ביקורת ספרותית על רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן
ספר בסדר

---

psychological thriller
(גונדר-גושן היא פסיכולוגית). הספר מאוד מותח וקריא (גמרתי לקרוא אותו ביומיים) עם תפניות מפתיעות בעלילה. המספרת בעלת השם הישראלי הקשה להגייה בארה"ב – לילך- היגרה עם בעלה-מיכאל- מישראל לעמק הסיליקון לפני 17 שנה בעקבות עבודתו של מיכאל, ושם הם מגדלים את בנם אדם בן ה 16. פיגוע בבית הכנסת המקומי ומותו החשוד של נער שחור במסיבה בה השתתף אדם, מציתים רצף אירועים שמחייבים את לילך להתמודד עם גילויים של אנטישמיות וגזענות וכן לתהות עד כמה היא באמת מכירה את בנה ובעלה. הספר, אם כן, עוסק בהרבה נושאים כבדים ואקטואליים: הגירה, יחסי הורים-ילדים, גזענות, חינוך מיליטריסטי ועוד. בהקשר זה, יצאתי די מאוכזבת מהטיפול שלו בנושאים אלה.
למשל, הצורה בה גונדר-גושן מתארת את הקהילה הישראלית בארה"ב (באופן ספציפי הקהילה בעמק הסיליקון) ואת חווית הרילוקשיין.
"חברויות של טבע זה מה שיש לך בארץ- את פוגשת מישהי, בתיכון או בצבא או באוניברסיטה, אתן מתאהבות, התאהבות כזו של בנות, טוטאלית ובלי סקס, והכל מצוין. ויש חברויות של שבי, תחשבי,' היא אמרה, ' שנפלת עם הנשים כאן בשבי המצרי. כמו הטייסים שישבו יחד בכלא. אני בטוחה שהטייסים האלה, גם אם לפני זה הם לא סבלו אחד את השני, התגבשו כדי לשרוד. בדיוק כמונו, נשות הרילוקיישן בשבי האמריקאי שלנו'"
זה לא שהתיאור בהכרח לא נכון, אני בטוחה שהוא מייצג את החוויה של נשים ישראליות מסוימות שמוצאות עצמן ברילוקשיין בעקבות העבודה של הבעל. אך התיאור הזה מופיע כבר באין ספור ספרים אחרים (של מאיה ערד למשל) . והוא גם לא בהכרח נכון לכל הנשים הישראליות שהיגרו לארה"ב עם בעליהן. ואם נעבור לנימה אישית: יצא לי בעשרים השנים בהן אני גרה בארה"ב לפגוש נשים ישראליות שלא חיבבתי במיוחד ולא הייתה לי כל בעיה לא להתחבר איתן גם אם הן ניסו להתחבר איתי. לא מרגישה שום אחוות גורל איתן, לא שבי אמריקאי ולא נעליים. מה שחסר בספרים ישראלים זה תיאור שונה ופחות סטראוטיפי של חווית ההגירה והרלוקיישן – אך לא תמצאו את זה בספר של גונדר-גושן .
הנה עוד דוגמה:
"רוב הנשים כאן ריכזו משהו. אני הייתי רכזת תרבות בבית אבות. איתי בשכונה היו רכזת העשרה של גני הילדים היהודיים סן מטאו, ורכזת מנהלית של הג'י-סי-סי. נשים שלא שפר עליהן גורלן לרכז דבר-מה- בכל זאת, גם לריכוזיות יש גבול- נאלצו לעבור לקטגוריה נחותה יותר: יועצת. היו יועצות שינה ויועצות, ויועצות הנקה, ויועצות לגמילה מחיתולים. והיו גם מטפלות זוגיות, מטפלות באמנות.
וחוץ מהרכזות, היועצות והמטפלות, היו האמניות, כל מוסך שני הוסב לסטודיו: קדרות, שיפוץ רהיטי וינטג', הדפסי משי. כמו מבוגרים שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית, מעודדים אותה לנהוג כאילו בובות הפלסטיק הן אורחים אמיתיים, ככה טיפחו הגברים את האמונה שלנו, נשות הסיליקון ואלי, שיש לנו עבודה אמיתית. נשארנו בבית, אבל בלי להיות עקרות בית. המצאנו לנו מילים אחרות שיסתירו אותנו מפנינו."

כמו כולם, גם אני עוקבת בפייסבוק אחרי חברות שלי בישראל מהתיכון מהצבא ומהאוניברסיטה, וראה זה פלא – רבות מהן יועצות, מטפלות, קאוצ'ריות, מעבירות סדנאות ואומניות (עם סטודיו בחצר). בניגוד לגונדר-גושן, אני לא חשה כל התנשאות כלפיהן ולא רואה בכך משהו נלעג. אני גם לא מתרשמת שהן בהכרח הגיעו לעיסוק זה משום ש"גברים" דחפו אותן לשם כמו "שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית". מיותר לציין שיש גם לא מעט גברים (בארה"ב ובישראל) שהם מטפלים, קאוצ'רים או אומנים. במילים אחרות, גונדר – גושן גולשת כאן לתיאור מתנשא ושוביניסטי.
חבל.
ההיבט בספר של גונדר-גושן שהכי דיבר אלי הוא ההיבט של יחסי אימהות- בנים על רקע חינוך מיליטריסטי שניתן לבנים מגיל מסוים. מעניין שהיא מרגישה צורך להציג את זה דווקא בהקשר של חוג קרב מגע שגבר ישראלי בוגר סיירת מעביר לחבורת ילדים יהודים "חנונים" בפלו-אלטו - שהרי בישראל הסיטואציה הזאת היא כמעט ברירת המחדל. חברות שלי שגרות בישראל מדברות גלויות על החשש מההליכה של הבן ליחידה קרבית. לא כולן מעוניינות שהבן העדין שלהן יהפוך לחייל "מורעל" שנלחם והורג (לפעמים גם חפים מפשע). המעבר הזה מהילד העדין של אמא לגבר הלוחם הופיע כמובן כבר ביצירות קודמות (לאו דווקא מנקודת המבט של האם). למשל, בסרט "ואלס עם בשיר" יש קטע יפה בו אחד החיילים באמצע הקרב בלבנון נזכר איך הוא היה עוזר לאמא שלו לאפות עוגיות. שני ספרים שנוגעים בנושא זה הם "דופק" של יניב איצקוביץ ו"מנצחת" של ישי שריד. בספר של גונדר-גושן המדריך הישראלי מעודד את הבנים להכות אחד את השני ולהתעלל בחיות כחלק מהפיכתם לגברים קשוחים שיוכלו להגן על עצמם ועל אחרים (ועל המולדת כמובן). כמו שריד, היא מציגה גישה אמביוולנטית לנושא, אך לא מוסיפה שום תובנה מעניינת על מה שכבר נכתב בנושא.
בקיצור: אני לא מתחרטת שקראתי את "רילוקשיין" . אם אתם מחפשים ספר מתח מהיר שיעביר לכם טיסה טרנסאטלנטית (אולי בדרך לרילוקשיין) – כדאי לשקול אותו. רק אל תחפשו בו תובנות מעמיקות או מקוריות על הנושאים הכבדים בהם הוא עוסק.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על רילוקיישן