ביקורת ספרותית על לילה אחד, מרקוביץ' מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

אשתי חברה במועדון קריאה אנטישמי. אנטישמי על שום מה, על שום שמסרבין חברותיו לקבל לשרותיהם אפילו זכר נימול אחד (למען האמת יש להודות שגם מי שלא נימול נדחה מיד וללא זכות ערעור).
אפילו בימי פרֶהזום, כשהמועדון התכנס בביתנו, נאלצתי לאכול בחטף פת ערבית עבשה ולברוח לחדרי ולא לצאת ממנו לפחות עד חצות.
לטענת הקלגסית הראשית - גברים, ולא משנה אם הם סתמיים כמרקוביץ או ממגנטים כזאב פיינברג, משבשים את הדינמיקה הטבעית של חבורת נשים, ואפילו במינון של אחד נזקם בל ישוער. אני חושד שגם בעלה מזה ארבעים שנה ויותר של הרומאית הלטנטית הנ"ל לא לגמרי מסכים איתה, אבל אני לא יכול שלא להודות שאי אפשר להגיד שאין בדבריה מידה מסוימת של צדק.
לזכותו של מועדון הקריאה מורם האף של אשתי אפשר לציין שמדי פעם הם מפתיעים אותי בספרים לא רעים בכלל שטרם הספיקותי. כך גיליתי את כל האור שאיננו רואים של אנתוני דואר וכך התגלגל אל שולחנה של אשתי גם הספר לילה אחד, מרקוביץ'
בכמה עשרות העמודים הראשונים תחושותיי לגבי הספר היו מעורבות. מצד אחד הוא מזכיר קצת את הסגנון של מאיר שלו אבל יש בו גם קול ייחודי לא בלתי נעים. מאותו צד מורגשת התאמצות לשעשע אבל זו קלה שבקלות ואיננה גורמת לרצון להטיח את הספר בזבובים שהתעוררו זה עתה לרגל האביב.
אני לא מחפש בספרי קריאה דיוק היסטורי, ודמויות סטראוטיפיות (במובן שהכול מוקצן בהם), וכמעט כל הדמויות בספר הן סטראוטיפיות, אינן מפריעות לי כל עוד הן מספיק מורכבות ומעניינות (במובן שהן מכילות תכונות ואת ניגודן הגמור).
הקריאה זורמת ומענגת. ואם הזכרנו את מאיר שלו אז גם אצל גונדר-גושן יש מלוא החופנים של דמיון ואגדה שרק מוסיפים עומק ועניין לספר.

אבל בלי תוכחה אי אפשר ולכן אזכיר כמה מחטאיה של המחברת המחוננת. אם בתחילת הספר שלל ההקבלות והניגודים בין הדמויות ובתוך הדמויות מעניינות ואפילו מרהיבות, הרי שבהמשך הספר מתחילים כבר להתעייף מהפירוטכניקה. גם מופע זיקוקין של שעה, מרהיב ככל שיהיה, קצת מתחיל להימאס אחרי רבע שעה.
במיוחד כשהמחברת לא סומכת שנזהה לבד את כל תועפות המצבים הסימטריים והמנוגדים שהיא טווה בכישרון, את כל הדימויים והסמלים, והיא דואגת שדבר לא יעלם מעינינו, עד שכמעט בא לקרוא לה - "היי גברת, תני קצת קרדיט לקוראיך שכבר קראו דבר או שניים בחייהם החדגוניים והמשעממים"
לא יכולתי שלא להיזכר בספר הנפלא של דוד פוגל חיי נישואין, לא בגלל חיי הנישואין שיש בשפע גם אצל גונדר-גושן, אלא בגלל הלשון.
פוגל האומלל כתב בעברית(!) בתחילת שנות העשרים, לפני מאה שנה, כשאפילו בן יהודה עוד התמודד עם ראשית חידושיו. כתיבתו של פוגל מלאה במילים שהוא התקשה לתרגמם ולא פעם התייאש והשאיר את המילה הגרמנית. העברית של פוגל תיחשב היום לנלעגת וכמעט עילגת, ויחד עם זאת אחרי כמה עמודים הסיפור הנפלא, העין הרגישה של הסופר וכשרונו העצום משכיחים מהקורא לחלוטין שעברית משובשת הוא קורא.

אצל גונדר-גושן ולצערי גם אצל סופרים עבריים רבים ולדעתי לאחרונה אפילו גם אצל מאיר שלו השפה ונפלאות עושרה ומה שאפשר לחצוב ממנו הופכים לכמעט חזות הכול וחבל

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על לילה אחד, מרקוביץ'