ביקורת ספרותית על להעיר אריות מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

אין ספק שזהו ספר חזק - בטח לא סתם ספר.

להבדיל מכמה אנשים שכתבו פה על תחושת בלבול בעת קריאת הספר, דווקא בלבול לא הרגשתי. הרגשתי

דברים מוזרים אחרים שלא קרו לי כמעט מקריאת ספרים - אבל דווקא בלבול לא.

ההמלצה לספר הייתה חמה, ולא היה מצב שאעמוד בזה. יום אחרי כבר הייתי עם הספר ביד.
התחלתי, וישר הדברים התחילו להתבלגן. הוא רופא, ציני, מותש וממורמר מהמציאות סביבו, ממיקומו החדש (באמצע באר שבע, אחרי תפקיד בכיר בתל-אביב),

מהכל, סיטואציה שהופכת אותו למן אנטיפט כזה, לא אכפתי לעבודתו ( אוי, כל כך לא הייתי רוצה ליפול לרופא בית חולים במצב כזה.. ). כניגוד לאפטיה כללית שהוא שרוי בה מזה זמן, הוא עושה

משהו אנושי, מנסה לפרוק קצת מהמרמור שמשבש את נפשו בנסיעה מופרעת עם הג'יפ שלו בלילה במקום ריק לחלוטין במדבר.. אבל אין לו מזל. הוא, שחי חיים מרובעים למדי, ועושה הכל כחוק, על ההתפרעות הראשונה, דורס אדם. ולא סתם דורס, בתור רופא - הוא רואה שזה למוות, ושאין מה לעשות. ולא די בכך - הוא גם רואה שהאדם לא מת במקום, אלא ממשיך לדאוך ולדאוך וייתכן שהתהליך ייקח לו הרבה זמן. הוא עושה איזה חישובים מפוקפקים על הסיכויים שלו לצאת מזה בלי להיתפס, והרצון להכחיש מנצח מהר מאוד. הוא עוזב את המקום ונוסע..

חוזר הביתה, ישן חזק, קם למחרת, ושם מתחיל הבלגן האמיתי.. המוח שלו מתקתק לו "אתמול בלילה דרסתי אדם. למוות. ועזבתי". וככה בערך את אותו המשפט בהמוני ווריטאציות, פעם אחרי פעם, בכתיבה משונה שמעולם לא נתקלתי בה שהכניסה אותי לטראנס ממש. אולי לא קוראים דברים כאלה בלילה, כי המוח סופג חזק מדי את הפן הרגשי של הכתוב. זה היה מפחיד נורא, כאילו זה קרה חלילה לי ממש. נרדמתי ואחרי כשעתיים התעוררתי עם תחושת חנק פיזית.. נתקלתי רבות בכתיבה מאוד ממחישה, שגרמה לי להזדהות רגשית ולשנות מצבי רוח בהתאם למה שאני קוראת, אבל כזה עוד לא קרה לי בחיים. היכולת של הסופרת להעביר את החוויה של אדם רגיל, חי את המועקות הגדולות או הקטנות שלו, כשאירוע אחד, החלטה אחת דפוקה, אולי מאוד דפוקה, צירוף מקרים מחורבן באמת, בתוספת תהליך קבלת החלטות משובש לא פחות, דופק לו את כל החיים. והכל משנה צורות וצבעים - כל המועקות הקודמות מקבלות פרופורציות, בעצם הוא בכלל לא זוכר יותר שהן היו, והוא מבין שאפשר ממש לשחק במן משחק שחור\לבן - רגע לפני, רגע אחרי.. הבן אדם שלפני\ והבן אדם שאחרי.. כמו שהוא כותב "מה אומר עליך יותר - רגע אחד של נטישת אדם מת שדרסת או חיים שלמים של העברת זקנות בכביש?..".

איפשהו בשלב הזה שקלתי קשות לנטוש את הספר, כי העומס הרגשי היה קצת גדול עלי... אבל המשכתי.

יחסית לתחילתו המשך שלו שחור פחות..
אני חושבת שהמעשה הנורא שעשה חושף אותו לעולם שלם שלא היה נחשף לו, לרשימה שלמה של מעשים יפים שעשה אולי לא מבחירתו, אך בכל זאת עשה, וגם חלקם מבחירתו.
לא כעסתי עליו כלל, למרות שכנראה שהייתי אמורה. התבאסתי עליו שלא ידע להעריך את זה שנחשף למין "ניקוי" של הנפש שלו באיזו דרך-לא-דרך.. (על שנגעל ממטופליו החדשים).

במקביל לתיאורו של איתן, ואפילו יותר מתיאורו שלו, יש בספר תיאור נפלא של האישה האריטראית ואיך היא רואה את העולם, ומה ההבדל בעיני המתבונן כשהוא מסתכל בעיני אדם רעב או שבע (אבל לא שחור לבן וצפוי, אלא מבט מושכל, חכם, מן "מבט-כל-יודע" שכזה..).. מבט של אדם שחי חיי מותרות, מול אדם שחי חיי השרדות. תמיהה גדולה על מה ההנחות המוסריות שזה נותן והאם בכלל.

כל כך אהבתי את משל הברווזה מפי סירקיט. הברווזה שחיה לה חיים שלווים וכלואים בתוך כלוב ונועדה להישחט יום אחד על ידי הורי הילדה. כשהילדה מגלה זאת - באותו היום, למרות הפחד להיענש על ידי ההורים, היא פותחת לה את הכלוב לכל הלילה, משחררת לה את הרגליים הקשורות, ומאפשרת לה את כל החופש לברוח אם רק תשכיל.. בבוקר הברווזה עדיין בכלוב.. "רק לא להיות כמו הברווזה הזאת!!"- חושבת סירקיט... רק שלא יהיו כמו הברווזה הזאת חושבת גם אני - כן, ללא ספק אדם שחי חיי השרדות, אמור לנצל את הפרצות שמאופשרות לו... אחר זה נוגד אפילו את הטבע עצמו.

ללא קשר הספר שואל רבות את השאלה האם איתן( בגיבור המרכזי ) אמור להתוודות לאשתו על מה שעשה, על שקרה לו, ואולי אפילו על איך זה התגלגל הלאה. נראה שרבים הפעמים שהצופה מהצד יגיד - כן, מבחינה מצפונית - כמובן. באופן חד-משמעי אני חושבת אחרת. אם קרה לו מה שקרה לו, והוא מרגיש תחושת גועל שממלאה לו את כל איברי הגוף והנפש , והוא מסתובב כשכל זה משקשק לו בפנים ימים, שבועות או אף חודשים, האם באמת הייתה עליו חובה מוסרית לחלוק את התחושה הנהדרת הזאת איתה ??.. האם כשהייתה בידיו היכולת להחליט לחסוך בפניה את הידע ההרסני הזה - זאת לו בחירה אנושית ומוסרית הרבה יותר כלפיה לעשות זאת? נכון, אפשר לדבר על שאולי אם באמת אהבו אחד את השני הייתה יכולה לקבל אותו אחרי התגלית, להתגבר על הסיוט הזה ביחד, לסלוח... אני מדברת על המקרה השני - המקרה שלא. נכון - אפשר לדבר על כך שהסתיר ממנה את האמת בגלל שהוא פחדן, כי יותר קל תמיד לא להתגבר על האמת המרה - אבל הוא(איתן) והמניעים שלו בכלל לא מעניינים אותי בהקשר הזה.. אני מדברת רק על הצד שלה.

אהבתי את הספר. אני חושבת שהוא אותנטי, אמיתי, לא מתייפייף.. אני חושבת שהסוף מרשים ועם זאת לא מתיימר, בדיוק במידה שאני אוהבת..

קצת לא אהבתי את ההרהורים הרומנטים שפזורים בספר לטעמי קצת יתר על המידה, אבל יחסית לכל מעלותיו - זה קטנוניות.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על להעיר אריות