• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

מאת איילת גונדר-גושן

הביקורת של רוני

תמונה של רוני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

מאת איילת גונדר-גושן

הביקורת של רוני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של רוני
הוצאה לאור:כנרת, זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
ענבל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“אם יש ספר שעונה על ההגדרה של תחושת בטן - זה הספר הזה. נחשפתי אליו בערב ט' באב, בשנה שעברה כשעוד היית”

16/36
ביקורות על לילה אחד, מרקוביץ'
הבאה
אורי רעננה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

לקח לי יותר מדי זמן לקבל החלטה להפסיק ולקרוא את הספר הזה. גילוי נאות - החלפתי אותו בספריה רק משום ששם משפחתי בעבר היה מרקוביץ' והרגשתי "מחויבות". זה מה שנקרא "בובע מייסס". עודף כזה של פרטים, עודף כזה של דמויות לא ממש אמינות. ניסיון להיות יותר מאיר שלו ממאיר שלו. בקיצור "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח" כל מי שנהנה מהספר הזה והגדיר אותו כמעולה - אני מאמין לו לגמרי. מי שחושב ההפך, כמוני, אני בטח מאמין לו. העיקר שכולם יקראו ספרים....

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ש
שרה
תמונה של Ayeletjon
Ayeletjon
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מלכי
מלכי
5קוראים|גיל ממוצע63|80%נשים

על המבקר

תמונה של רוני

רוני

ותיק
חבר מזה 18 שנים
687 ביקורות•1 נבחרות•3,531 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של רוני
רוני
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות687
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל3,531
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת290מתח ריגול והרפתקאות201ספרות מקורית69

דיון על הביקורת

2 תגובות
רץ
רץ•לפני 12 שנים

"בובע מייסס". -זה ביטוי קטלני

מלכי
מלכי•לפני 12 שנים
כן, גם אני נטשתי אותו...
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רוני

החזאי

החזאי

סטיב תאייר

ספר בלש אמריקאי לא רע. במרכז הסיפור פרשיית רציחות שמתרחשות במדינת מינסוטה בחילופי עונות השנה. כל הנרצחות הן נשים אך ללא מרכיב של תקיפה מינית. הדמויות המרכזיות בסיפור הן החזאי דיקסון בל שמפליא בתחזיות המדויקות שלו לגבי מזג האוויר בתחנת הטלביזיה המקומית, מפיק החדשות ריק בינבוסולום - פצוע קשה ממלחמת וייטנאם שפרצופו נשרף והוא עוטה באופן קבוע מסכה, ושדרנית הטלביזה אנדריאה לאבור. הספר מתאר את חקירת המשטרה לגבי ניסיון איתור הרוצח תוך תיאור הקורה בתחנת הטלביזיה ערוץ 7 ובמקביל תיאור של ההוייה הפוליטית במדינה - בחירות למשרת המושל. לאחר שהמשטרה עוצרת חשוד ברציחות (לא אגלה לכם מי) בנסיבות די בעייתיות וללא ראיות ברורות לגמרי, יש תיאור לגמרי לא פשוט של שלב המשפט, גזר הדין וההוצאה לפועל של גזר הדין. בהחלט קריא.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•רוני
מים, שאו אותי

מים, שאו אותי

תומס מורן

ספר טוב ומעניין. ספר "חובה" לבקרי גבול וסלקטורים. עד כאן ולא אגלה למה. סיפורה הטרגי של אונה מוס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת קורק שבאירלנד, המתגוררת מאז נהרגו הוריה בתאונת דרכים? או שמא בהתנקשות, אצל סבא שלה שגם הוא דמות לא קלה כמי שבתור נהג ברכבת נהג להעביר מטענים וחבילות עבור המחתרת האירית וחבריו הקרובים שגם הם שייכים למחתרת האירית. יש בספר הזה סיפור אהבה יפיפייה בין אונה לבין אידן פרל שמסתיים בצורה טרגית. הספר משופע בסצינות של חיי הסטודנטים העליזים בקורק, החברות של אונה מאז בית הספר ואחר כך באוניברסיטה, דיוקנו של הסבא ראוני מוס ועוזרת הבית שלו גב' שונסי. ספר יפה שבצד סיפור האהבה והחיים באירלנד בצל המטענים והפיגועים בהחלט שווה קריאה והנאה מהסיפור עצמו והכתיבה המשכנעת (לפחות אותי - כחובב מושבע של ספרות אירית).

לפני שבוע•
★★★★★
•רוני
האונייה

האונייה

דייוויד גראן

ספר מצויין. קורותיה של האונייה וייג'ר שנטרפה וכל צוותה שנותר הגיע לחוף שומם ושם התחילה סאגה של הישרדות בתנאים לא אנושיים, תוך מאבק של מפקד האנייה קפטן דיויד צ'יפ לנסות לשמור על מנהיגות ועל החוקים הקפדניים של הצי הבריטי, תוך שהוא נתקל בגילויים של מרדנות מצד חלק מאנשי הצוות ומאידך חלק אחר שמר לו אמונים. יש בספר תיאורים אותנטיים של החיים בספינה - מדובר על המאה ה-17 וה-18 והסופר מסתמך על חומר כתוב, יומנים שאנשים כתבו. המורדים בקפטן זנחו אותו וחלק מאנשיו על האי השומם ובעזרת סירות שהם בנו עזבו והפליגו כאשר הם יודעים היטב כי כאשר יגיעו לאנגליה צפוי להם משפט צבאי על מרד והעונש הצפוי הוא תלייה. המורדים מתעדים את מה שקרה מנקודת מבטם כדי לנסות ולהשפיע כאשר יגיעו לאנגליה, תוך אמירה שקפטן צ'יפ כשל ולא רק שכשל הוא גם ירה והרג אחד מאנשיהם, כך שגם הוא צפוי לעונש קשה. התיאורים של חייהם באי השומם, מסעם הסיזיפי והלא יתואר בכלי שייט קטנים בים סוער נגד כל הסיכויים הוא מרשים. ספר מרתק ומעניין מאוד.

לפני שבועיים•
★★★★★
•רוני
עד קצה הגבול

עד קצה הגבול

עודד ליפשיץ

מבין כל הספרים הרבים שיצאו אחרי ה-7 באוקטובר בחרתי לקרוא רק אחד - את אסופת המאמרים והחומרים שכתב עודד ליפשיץ שנרצח בשבי. לא חושב להעביר ביקורת ספרותית על הספר - זהו ספר שנועד להציג דמות - לדעתי דמות מופת - של אדם שהאמין בכל רמ"ח אבריו ובאמונה שלמה - בצדקת הדרך שהוא בחר בה - עמדת שמאל ברורה ובלתי מתפשרת. זה עולה מכל המאמרים שהוא כתב במסגרות השונות - כעיתונאי ב"על המשמר", ככותב ב"חותם" ובטורים שכתב בעיתון "הארץ". דמות של לוחם אמיץ ובלתי מתפשר. הוא דמות מייצגת לדעתי של דור המתיישבים הראשונים של הנגב המערבי - אלו שבחרו אידיאולוגית להתיישב בקיבוצי הספר על גבול עזה ואשר למרות מערכת היחסים רצופת האש וההפגזות - ידע לשים את הלב (התמים והאנושי) שלו במקום הנכון. העובדה שהוא היה בין אלו שהסיע חולים פלשתינאים מעזה לבתי חולים ולבסוף נרצח על ידם - היא יותר מטרגדיה שמסמלת את הקושי והמורכבות של אותם מאמינים מסוגו של עודד ליפשיץ- דמות ראייה להערצה לטעמי.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רוני
זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

גוזל יכינה

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

לפני חודש•
★★★★★
•רוני
חוף המרגלים

חוף המרגלים

טס גריטסן

ספר טוב. עלילה מעניינת אם כי לעיתים קצת מופרכת - בכל זאת לסופר מותר להשתולל עם הדמיון וזה בסדר גמור. הדמויות "הטובות" בסיפור הם באמת טובות ומעוררות אמפתיה. "הרעים" הם באמת רעים למהדרין. עלילה בלשית בהחלט מהוקצעת, מעניינת, קולחת ונותנת בהחלט "פייט" טוב לספרים בז'אנר הזה. יש כאן בסיס מצוין לתסריט של סרט מתח טוב. מעניין אם זה יקרה. הנושא של סוכני סי.איי, אי פורשים שחוזרים לפעולה מפרישתם עקב אירוע בעברם - הוא נושא לא חדש, אבל כשזה כתוב היטב - אז למרות אי החידוש של הנושא זה עדיין כיפי להעביר שבוע של קריאה. מגי בירד גיבורת הסיפור וחבורת הפורשים שלצידה - הם חבר'ה שהייתי שמח להכיר!! החברות, העמידה ללא סייג לצידה בעת צרה, החוויות לאורך שנים של פעילות חשאית לצד הצלחות וכשלונות וחוסר האפשרות לשתף את סביבתם הטבעית - יוצרת חבורה סגורה, איכותית שחבריה יודעים שתמיד יהיה מישהו לצידם בעת צרה. סך הכל ספר טוב, קריא מאוד.

לפני חודשיים•רוני
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני
רקוויאם רוסי

רקוויאם רוסי

ויליאם ראיין

ספר שלא הכרתי בכלל. הפתיע לטובה. עצם העובדה שמדובר בסדרת בלש רוסי משנת 1936 כבר יצר עניין אחר. בלש רוסי בשנים האלו לא יכול להיות דומה בשום אופן לבלשים העכשוויים בכל מדינה - העדר אמצעים טכנולוגיים, אמצעי תקשורת ועוד. המחויבות למפלגה ולסוציאליזם מול שגרת החיים האפורה והענייה רוסיה בשנת 1936. מערכת היחסים בין המשטרה/מיליציה לבין כוחות הבטחון הפנימי/נ.ק.ו.ד (קג"ב לימים). גיבור העלילה אלכסיי קורולוב הוא קצין מיליציה, נאמן למפלגה(מצטלב בסתר) שמוצא עצמו בחקירה בה הוא משמש בלי ידיעתו ככלי בידי הבטחון הפנימי עד כדי סיכון חייו ותוך התנגשויות אלימות עם מבקשי נפשו. הרקע והעלילה בהחלט מסופרים היטב וספר זה הוא נוף אחר בשדה הסיפור הבלשי. בהחלט - לטעמי - משכנע יותר מטום רוב סמית ו"לד44" שהוזכר עי קוראים אחרים.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•רוני
פרשת סטלין

פרשת סטלין

ג'יילס מילטון

פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחורי הקלעים - אווריל הארימן האמריקאי - שליחו המיוחד של רוזבלט לצ'רצ'יל ואחר כך כשגריר ארה"ב במוסקבה, וארצ'י קלרק קר - שליחו של צ'רצ'יל לסטלין ואחר כך השגריר הבריטי במוסקבה. שניהם פעלו בצורה יוצאת דופן בעיצוב הקשר בין המנהיגים, כמו גם בעיצוב תוכניות ומעשים בפועל כדי לברום להצלחת הקשרים החשובים האלו לכל האנושות. הספר מלא פיקנטריה מעבר לתיאור המהלכים המדיניים והצבאיים ובזה עיקר כוחו. תמונה מרשימה של היסטוריה שמתוארת באופן נגיש, מעניין ורב קסם. מומלץ מאוד. מי שיוצא הכי טוב מבין המנהיגים למרבה הפליאה הוא דווקא הדוד ג'ו - סטלין שמתואר כמי שהצליח יותר מכולם לכפות את דעתו ואת רצונותיו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•רוני

ביקורות נוספות על "לילה אחד, מרקוביץ'"

לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

אהבה מאוחרת

מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא היה לרוחה בהתנהגותו.

כשאבא שלי סיפר לאמא שלי על מאקס חברו האומלל, אמא שלי ענתה לו: "מה מפתיע בכך? לאור העובדה שהם נישאו באירופה נישואים פיקטיביים, בכדי להגיע לפלשתינה כארץ מקלט." מה שנראה כמו חתונה ממבט ראשון, הפך בהמשך לגיהינום. "אז למה זה נמשך שנים רבות?" שאל אבא. הייתה זאת שאלה שנותרה ללא מענה.

שנים רבות אחר כך, נזכרתי בסיפור הזה, בשעה שקראתי את הספר, לילה אחד, מרקוביץ' של איילת גונדר-גושן, שברקע שלו עומד סיפור נישואים פיקטיביים, בין גבר מפלשתינה לבין צעירה יהודייה מאירופה. באמצעותו בקשתי לפענח, את חידת מאקס ושרה, שבמרוצת השנים הפך לסיפור שהיה קשור בצורה מפתיעה במשפחתי.

לילה אחד, מרקוביץ', הוא רומן היסטורי מפתיע המספר על חלוצים וחלוצות בשר ודם, חקלאים מהמושבה, שמידי פעם יצאו למשימות ביטחוניות עלומות, בלילות הם קראו הגות, כמו כתבי ז'בוטינסקי ושירה רומנטית. ובין לבין הם נתנו ביטוי לתשוקות הרומנטיות שלהם. לעיתים הם חלקו יחד את אותה אישה, לרוב ללא ידיעת השני, מעשה בגידה, או גם תפיסה משוחררת ומהפכנית ליחסים בין המינים.

המושבה וגיבוריה מתוארים במגוון תיאורים חושניים, כמו ריח התפוזים, צורתם העגלגלה וצבעם הכתום בוהק, שהפכו אצלי למוחשיים, והתקשרו אצלי אסוציאטיבית לזיכרונות ילדות ולארוטיות מרהיבה.

גיבורי העלילה מעוצבים בצורה מרתקת ומדויקת. יעקב ואפרים, שני חברים טובים, הפכים גמורים, הראשון אם יחלוף על פני אישה, ספק אם היא תרגיש בקיומו, בשל היותו לא מורגש לסביבתו. לעומתו חברו, עומד במרכז החבורה ומהווה מגנט לנשים המתמסרות לו בקלות לא מובנת.

יעקב ואפרים, יוצאים לאירופה, למבצע ציוני שמטרתו נישואים פיקטיביים לצעירות יהודיות, בכדי לחלצם מאסון המלחמה שעוד רגע תפרוץ. בהגיעם לארץ הגברים יתגרשו מנשותיהן, זולת יעקב, שקיבל את בלה, האישה היפה מכולן ולא הסכים להיפרד ממנה.

מכאן העלילה מקבלת תפנית משמעותית: סירובו של מרקוביץ' מוביל למערכת יחסים אבסורדית. המצוירת בקווים עזים, רגשות סותרים וסוערים, שגרמו לי להיסחף לתוך מערבולת אהבה מזוכיסטית ושנאה פסיבית-אגרסיבית, שנוצרה במאבקי שליטה בין בני הזוג, המתארים דקויות נפשיות עמוקות, בשפה מכשפת ומקורית

מהו ההיגיון המעוות המסביר את הסבל, האם גיבורי העליליה יחוו לבסוף אהבה כגאולה?

בספר משפט אחד אותו אומר מרקוביץ' לעצמו שהרגיש לי שגם מאקס, היה יכול לבטא אותו, כמפתח להבנת חידת חייו, המתנהלים ברצון אובססיבי להשתייך לזוגיות ומשפחה, גם במחיר בלתי אפשרי עבור שני בני הזוג: "כעת ידע שלא יניח לבלה. הוא יחיה איתה, וחייו יהיו גיהינום צרוף. אך העדיף את ודאת הגיהינום על נצח הספק." (67)

אפילוג

לאחר שנים, אבי נפטר ושנים רבות אחריו אמי, בשעה שישבתי עליה שבעה, שני נערים צעירים, ספרו לי שפעם ראו את אמא שלי ומאקס מתחבקים. בהתחלה הרגשתי במבוכה עצומה, אחר כך בנחמה גדולה, לאהבה המאוחרת והסמויה שהייתה בין מאקס לאמא שלי, שהייתה קרוב לוודאי תיקון גדול לשניהם.

לפני 11 חודשים•רץ
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות.
שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב.
ועל כך אכן קשה לחלוק.
ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב.
ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת), האופן בו הסופרת מפנה את תשומת לבו של הקורא לאנולגיות לדימויים ולסמלים בספר כדי שזה לא יפספס אותן חלילה, עודף התיאורים המיניים והאופן בו המיניות מניעה את הגיבורים ואת העלילה יותר מכל דבר אחר.
חשבתי שלא אכתוב ביקורת, כי כל הנקודות שתפסו את תשומת לבי בספר כבר נכתבו.
אבל המשכתי לקרוא.
כמו תמיד - ההצלחה להמשיך לקרוא ספר שהתחלתי בשבת בתחילת השבוע מעידה על ספר טוב וקריא, אבל את זה כבר אמרתי.
ובסוף הקריאה מצאתי שבכל זאת יש לי עוד קצת מה לומר.
א. מהי האובססיה הזאת של סופרי ישראל לאמץ ולהעלות לארץ ילדי נאצים? דרוש מחקר ספרותי-פסיכולוגי בעניין. רם אורן ב"אות קין", אורה מורג ב"הפנים שפרצו מן הדף", איילת גונדר-גושן בספר הזה, אני בטוחה שהיו עוד שנשמטו מזכרוני.
מה הסיפור? למה דחוף להם לכתוב עלילות בהם ילדי נאצים גדלים כאן בישראל כיהודים מבלי לדעת דבר על עברם, מה בתרחיש הזה מושך כל כך בעיניהם? זה סוג של נקמה? אבל למה דווקא בנאצים? אף פעם לא איזה משתף פעולה אוקראיני כפרי, רק ארים טהורים, זהובי שיער זוכים בטוויסט העלילתי המשונה והדי מרתיע הזה.
ב. רומן היסטורי לכאורה, אבל אל תצפו ללמוד ממנו ולו פרט היסטורי חדש אחד. זה סוג של קסם בעיני, היכולת לכתוב רומן היסטורי על תקופה מוגדרת היטב ללא צורך בתחקיר, בהיכרות עם אורח וסגנון החיים בתקופה המדוברת בלי ליצור צרימה או תחושה של אנכרוניזם. הספר פשוט לא עוסק בתיאורים או בשיחות יומיומיות, הוא מצליח לספר סיפורי חיים של מספר דמויות שהן כולן קצת ארכיטיפיות או מיתיות, מוגזמות, לא מתיימרות להיות אמיתיות.
הוא משלב פנטזיה עדינה כך שהוא כולו נעוץ בתקופה היסטורית ספציפית, אפילו את המאורע היסטורי המלחמתי שהוא מתאר קל לזהות עם המאורע עליו הוא מתבסס, אבל איכשהו הוא קיים באיזה מימד משלו, במציאות אלטרנטיבית, מנותק מהקונקרטי.
סוג של קסם אמרתי, אבל... לא אהבתי את הקסם הזה.
אני דווקא אוהבת את הקונקרטי, את התחקיר ההיסטורי, את התחושה שהסופר עבד קשה בשביל ליצור עלילה שמעוגנת בתקופה, באורחותיה, ביום יום שלה, בחדשות ובדמויות שהיו מוקד חייהם של מי שחיו אז.
ולא יכולתי שלא לחשוב על גיא אוני, שהוא אולי בדיוק ההיפוך של הספר הזה: הוא לא מצטיין בכתיבה יוצאת דופן או בסגנון ייחודי. הוא רומן היסטורי "לפי הספר". מבוסס על תחקיר, מעוגן במציאות ההיסטורית, מרפרר לאירועים ולדמויות אמיתיים. הוא לא מערב אלמנטים פנטסטיים, ובמרכזו עומד סיפור אהבה קיטשי, לקוח ממחוזות הרומן הרומנטי.
מעניין לחשוב שהסיפור הבסיסי הזה בעצם משותף לשני הספרים:
גבר נושא אישה שהוא מאוהב בה בעוד שהיא אינה מעוניינת בו, אישה נישאת לגבר שאינה רוצה בו ואינה רוצה בחיים משותפים איתו מתוך אילוץ.
גונדר-גושן שהפליגה למחוזות הדמיון פה ושם ביקשה לעגן את הספר לקרקע המציאות דווקא בנקודה הזאת: על האדמה הצחיחה של הנישואים בכפייה לא תצמח אהבה.
מסר ראוי, הגיוני ותואם את זמננו.
לפיד שעיגנה את סיפורה במציאות ככל האפשר עפה על כנפי הדמיון דווקא בנקודה הזאת כשהניחה לפאניה גיבורת הספר להשיב אהבה ליחיאל, בעלה, לפני ששילמה את חובה למציאות הקשה בריסוק הרומן הרומנטי הזה עם מותו של יחיאל.
מה המטרה של ההשוואה הזאת? האם יש לה איזו מסקנה? לא ממש, מעבר למובן מאליו: אם חשקה נפשכם בספרות ישראלית טובה, בכתיבה נהדרת, אם אתם לא חוששים מקצת שחיטת פרות קדושות והגחכת גיבורי העבר ומעשי גבורתם - קראו את הספר הזה. אם אין לכם עניין מיוחד באיכות הכתיבה ונפשכם חושקת דווקא בהיסטוריה ארצישראלית, בספר שמשלב הנאה ולימוד או סוגד לגיבורי העבר, זה לא הספר בשבילכם.

הביקורת של אבי:
https://did.li/8b3Nf
הביקורת של נעמי:
https://did.li/FyW5q

לפני שנתיים•
★★★★★
•רויטל ק.
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

#
בתקופת מלחמת העולם השנייה (וגם לפניה, מסיבות אחרות) נערכו נישואים פיקטיביים בין צעירים מ"הישוב" לצעירות מאירופה, במטרה להציל עוד כמה נשים יהודיות, הכלואות באירופה ללא יכולת להיחלץ מהמוות הכמעט ודאי. "הפטנט" הזה פתח להן שער צר לארץ מפלט, רחוקה שנות אור מגן עדן – ארץ שורצת זבובים וזיעה, נטולת "תרבות" ואריסטוקרטיה.

דמותו של מרקוביץ', גבר סתמי שאין מי שיטרח להביט בו, גבר שהשלים עם מהותו הסתמית ועם בדידותו הנגזרת ממנה, מוצא את עצמו במקריות מופלאה נשוי לאשה היפה ביותר בעולם (מי אמר שאין השגחה עליונה) וממאן לשחרר אותה. הוא מוכן לעבור שבעה מדורי גהינום כדי להשיג לו קורטוב גן-עדן גנוב, שאין דרך בעולם שהיה משיג לולא המקריות המופלאה, שטפחה על שכמו ואמרה לו "קח!"

אמא שלי היתה אחת הצעירות האלה. ליתר דיוק – נערה, עוד לא בת שבע עשרה. היא נעצרה על ידי הגרמנים כפעילה ב"מחתרת" קיקיונית של בני נוער יהודים, שעוד לא הבינו את ההבדל בין אומץ לטפשות. למזלה זה קרה במדינה אליה היגרה עם הוריה מפריז שלוש שנים לפני המלחמה, לא ברור למה בחרו בהגירה הזו, שבדיעבד התברר שהצילה את חייהם. לא היו שם מחנות ריכוז והשמדה. היו "רק" מחנות עבודה לגברים וריכוז הנשים והילדים בצפיפות בגטאות מאולתרים, מחסור כללי ורעב. אבל גם שם זה לא היה צחוק להיכלא על ידי הגרמנים שהיו "בני-ברית" של המשטר. היא חולצה מהכלא בדרך לא דרך – כסף עבר שם מיד ליד, טובות ניגבו, "נישואים" נערכו, עליה בחיפזון על ספינה ופרידה מכל מי שהכירה, כולל אמה אותה לא תראה עוד לעולם.
היא לא זכרה את שמו של האיש לו "נישאה". גם לא ידעה להגיד שום דבר על מראהו, פרט לזה שהיה "רגיל". הוא הלך לדרכו מיד אחרי "הגט", היא נשארה, כמעט ילדה, לפלס לה דרך לבד בארץ נוכרייה. כל חייה שמרה על התמימות של הילדה ההיא שסירבה תמיד להאמין ברוע אנושי.

היא נפטרה לפני ארבעה חודשים. בעבר לא דיברה כלל על חייה והרפתקאותיה, לפני שהפכה לרעיה ואם. בשנותיה האחרונות, כשרצתה לספר, כבר לא היו לה מלים. רוב חייה חיה בעברית משובחת ונכונה. לקראת הסוף הגיעו דווקא מלים בצרפתית, שפת אמה בה לא דיברה ביומיום. רק חלק קטנטן מהלא-יאומן שהיו חייה מוכר לי, הרוב עלום. לעולם לא אכיר את התעלומה שהסתירו חייה.

גונדר-גושן מתארת את הישוב החקלאי והבטחוני באותם ימים. את ההרגשה שכל אחד תורם את חלקו ליצירת משהו שלא היה שם קודם. את ההתלהבות ושמחת החיים גם כשהחיים קשים מאד – בלי להתעלם ממידות פחות מוערכות כמו קטנוניות, רכלנות, רשעות. היא מתארת מספר דמויות וגורמת להן לקרום עור וגידים. השפה בה היא כותבת מתאימה את עצמה לתקופה, ועם זאת אינה אנכרוניסטית. יש בספר שילוב בין הפיוטי למעשי, בין האמת לבדייה, בין סיפור לאג'נדה באופן המכבד מאד את העבר, בלי להתרפק עליו. כל זה טבול לרווייה בהומור ושנינות, אומר דברים רציניים במסווה של דברי הבל, וההפך.

גונדר-גושן הצליחה ללכוד את רוח התקופה עליה כתבה, לספר סיפור מרתק ואמין ולשלב את הבידיון באמת בלי שיורגשו התפרים. היא לא נפלה למלכודות של הפיכת העבר לזוהר משהיה באמת. העבר שהיא מתארת הוא בדיוק כמו החיים – יש בו טוב ורע, טירוף ושפיות, אהבה גדולה, תיעוב וכעס. יש בו אנשים עם כריזמה ואמונה ואנשים קטנים ועלובים. חיים.
הספר נגע בי ודיבר אלי, קרא לי כשהלכתי ולא איפשר לספקנות המובנית להרים ראש. אני אסירת תודה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•yaelhar
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

יעקב מרקוביץ' וזאב פיינברג הינם חברים קרובים ביותר המתגוררים במושבה של פעם, ערב מלחמת העולם השנייה. זאב הינו גברתן השוקל 120 קילוגרם, קולו רועם ושפם אדיר ('מטאטא שיצא משליטה') שהפך מוכר באזור אם לא בארץ כולה ויעקב ניגודו- אדם ממוצע לחלוטין. אין בו כל מאפיין בולט ניכר, חסר ייחוד. שניהם רווקים. יעקב מבקר מדי פעם אישה בחיפה.
השניים מסתבכים עם השוחט המקומי מנדלבאום שאינו ידוע בעדינות יתר וכדי להינצל מזעמו נשלחים עם קבוצת גברים לאירופה כדי להביא נשים יהודיות ארצה כשענני הסערה מתחשרים. הראש היהודי ממציא פטנט- נישואים פיקטיביים המאפשרים את יציאתן מאירופה וכניסתן לארץ, וגירושין מידיים. עשרים זוגות נפגשים באירופה ומשודכים זה לזו. כשיעקב רואה את המיועדת לו הוא קופא במקומו. בלה היא האישה היפה ביותר שראה מימיו.
הספר מכסה תקופה רחבה ומשלב באופן בלתי רגיל מציאות של אז ודמיון עשיר משובץ דמויות ססגוניות ומה שנשמע כצ'יזבאטים 'מסביב למדורה' הפלמ"חניקית, ביניהם זאב ומי שיהיה סגן ראש הארגון הסוחבים מעפילה הרה ושתי בנותיה לחוף אוחזים בלוח וכלי שחמט ומנדלבאום העוקר בזעם עץ במו ידיו. אהבה ושנאה, הרפתקאות, פעולות נגד בריטים וערבים ומדי פעם מהלומות וגולגולת מפוצחת. דמויות בולטות כמו אפרים (פרויקה), סגן ראש הארגון הנערץ שכמה בנים נקראו על שמו. מרקוביץ' מתגלה במפתיע כלוחם ללא חת לצידם של 'השתיין, המהמר והחיגר'. מאורת הימורים אפלה, סוניה הממתינה לזאב אהובה על החוף מחרפת ומגדפת אותו, מרקוביץ' סופג מטח כלי מטבח שמשליכה עליו אלמנה נזעמת. וגם, אבוי- אהבות אסורות המולידות צאצאים המתבגרים גם הם ואחד מהם מדיף דרך קבע ריח אפרסק חריף...
סוניה עוברת לתל אביב למשרת מזכירה בכירה ב'ארגון' לאחר הטפה נזעמת לראשו על...הכנת תה.
סגנונה של המחברת בספר הביכורים שלה יוצא דופן. עברית עשירה וסבוכה לעתים, מפולפלת כהלכה כולל הגידופים המוטחים מדי פעם. המאורעות המטורפים רודפים זה את זה ותקצר היריעה. נדרש ריכוז כדי לעקוב אחר המתרחש. סופו מתעלה לדרמה מצמררת.
שם הספר הוא משפט מתוכו.
ספר הביכורים של המחברת ושונה מספריה הבאים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ראובן
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

הספר כתוב יפה. גושן מלהטטת במילים במומחיות רבה, חלקו הראשון של הספר מביא התרגשות מצירופי המילים שלא לומר התרוממות רוח ואז לקראת האמצע, כשם שההתלהבות של מרקוביץ יורדת מבלה היפה בסופו של דבר, פתאום, צנח לו זלזל, הכל נראה סתמי וחוזר על עצמו, על החלק האחרון ריפרפתי בקלילות, מחזיק את עצמי לסיים בכוח.
אם אנסה לנתח את התהליך, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. תיאורים יפים מחזיקים אותי עד שלב מסויים, ובשלב מסוים דועכת האינרציה. קרה לי ב'סרטני הנהר', 'חמתו של תמוז', 'שניים דובים'. את כולם נטשתי באמצע או לקראת הסוף. באיזה שהוא שלב התיאורים הופכים מייגעים, העלילה נהפכת סתמית או לוקה בחסר. בגדול מעדיף קצב גבוהה ובניית סיפור טובה על כתיבה יפה, נראה שתמיד האחד בא על חשבון השני. לא חושב שפגשתי שילוב במשקל שווה של שניהם.

⅗ בסולם מאני

לפני שנה•
★★★★★
•וויליאם מאני
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

אני מפורסמת בנטייה שלי לקרוא ספרים באיחור, אבל הפעם הגזמתי. ספרה הראשון של איילת גונדר גושן ראה אור לפני יותר מעשר שנים, ובמהלך כל הקריאה שלו שאלתי את עצמי איך יתכן שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן. גונדר גושן היא כותבת מצוינת, והעושר השפתי ועומק העלילה בספר כל כך יוצאי דופן על רקע מתקפת הספרים ה"רזים" בספרות העברית של השנים האחרונות.
אז העיקר שהכרנו לבסוף, גם אם באיחור.
הספר מספר את סיפורה של חבורת חלוצים במושבה כלשהי בארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי הקמת המדינה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים נדמים רוב הזמן רק כתפאורה חיוורת לחיי הנפש של דמויות הספר – שהם שעומדים במרכז הבמה. ואילו חיי נפש יש להם. הכול הם עושים בגדול – אוהבים, שונאים, מקנאים, בוגדים, נאמנים, נלחמים או מוותרים.
מרקוביץ' הוא טיפוס אפרורי, כזה שלא מעיפים בו מבט שני. התכונה הזו הופכת אותו למבריח נשק מוצלח. חברות אמיצה נרקמת בינו לבין הטיפוס הכי חברה'מן, אהוד על כולם ואהוב על הנשים במושבה – זאב פיינברג. ולמרות ההבדלים ביניהם, הם נאמנים זה לזה לאורך השנים, ומבינים זה את זה בלי מילים. שניהם נשלחים למשימה מיוחדת באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה – להינשא שם לנשים יהודיות וכך להבריחן ארצה. לפי התנאים שנקבעו מראש – היו הזוגות אמורים להגיע ארצה ואז להתייצב במרוכז ברבנות כדי להתגרש. אלא שהגורל קבע שמרקוביץ' יישא לאישה את האישה היפה ביותר שראה אי פעם, ושהוא משוכנע שאין לו שום סיכוי להשיג כמותה בשום דרך אחרת, והתסכול, והקנאה בחברו הטוב שהנשים נופלות לרגליו, וגם אופיו העקשן גורמים לו לסרב לתת לה גט. כך הופכת בלה היפה לשבויה בביתו של מרקוביץ', ומי שהסיטואציה מזכירה לו את "היפה והחיה" שישכח מזה, סרט של דיסני לא יהיה כאן.
אירוע רודף אירוע בספר, והגיבורים שלו נדרשים להתמודד עם אתגרים לרוב. מרקוביץ' עצמו הולך ומשתנה, אבל ספק אם הוא מודע לשינוי שחל בו. הוא דבק בעיקשות בסירובו לשחרר את בלה, ובשלב מסוים כבר לא ברור מי האסיר בסיטואציה הזו. אני הרגשתי שמרקוביץ' בסרבנותו מנע מעצמו לגלות את היכולת שלו למצוא חן בעיני נשים בזכות עצמו.
המחשבה על הדברים שיכלו להיעשות אחרת, על דברים שלא נאמרו וסודות שנשמרו זמן ארוך מדי היא חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר, וגם מהמטען שהוא משאיר אצל הקורא.
כל מה שכתבתי כאן הוא ממש על קצה המזלג. אני ממליצה לקרוא את הספר, ולהכיר לעומק את הדמויות המיוחדות, הנוגעות ללב, המצחיקות ועצובות גם יחד שמאכלסות אותו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יעל
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

ספר עוצמתי, כתוב נהדר ומרתק מתחילתו ועד סופו.
העלילה מורכבת ומתפתחת לכיוונים רבים ומלאה בדרמות מהחיים, אולי יותר מידי דרמות, מה שלעיתים פוגע באמינות הסיפור. האמירה הנ"ל בטלה כמעט לחלוטין אל מול הכתיבה המרשימה שמצליחה לחדור עמוק ללב וגורמת לקורא להתאהב כמעט בכל דמות בספר.
הסיפור מביא מבט מרענן ומוחשי על החיים בארץ ישראל שלפני קום המדינה ולאחריה. ציר העלילה סובב סביב שני חברים האחד יעקב מרקוביץ' והשני זאב פיינברג.
שניהם פעילים סמויים באחד האירגונים הלוחמים במדינה לפני הקמתה. כשאברהם מנדלבאום גדול המידות המשמש כשוחט וקצב בישוב נידח בדרום הארץ מגלה שאשתו רחל בגדה בו עם זאב פיינברג, לא נותר לזאב אלה לברוח על נפשו. הוא בורח כשהוא לוקח איתו את חברו יעקב מרקוביץ' ששיתף עמו פעולה במעשיו האסורים.
על מנת להימלט מזעמו של מר מנדלבאום הם מקבלים בעזרתו של אפרים סגן ראש האירגון משימה בחו"ל- עליהם להגיע לגרמניה ולהתחתן פיקטיבית עם נשים יהודיות ולהביא אותן ארצה. הם יוצאים בהפלגה עם עוד עשרים חברים, הם מתחתנים עם אותן נשים ומביאים אותן ארצה. לאחר הגיעם ארצה הם מגיעים לרבנות כדי להתגרש מהנשים ולשחררם (בתקופה ההיא נאסרה העליה ארצה, ויהודים יכלו להיכנס רק אם היה להם או לנשותיהן אשרות כניסה). כולם מתגרשים מנשותיהן מלבד מרקוביץ' המסרב בכל תוקף לתת גט לאישה שהביא עמו ארצה. מכאן ממשיכים הארועים להתפתח בכיוונים שונים ומלאי עניין עליהם תוכלו להמשיך לקרוא בספר.
המחברת זכתה בפרס ספיר לספר ביכורים על סיפרה זה.
מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

מהתחלת הקריאה הספר עייף אותי. בעיקר לא אהבתי את סגנון הכתיבה. יותר מדי חזרות על אותו ארוע יותר מדי פיתולים סביב כל דמות יותר מדי פרטים על ארועים ביזריים וצדדיים ומעט התמקדות בסיפור העיקרי , שגם הוא כולל יותר מדי ארועים, חיי פליטי שואה שהעבר רודף אותם בכל אשר יפנו וההוה הקשור במלחמת ההשרדות הכלכלית והמלחמות בהם השתתפו להגנת המולדת. תוך כדי סיפור הצלת נשים מאירופה והבאתם לארץ.

לא אהבתי את הספר

לפני שנתיים•
★★★★★
•אסתר
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

אשתי חברה במועדון קריאה אנטישמי. אנטישמי על שום מה, על שום שמסרבין חברותיו לקבל לשרותיהם אפילו זכר נימול אחד (למען האמת יש להודות שגם מי שלא נימול נדחה מיד וללא זכות ערעור).
אפילו בימי פרֶהזום, כשהמועדון התכנס בביתנו, נאלצתי לאכול בחטף פת ערבית עבשה ולברוח לחדרי ולא לצאת ממנו לפחות עד חצות.
לטענת הקלגסית הראשית - גברים, ולא משנה אם הם סתמיים כמרקוביץ או ממגנטים כזאב פיינברג, משבשים את הדינמיקה הטבעית של חבורת נשים, ואפילו במינון של אחד נזקם בל ישוער. אני חושד שגם בעלה מזה ארבעים שנה ויותר של הרומאית הלטנטית הנ"ל לא לגמרי מסכים איתה, אבל אני לא יכול שלא להודות שאי אפשר להגיד שאין בדבריה מידה מסוימת של צדק.
לזכותו של מועדון הקריאה מורם האף של אשתי אפשר לציין שמדי פעם הם מפתיעים אותי בספרים לא רעים בכלל שטרם הספיקותי. כך גיליתי את כל האור שאיננו רואים של אנתוני דואר וכך התגלגל אל שולחנה של אשתי גם הספר לילה אחד, מרקוביץ'
בכמה עשרות העמודים הראשונים תחושותיי לגבי הספר היו מעורבות. מצד אחד הוא מזכיר קצת את הסגנון של מאיר שלו אבל יש בו גם קול ייחודי לא בלתי נעים. מאותו צד מורגשת התאמצות לשעשע אבל זו קלה שבקלות ואיננה גורמת לרצון להטיח את הספר בזבובים שהתעוררו זה עתה לרגל האביב.
אני לא מחפש בספרי קריאה דיוק היסטורי, ודמויות סטראוטיפיות (במובן שהכול מוקצן בהם), וכמעט כל הדמויות בספר הן סטראוטיפיות, אינן מפריעות לי כל עוד הן מספיק מורכבות ומעניינות (במובן שהן מכילות תכונות ואת ניגודן הגמור).
הקריאה זורמת ומענגת. ואם הזכרנו את מאיר שלו אז גם אצל גונדר-גושן יש מלוא החופנים של דמיון ואגדה שרק מוסיפים עומק ועניין לספר.

אבל בלי תוכחה אי אפשר ולכן אזכיר כמה מחטאיה של המחברת המחוננת. אם בתחילת הספר שלל ההקבלות והניגודים בין הדמויות ובתוך הדמויות מעניינות ואפילו מרהיבות, הרי שבהמשך הספר מתחילים כבר להתעייף מהפירוטכניקה. גם מופע זיקוקין של שעה, מרהיב ככל שיהיה, קצת מתחיל להימאס אחרי רבע שעה.
במיוחד כשהמחברת לא סומכת שנזהה לבד את כל תועפות המצבים הסימטריים והמנוגדים שהיא טווה בכישרון, את כל הדימויים והסמלים, והיא דואגת שדבר לא יעלם מעינינו, עד שכמעט בא לקרוא לה - "היי גברת, תני קצת קרדיט לקוראיך שכבר קראו דבר או שניים בחייהם החדגוניים והמשעממים"
לא יכולתי שלא להיזכר בספר הנפלא של דוד פוגל חיי נישואין, לא בגלל חיי הנישואין שיש בשפע גם אצל גונדר-גושן, אלא בגלל הלשון.
פוגל האומלל כתב בעברית(!) בתחילת שנות העשרים, לפני מאה שנה, כשאפילו בן יהודה עוד התמודד עם ראשית חידושיו. כתיבתו של פוגל מלאה במילים שהוא התקשה לתרגמם ולא פעם התייאש והשאיר את המילה הגרמנית. העברית של פוגל תיחשב היום לנלעגת וכמעט עילגת, ויחד עם זאת אחרי כמה עמודים הסיפור הנפלא, העין הרגישה של הסופר וכשרונו העצום משכיחים מהקורא לחלוטין שעברית משובשת הוא קורא.

אצל גונדר-גושן ולצערי גם אצל סופרים עבריים רבים ולדעתי לאחרונה אפילו גם אצל מאיר שלו השפה ונפלאות עושרה ומה שאפשר לחצוב ממנו הופכים לכמעט חזות הכול וחבל

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אבי
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר על ה"שבויים בנישואים",או "כלואים בנבכי עצמם". העלילה מדברת על שני זוגות : משפחת מרקוביץ שנוצרה”