ביקורת ספרותית על להעיר אריות מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

ספר נוסף שאילולא הייתי משתתפת במועדון קוראות באזור מגורי, לא הייתי בוחרת בו בחנות הספרים הקרובה לביתי ולו בגלל הכריכה חסרת החן (בעיניי). איילת גונדר-גושן זכתה בפרס ספיר עם ספרה הקודם ואיילת גונדר-גושן יודעת לכתוב.
בשל חשיפת פרשת שחיתות, הוגלה איתן, נוירולוג צעיר, ממדינת תל אביב לבאר שבע הפריפרית. שם הוא קמל לאיטו בבית חולים סורוקה ומתגעגע לאזור הנמצא בין גדרה לחדרה, למרות הוילה המפוארת בעומר והמשפחה האוהבת בדמות אישה (חוקרת במשטרה) ושני ילדים. יום אחד הוא מחליט לשחרר קצת קיטור ולדהור קצת בג'יפ המאובק שלו בפאתי באר שבע, בדיונות - לנהוג את צרותיו...

לצערו הרב, פליט אריתראי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ואיתן הדוהר מצרותיו, דורס אותו ולאחר מכן נוטש וחוזר לוילה בעומר, לאישה החוקרת ולשני הילדים מבלי לספר דבר. הוא מתייסר אמנם, סובל מסיוטים ומצפונו מדגדג ומתעקש להראות נוכחות, אבל עם הזמן ההתרגשות דועכת ואיתן בטוח שיצליח להדחיק ולהמשיך הלאה בחייו, אך לצערו הרב, אישה שניצבת על מפתן הוילה המפוארת ומהווה ניגוד גמור לסביבתה משנה את חייו. סירקיט, אישתו של הפליט ההרוג, מכריחה אותו לפתוח בית חולים פיראטי במוסך נטוש ולטפל בלילות בפליטים הבלתי חוקיים עד שהיא תחליט אחרת.

הספר הזה מטריד, מטריד וגרום לחוסר נוחות, גורם לזוז באי נחת בכורסא הכי נוחה או על המצעים הכי רכים.
קודם כל נושא הדריסה. כל אחד מאיתנו עלול לדרוס בן אדם - זו עובדה (אלה מבינינו שנוהגים כמובן), גם אם כל אחד מאיתנו הוא הנהג הזהיר ביותר בעולם. שאלה מה עושים לאחר המעשה? נשארים במקום וקוראים לרופא. מה קורה אם אתה הרופא ויודע שאין שום סיכוי להציל את הבן אדם? אני מניחה או יותר נכון רוצה לקוות שרובנו נקח את האחריות למעשה, אבל אני מודה שלעיתים השיקולים של איתן נראו לי הגיוניים, שבריר שנייה ובכל זאת. ככה זה כשהדמויות עגולות.
דבר שני, הפליטים או מחפשי עבודה או פליטים, לא הצלחתי להבין, הכל מעורבב. היחס של איתן אל אותם הפליטים לא השתנה, אך לבסוף הוא מצליח לזהות בני אדם בכל השחור הזה. רציתי לשנוא אותו ולעתים שנאתי אותו עדי כי רציתי להכות אותו פיזית, ממש הרגשתי את האגרוף מתקרב לבטן ואז שאלתי את עצמי האם אני שונה כל כך? האם השוני שלי נובע מהלוקסוס של לחיות במקום בו העימות היומיומי הזה לא קיים?
וסירקיט? האגרוף הגיע לה לא פחות מאשר לאיתן. נכון נסיבות חייה היו קשים יותר והפכו אותה למחוספסת יותר, אך גם חיים קשים לא יכולים להיות תירוץ להכל.
הסוף היה קצת הוליוודי מדי, אם כי האמת שצפה אל פני השטח הייתה מפתיעה ומאכזבת.

אני יודעת שבסקירה הזו יצאה מבולבלת מדי ולא בשלה. המקפידים על קוצו של י' היו שולחים אותי להרהר שוב ולסדר את המחשבות והפסקאות, אך לצערי הביקורת הזו משקפת היטב את הרגשתי. יצאתי מוטרדת...

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על להעיר אריות