ביקורת ספרותית על רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן
ספר מעולה

---

רילוקיישן, ירידה מהארץ, חזרה אל הגלות. הנושא הזה הוא בעל נפח פוליטי מאוד משמעותי בשיח הישראלי לאורך השנים: מנפולת של נמושות ועד הנהירה אל הדרכונים הזרים בשנים האחרונות וכל האיומים על ירידה מהארץ בעקבות הבחירות האחרונות. גם אני השתעשעתי עם הרעיון לאורך שנים, מטאבו אסור שמא סבא שלי ישמע ויגלה שאני רוצה לחזור לאדמת אירופה המגואלת בדם עמנו ועם פטירתו הנושא הפך ליותר שגור בשיחות שלי עם אימי ועם בן זוגי ועם המשחק במחשבה שאולי יום אחד גם אנחנו נמצא אותנו שם, מנסים להקים בית חדש.

אל הספר הזה הגעתי מתוך רצון לקרוא משהו קליל, סיימתי ספר כבד והייתי צריך משהו קצר וקריא ולמרות שזהו ספרה השלישי של גונדר-גושן משום מה "נפלתי" לחזות שסיפקה לי כריכתו האחרוית של הספר והייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר מתח קליל. גונדר-גושן ידועה ביכולתה לקחת נושאים מורכבים שגם ככה נמצאים במחלוקת בשיח היומ-יומי ולהצליח לפרק אותם לגורמים עוד יותר קטנים. בספרה השני "להעיר אריות" היא פירגה לגורמים את נושא הפליטים/מבקשי המקלט ממדינות אפריקה בתקופה שנושא הגירוש ומתקן חולות היו שגורים בפיו של כל אזרח. כשתנועת המי-טו תפסה תאוצה היא הוציאה את הספר "השקרנית והעיר" ושיחקה על יחסי הכוח בין המינים. והפעם היא לקחה את "החלום הישראלי" שיהיו כאלו שיקראו לו חלום בלהות, המעבר וההצלחה בחו"ל, הירידה מהארץ אל עבר מציאות חלומית כביכול. בספר אנו נחשפים למשפחת שוסטר שבנם אדם יליד אמריקה נחשד בגיל 16 בהריגתו של חברו לכיתה ג'מאל. אמנם הסיפור הזה מהווה סיפור רקע מתמיד לאורך כל 300 העמודים של הספר אבל הסיפור האמיתי כאן הוא נושא ההגירה: החלום ושברו. יש כאן ניסיון של לילך שוסטר כל הזמן להתרחק מהישראליות והכישלון שלה במפגש מחודש אם אותם פחדים שהיא חשבה שהיא השאירה בארץ, המילטנטיות והגבריות הצבאית שמתחילה מבעלה ולאט לאט היא רואה ניצוצות של אותה התנהגות גם אצל בנה, תחושת הביטחון שהולכת ומתפוררת, התמודדות מול אנטישמיות ובדידות בתוך קהילה זרה ומנוכרת. כשאדם בשם אורי מדריך קרב מגע מגיע לשכונה בה היא גרה כדי להתחיל בקורס בעקבות פיגוע שהתרחש בבית הכנסת הקרוב מערכות היחסים בין כל בני המשפחה משתנים ועולה השאלה האם האדם אינו תבנית נוף מולדתו?

זהו ספר מותח שלא מרפה אך לאו דווקא בגלל קו העלילה הבלשי אלא מהשאלות המוטחות בקורא שוב ושוב וגם כשהיה נדמה לי שדעתי די יציבה בנושא ההגירה דעותי התהפכו, התפרקו ונבנו במעגל שלא נגמר עד הסוף שהוציא אותי מהורהר. בביקורות שלי אני נוטה לא לצטט מתוך הספרים אך הפעם הייתי חייב:

"אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים." (עמ' 234)

» ביקורות נוספות של On The Road
» ביקורות נוספות על רילוקיישן