ביקורת ספרותית על לילה אחד, מרקוביץ' מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות.
שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב.
ועל כך אכן קשה לחלוק.
ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב.
ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת), האופן בו הסופרת מפנה את תשומת לבו של הקורא לאנולגיות לדימויים ולסמלים בספר כדי שזה לא יפספס אותן חלילה, עודף התיאורים המיניים והאופן בו המיניות מניעה את הגיבורים ואת העלילה יותר מכל דבר אחר.
חשבתי שלא אכתוב ביקורת, כי כל הנקודות שתפסו את תשומת לבי בספר כבר נכתבו.
אבל המשכתי לקרוא.
כמו תמיד - ההצלחה להמשיך לקרוא ספר שהתחלתי בשבת בתחילת השבוע מעידה על ספר טוב וקריא, אבל את זה כבר אמרתי.
ובסוף הקריאה מצאתי שבכל זאת יש לי עוד קצת מה לומר.
א. מהי האובססיה הזאת של סופרי ישראל לאמץ ולהעלות לארץ ילדי נאצים? דרוש מחקר ספרותי-פסיכולוגי בעניין. רם אורן ב"אות קין", אורה מורג ב"הפנים שפרצו מן הדף", איילת גונדר-גושן בספר הזה, אני בטוחה שהיו עוד שנשמטו מזכרוני.
מה הסיפור? למה דחוף להם לכתוב עלילות בהם ילדי נאצים גדלים כאן בישראל כיהודים מבלי לדעת דבר על עברם, מה בתרחיש הזה מושך כל כך בעיניהם? זה סוג של נקמה? אבל למה דווקא בנאצים? אף פעם לא איזה משתף פעולה אוקראיני כפרי, רק ארים טהורים, זהובי שיער זוכים בטוויסט העלילתי המשונה והדי מרתיע הזה.
ב. רומן היסטורי לכאורה, אבל אל תצפו ללמוד ממנו ולו פרט היסטורי חדש אחד. זה סוג של קסם בעיני, היכולת לכתוב רומן היסטורי על תקופה מוגדרת היטב ללא צורך בתחקיר, בהיכרות עם אורח וסגנון החיים בתקופה המדוברת בלי ליצור צרימה או תחושה של אנכרוניזם. הספר פשוט לא עוסק בתיאורים או בשיחות יומיומיות, הוא מצליח לספר סיפורי חיים של מספר דמויות שהן כולן קצת ארכיטיפיות או מיתיות, מוגזמות, לא מתיימרות להיות אמיתיות.
הוא משלב פנטזיה עדינה כך שהוא כולו נעוץ בתקופה היסטורית ספציפית, אפילו את המאורע היסטורי המלחמתי שהוא מתאר קל לזהות עם המאורע עליו הוא מתבסס, אבל איכשהו הוא קיים באיזה מימד משלו, במציאות אלטרנטיבית, מנותק מהקונקרטי.
סוג של קסם אמרתי, אבל... לא אהבתי את הקסם הזה.
אני דווקא אוהבת את הקונקרטי, את התחקיר ההיסטורי, את התחושה שהסופר עבד קשה בשביל ליצור עלילה שמעוגנת בתקופה, באורחותיה, ביום יום שלה, בחדשות ובדמויות שהיו מוקד חייהם של מי שחיו אז.
ולא יכולתי שלא לחשוב על גיא אוני, שהוא אולי בדיוק ההיפוך של הספר הזה: הוא לא מצטיין בכתיבה יוצאת דופן או בסגנון ייחודי. הוא רומן היסטורי "לפי הספר". מבוסס על תחקיר, מעוגן במציאות ההיסטורית, מרפרר לאירועים ולדמויות אמיתיים. הוא לא מערב אלמנטים פנטסטיים, ובמרכזו עומד סיפור אהבה קיטשי, לקוח ממחוזות הרומן הרומנטי.
מעניין לחשוב שהסיפור הבסיסי הזה בעצם משותף לשני הספרים:
גבר נושא אישה שהוא מאוהב בה בעוד שהיא אינה מעוניינת בו, אישה נישאת לגבר שאינה רוצה בו ואינה רוצה בחיים משותפים איתו מתוך אילוץ.
גונדר-גושן שהפליגה למחוזות הדמיון פה ושם ביקשה לעגן את הספר לקרקע המציאות דווקא בנקודה הזאת: על האדמה הצחיחה של הנישואים בכפייה לא תצמח אהבה.
מסר ראוי, הגיוני ותואם את זמננו.
לפיד שעיגנה את סיפורה במציאות ככל האפשר עפה על כנפי הדמיון דווקא בנקודה הזאת כשהניחה לפאניה גיבורת הספר להשיב אהבה ליחיאל, בעלה, לפני ששילמה את חובה למציאות הקשה בריסוק הרומן הרומנטי הזה עם מותו של יחיאל.
מה המטרה של ההשוואה הזאת? האם יש לה איזו מסקנה? לא ממש, מעבר למובן מאליו: אם חשקה נפשכם בספרות ישראלית טובה, בכתיבה נהדרת, אם אתם לא חוששים מקצת שחיטת פרות קדושות והגחכת גיבורי העבר ומעשי גבורתם - קראו את הספר הזה. אם אין לכם עניין מיוחד באיכות הכתיבה ונפשכם חושקת דווקא בהיסטוריה ארצישראלית, בספר שמשלב הנאה ולימוד או סוגד לגיבורי העבר, זה לא הספר בשבילכם.

הביקורת של אבי:
https://did.li/8b3Nf
הביקורת של נעמי:
https://did.li/FyW5q

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על לילה אחד, מרקוביץ'