ביקורת ספרותית על להעיר אריות מאת איילת גונדר-גושן
ספר מעולה

---

*





איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה.
לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה.

למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי.
קודם כל, הם צריכים להיות בחיים. מה הטעם לקנא במישהו שנולד ב1881, ביבשת אחרת, במסלול חיים שאין לו ולו נקודת השקה אחת לחיי, ואפילו יהא זה שטפן צוויג? ברור שמוות הורג את הקנאה. חיים, אם כן, הם תנאי הכרחי. הכרחי אך לא מספיק. אם, למשל, הסופר איתנו, והוציא תחת ידיו הרפתקה מאלפת כמו איזון עדין, אבל מה, הודי. ברור, אם לומר זאת בלי הרבה עדינות, שאין מה לקנא. מה עוד? מובן שזו צריכה להיות אישה. אישה, רק אישה תהייה לי הסכין, שהרי מה לי ולגבר השברירי שכותב בחדות כזו, ויהא מוכשר ככל שיהא? מה לי ולגבר בכלל? אישה, כמובן. אבל מה אם האישה הזאת כותבת, בגאונות, על גאונה והחברה שלה, אך מתעקשת להסתתר אי-שם באיטליה? אולי היא מכוערת נורא? אולי בתולה זקנה? לא, אי-אפשר לנקר עיניים שצופות לחשכה.

בקיצור, הבנתם. אישה בת זמננו, יהודיה, ישראלית, דוברת עברית. צעירה, גלויה. אפילו מאיה ערד הנהדרת בקושי כלולה, כי היא בגיל של אמא שלי. מי אם כן? איילת, איילת גונדר-גושן בת ה-37, שהאריות שלה שאגו לאור כשהייתה כבת 31. אם לוקחים בחשבון ששלוש שנים עבדה כדי להעיר אותם, כפי שנדמה לי סיפרה בראיון, אין מנוס מלהסיק שהתחילה לעבוד על הספר כשהייתה פחות או יותר בגילי. וזה, אם להחמיר את המצב, אפילו לא היה הראשון, או הראשון המוצלח. מזל, מזל שאיילת חילוניה למהדרין. לו הייתה דוסית, זה כבר באמת היה גורם לי לירקרוקת.

איילת אם כן צעירה לכל הדעות, מוכשרת לכל הדעות, וגם פסיכולוגית לדעת אוניברסיטת תל-אביב. יש משהו מטיל אימה בלשהות בסביבת סופר-פסיכולוג. זה כמו לעבור גם CT וגם MRI על מיטה אחת. הסופר יתאר את הליכתך הגמלונית, והפסיכולוג יציין את נטייתך להתפרצויות. הסופר יעקוב אחר נפתולי ליבך, והפסיכולוג יבלוש אחר רמזים בילדות. הסופר ישאל איך אתה, אדם לבן, היית מתנהג לו דרסת בטעות אריתראי, והפסיכולוג יבחן מה קורה למי שלבסוף מחליט לברוח.

וככה איילת, עם אמצעי הדימות המשוכללים שלה, משכיבה על מיטת הדימות את איתן, הרופא המצליח והדורס, ומתחילה לסרוק.
היא פותחת במוח. איתן הוא נוירוכירורג, רופא מוח. איתן פוגע באריתראי בראש, והמוח שלו נחשף. המוח הזה, הוא לבן גם אצל לבנים וגם אצל שחורים. בכלל, בפנים הצבעים הם אותו דבר. אבל מה, בהשוואה לפגיעה בראש לבן, זה קצת פחות נורא. קצת ממש. ממש ממש קצת. אפילו סורק אלקטרונים לא יבחין בהבדל, ובכל זאת, קצת פחות.
אחר-כך תעבור לרגליים. הרגלים, שקפצו מן הג'יפ כדי לראות במה פגע, וכמה פגע (לא הוא - הג'יפ), האם ימשיכו לכרוע לצד האריתראי, בעוד הידיים מחייגות משטרה, או יזדקפו וישאהו חזרה אל הג'יפ?
והלשון - תספר או לא תספר לאשתו האהובה, הנבונה, אם ילדיו, האישה שלעולם לא הייתה בורחת?
ובסוף, בסוף יגיע גם תורו של הלב להיסרק, להיבדק, אולי קיים חור באחד מחדריו. אולי דרכו תוכל הרוח האריתראית (לא רוחו של המת. אריתראית אמיתית, דם ובשר שחור) להתפרץ פנימה.

ומי, ברוך-ה', לא התפרצה פנימה? גברת פולטיקלי קורקט.
באר-שבע היא עיר מאובקת, ואיתן, שהוגלה אליה מהמרכז, שונא אותה שנאת בן-עיר לפרבר. ליאת, אשתו של איתן מזרחית שכל נעוריה חתרה למערב. המשטרה היא חבורת בבונים מזרחיים. ליאת עובדת במשטרה. הבדואים מתלבשים כמו ערבים, והאריתראים שחורים. שחורים, שחורים כמו הלילה, שחורים בעיניים, שחורים משחור. והם נראים אותו הדבר. אשה שחורה, יפה ככל שתהייה, היא גוף בולע אור, לא נראה. שחורים, פליטים, פצועים, דוחים. אה, ויש גם כושי.

הבנתם, רבותי? זה ספר שאין בו קורקט או לא קורקט. וחוסר הקורקטיות לא בא, בהפוך על הפוך, להעביר אתכם מסע רגשי שבסופו תחשבו קורקט על שחורים או על פליטים, או תרגישו נכלמים שהמחשבות של איתן עברו גם במוח הלבן שלכם. לא. וזה לא רק מפני שגם האריתראים בספר שלנו מסוגלים להיות נבזיים ביותר, אידיאליזציה שלהם הייתה הרי פוגעת במטרה זו, לו הייתה כזאת. אני, שעושה הבחנה גזעית, ושלא רוצה אריתראים בארץ, לא חשתי בניסיון לערער את עמדתי, להעמיד מולי מראה, לפרוט על מיתרי ליבי, או לנגן על מצפוני.

[וודאי, יש כאן תהייה נוקבת על הנטייה האנושית "לתמחר" שווי של חיים. דעתי היא, שחקירת הנטייה הזו היא נקודת המוצא של איילת, ולא בעיית הפליטים. באותה מידה, יכול היה האריתראי להיות גם איש סנילי, אדם בעל צרכים מיוחדים, וכו'. מחשבות הג'יפה שצפות בחקירה, הן חלק הכרחי ממנה, שיקוף של מציאות, ולא סעיפים בכתב האשמה. בקצרה, איילת היא משקיפה, לא מבקרת].

אי לכך ולסיכום, מי שהמילה אריתראי בגב הספר גרמה לו להסיק כל מיני מסקנות בטרם קרא, שיחשב מסקנות מחדש. ואם הוא זקוק לעוד סיבות לפתוח את הספר, הריני כאן למטרה זו בדיוק: הוא כתוב בצורה אינטליגנטית, זורם, מעניין. יש עלילה והיא נעה ומתקדמת, ואפילו מותחת לרגעים. ואם במקרה איילת דווקא כן התכוונה להפנות אצבע מאשימה לחברה, אז מצטערת, לא שמתי לב, הייתי שקועה בספר נהדר.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על להעיר אריות