ביקורת ספרותית על להעיר אריות מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

לפני מספר שנים ראיתי בתיאטרון בית לסין את ההצגה "לילה אחד מרקוביץ" על פי ספרה של איילת גונדר גושן. בניגוד לחוות דעתם של מבקרים רבים, אני התלהבתי קצת פחות וגם ויתרתי על הספר. לפני מספר שבועות כשראיתי את הפרסום של תיאטרון הקאמרי להצגה "להעיר אריות" על פי ספרה של אג"ג, החלטתי כי הפעם אקרא תחילה את הספר.

אג"ג כותבת על החברה הישראלית ובאמצעות סיפורו של ד"ר איתן גרין הנוירוכירורג ואשתו חוקרת המשטרה ליאת גרין, היא מעלה שורה ארוכה של שאלות. היא מעמתת את העולם המערבי שנציגו הוא כמובן ד"ר גרין, עם העולם השלישי שנציגתו היא סירקיט, הפליטה האריתראית. לציון מיוחד ראויה הדרך חושפת לפנינו המחברת את עולמם של החיים בחצר האחורית של הנגב: מסתננים, בדואים ועבריינים.

בתחילת הספר עולה השאלה היא מה שוויים של חיי אדם שחור הנפגע בתאונת דרכים והאם ד"ר גרין היה בורח ממקום התאונה אם זהותו של הנפגע הייתה שונה, אך ככל שהסיפור מתקדם, עולות שאלות נוספות אשר רבות מהן עוסקות בזוגיות, בכנות של מערכת יחסים, חטא ועונש, שאלות על מחויבות ועל מה כל אחד מוכן לוותר בחיים.

הנושאים האלו כנראה יישארו תמיד רלוונטיים בחיינו וכנראה תמיד יהוו כר נרחב לכתיבה. איילת גונדר גושן יודעת לספר סיפור אבל כאן מגיע שלב הביקורת. הספר הוא בן 317 עמודים אך כשסיימתי אותו, הרגשתי כאילו קראתי מספר כפול של עמודים. איילת גונדר גושן מעמיסה (לדעתי כמובן שלא לצורך) אינסוף של פרטים וסיפורי משנה על הדמויות, דבר שמאוד הכביד עלי את הקריאה. הדמויות מאופיינות נפלא גם ללא הסיפורים על סבתה המנוחה של ליאת, על האח שנהרג ואלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף של פטפטת, קשקשת מיותרת ולהג שאינו נחוץ. דבר לא היה נגרע מהספר ללא כל אלו, גם אם הוא היה מתקצר עקב כך ב-70 עמודים. הספר הזה הוא דוגמה נפלאה לנכונות האמרות כי כל המוסיף גורע וכמובן תפסת מרובה – לא תפסת.

ולמרות הביקורת, הספר בהחלט שווה קריאה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על להעיר אריות