב ויש לה יותר זמן פנוי משטוב לה.

לילך המספרת את הסיפור, היא טיפוס שאינו יודע להצמיח שורשים או ליצור חברויות סתמיות. מסיבות שאינן נהירות לה עד הסוף היא שמחה לקפוץ על ההזדמנות לעבור לארץ אחרת, רחוק מהחברים, המשפחה והפחד – זה מה שהיא חשבה. היא התמסרה לגידול וטיפוח בנה. מלמדת את עצמה להתעניין במה שמעניין אותו, הולכת סביבו על קצות האצבעות, מחזרת אחריו במרץ כשהפחד הענק והלא-מבוטא שלה הוא, שהוא לא יאהב אותה. היא אינה מסיקה מסקנות מחייה: ילדים גדלים. ועוזבים. ולפעמים מתרחקים חצי גלובוס מהוריהם האוהבים. ולהפוך את חיי הילדים לסיבת החיים המרכזית של ההורים – יהיו ההורים הליקופטרים ככל שיהיו - זו בחירה שתוצאותיה עצובות תמיד. וחייהם של לילך מיכאל ואדם נמשכים להם, עד שגורם מאיים נכנס למערכת, ומטריד.

הספר קריא, עם סיפור מושך ואפשרי, עוסק בתחומים כלל לא קלילים ומושכים. תרבות המאצ'ו הישראלית, החברות הישראלית מול הקשרים בחברה האמריקאית, הורות, במיוחד ההתנגשות בין הרצון שהילד יחזיר, שלא יהיה פראייר, לבין רצון לגדל אדם שאינו משתמש באגרופים לפתור בעיות. כסף, משפחה. ציפיות. בעיקר ציפיות.

אהבתי את ספריה הקודמים של גונדר-גושן שקראתי, כאשר "לילה אחד, מרקוביץ'" היה מופלא בעיני. אני אוהבת את השפה הישירה בה היא כותבת, את טוויית הסיפור, את האיזון הנכון בין חלקיו השונים של הסיפור, את הסוף האירוני. בספר הזה קצת התעצבנתי משימוש יתר במטבע לשון "הילד שלי", כשמדובר בנער בן 16, שהוא כבר לא ילד, גם אם הוא רזה וחְנון. אבל אלה באמת זוטות. ארבעה כוכבים ניתנו לספר בזכות, בלי פקטור.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על רילוקיישן