“"אנשים נואשים עושים מעשים נואשים". אל איילת גונדר גושן הגעתי דרך התוכנית "אתה חייב לקרוא את זה" בכאן 11. דווקא לא המליצו על אחד מספריה אך אחת המשתתפות כשנשאלה מה היא קוראת בדרך כלל, העלתה את שמה של הסופרת. לפתע נזכרתי שמונח לי ספר שלה על המדף ומכיוון שהסתקרנתי, חשבתי שהגיע הזמן לקרוא. נופר, נערה מתבגרת בת שבע עשרה, מוצאת את עצמה בעיצומו של סוף הקיץ לאחר שעבדה כל החופש בגלידריה הקרובה לביתה. מנותקת מחברים (גם אלו שהיו לה כבר התנדפו) וחסרת קשרים אנושיים, מרגישה שהבדידות והעצבות מצליחים להשתלט על כל חלק שקיים בה. היא מפליגה בדמיונות של מה היה קורה אם אך דמיונות לחוד ומציאות, שמכה בך יום יום בפרצוף לחוד. יום אחד מגיע אל הגלידריה פליט ריאליטי ממורמר ועייף מחוסר הצלחה. גם הוא, בדיוק כמו נופר מרגיש כמו האיש הבודד בעולם. אינטראקציה אחת בין שני אנשים עצובים ונואשים תוביל לשקר שהולך ומתגלגל וסופו נראה כמו נקודה מזערית ולא ברורה בתוך האפלה. הספר עוסק במוטיב השקר. כל אחת מהדמויות משקרת לעצמה או לסובבים אותה כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית שבה היא מרגישה שליטה על חייה. השקר מצליח לנהל את הדמויות ולבנות להן עולם שלם שמבוסס על בדיה. הדיסוננס הזה בין השקר לבין מה שאנו יודעים בתוך תוכנו שהוא האמת, מציג את הדמויות באור קשה אך גם אנושי, שהרי מי מאיתנו לא סילף פעם איזו עובדה קטנטנה או שתיים, מי מאיתנו לא רצה להעצים את עצמו או הוסיף פרטים לסיפורו. מי מאיתנו לא רצה שיבחינו בו, שיראו אותו, שיהיה מישהו שישים אליו לב ולו במעט. מה קורה כשהשקר יוצא מפרופורציה ובדרך נפגעים אנשים חשובים ויקרים לנו. מה קורה למי שהולכנו שולל, לעצמנו? השקר מכרסם מבפנים בלי יכולת להרפות והדרך להשתחרר ממנו הופכת קשה יותר ויותר ככל שהזמן חולף. השקר מביא אתו כוח אך גם חולשה גדולה והרצון לטפח אותו גובה מחירים כבדים.”

“לא ידעתי איך להתחיל לכתוב על הספר. היו לי בערך שלוש או שבע או אלפיים התחלות ואפס החלטות ולכן הביקורת הזו המתינה בצד וכמעט נשכחה. ואז ראיתי ב-yes דוקו סרט של channel 4 הבריטי בשם 'לעבוד עם ויינשטיין' והבנתי שזו חייבת להיות ההתחלה כי הספר מחקה את המציאות. והוא לא מחקה אותה במובן המיידי שאתם חושבים עליו, של #metoo וההטרדות המיניות, אלא דווקא בגלל משהו שויינשטיין אמר לאישה שבאופן חריג ויוצא דופן הוא לא תקף מינית. גאיה אלקינגטון הייתה עוזרת כלשהי בחברת ההפקות של ויינשטיין בלונדון. משימתה ביום שבו אירע הדבר הייתה לאסוף אותו מביתו מלונדון ולהביאו להית'רו. הוא פרקטיקלי דרך עליה/העיף אותה מדרכו כשהוא לבוש בתחתונים בלבד. והוא לא התנצל ולא שום דבר. כל הדרך להית'רו הוא שתק, וכשהגיעו הוא אמר לה את המשפט הזה: /// just don’t work for me anymore you fucking mongoloid cunt /// כן. זה האיש. מה גאיה אלקינגטון עשתה עם זה? כלום. עד עכשיו. עכשיו היא מספרת. והסיפור הזה מצטרף לשלל הסיפורים שבחלקם הופכים לכתבי אישום נגדו. ומה שאותי יותר מרשים הם הסיפורים של הנשים הקטנות מאחורי הקלעים ולא הסיפורים של גבינות פאלטרו ואנגינות ג'ולי למיניהן (לויינשטיין יש סימפטיה לבחורות של בראד פיט) שהשתיקה שלהן חרף מעמדן הסופרסטארי היא נפשעת, וכדי להוסיף חטא על פשע הן גם מיהרו לקפוץ על רכבת שמישהי אחרת התניעה בשארית כוחותיה. לדעתי זה מבייש גם אותן ולא רק את ויינשטיין האפס הדוחה. ואיך זה קשור לספר ולמה זו הפתיחה של הביקורת שלי עליו? כי בספר יש סוג-של מפורסם מהשואו ביזנס שמתעמר באלמונית שאמורה לתת לו שירות במקום ציבורי. ובתרגום לישראלית מדוברת: פליט ריאליטי דיבר לא יפה למוכרת גלידה בחצר מאחורי הגלידריה. (ושוב גונגוש מתעסקת בפליטים. ב'להעיר אריות' היו פליטים מאריתריאה. פה יש פליט ריאליטי. ואם הבנתי נכון אז בספר הראשון שלה 'לילה אחד, מרקוביץ' יש פליטים יהודיים.) פליט הריאליטי שמו אבישי מילנר ונופר שלו היא הנערה מהגלידריה. ואבישי מילנר אמר לנופר שלו משפט לא פחות מסריח, מעליב ומשפיל מהתשפוכת של ויינשטיין. /// עיני עגל שכמותך. פרה מטומטמת. כדאי שתורידי שערות בגבות לפני שאת מרשה לעצמך לראות אנשים. והחצ'קונים האלה, לא אמרו לך שאסור לפוצץ אותם? נשאר רק לפזר לך זיתים על הפנים ואפשר יהיה למכור ממך חתיכות של פיצה. אבל עזבי את הפנים, מה קורה עם הבטן שלך? הבעלים של החנות לא אמר לך שאם תאכלי יותר מדי תיראי כמו בהמה? מי ירצה לזיין אותך, תגידי? אני אקח כדור אחד של סורבה קוקוס. /// ואז היא ברחה לחצר. והוא רץ אחריה וגם מילותיו המשיכו לרדוף אותה. ועכשיו היא כבר לא שותקת. היא צועקת בקול גדול וחזק, את הנשמה האומללה שלה היא צורחת. ואנשים חשים לעבר הצעקות. ורואים נערה בוכייה ובחור שנראה להם מוכר והנה נוצרה לה פרצה אחת קטנה שדרכה יכול לעבור שקר אחד ענק. והשקר הוא שהיה אונס. ניסיון לאונס. (גם העטיפה שקרנית. כיפה אדומה הקטנה והחמודה לא נמצאת בשום סכנה ביער גורדי השחקים בעיר הגדולה. האמת צריכה להיאמר: היא פשוט לא מעניינת אף אחד, וזהו החטא הקדמון. לא שלה, של הסביבה. לא סופרים אותה ונמאס לה להיות שקופה ואנמית בצד כשכולם חיים את החיים ועושים חיים. "היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה בבנות שנשארה בבתוליה". אז היא ממציאה סיפור.) ומפה מתחילה רכבת שדים מטורללת. כמו היד המנפנפת לשלום של maneki neko החתול המוזהב שליווה במאותיו את נטע ברזילי באירוויזיון, היטלטלה לה חוות דעתי על הספר ומידת הנאתי ממנו. פעם למעלה ופעם למטה. הוא התחיל מעולה ואז היה חזרתי ונמרח, וכשהוא שוב נסק אל על זה היה רק כדי ליפול בנפילה חופשית ללא מצנח. גם הרהורי פרישה באו ועלו בי עד שהגעתי לסוף עם הלשון בחוץ מרוב מאמץ. של גונגוש, לא שלי. הסוללה של maneki neko נגמרה מזמן. של כל השלישייה שלי. ציפיתי שזה יהיה ספר של 5 כוכבים כי גונגוש כבר הוכיחה לי שהיא סופרת שכותבת מעולה גם כשהיא מרגיזה מאוד. אבל קיבלתי ציירת שלא יודעת מתי להניח את המכחול. אז נכון שאם כותבים מילים ומשפטים בלי לעטר אותן בכלל מתקבל דו"ח ולא סיפור, אבל כשמעטרים יותר ממה שצריך מתקבל קשקוש בלבוש עם הרבה מריחות. נופר שלו שניצלה מאונס מוסרת עדות במשטרה, יותר מפעם אחת. והיא גם הופכת לאושייה מבוקשת בתוכניות אירוח ולדגלנית הראשית של נושאות נס ההטרדות המיניות – לא כל כך ברור מה קדם למה. ובעידן של אינסטגרם ותיוגים, יש מי שמזהה את הפוטנציאל המסחרי של הסלב שנולדה ושולח לה בגדים וצ'ופרים שהיא רק יכלה לחלום עליהם בחיים הקודמים שלה. ואנחנו הרי יודעים שהפשע היחיד של פליט הריאליטי היה שהוא פתח עליה ג'ורה. וכן, מגיע לו שיימינג קטלני בפייסבוק שירמוס את שאריות הקריירה המפרפרת שלו. אבל כולם חושבים שהוא ניסה לאנוס. והכותרות זועקות. ניסיון אונס אמור להשאיר ראיות. בגד קרוע, סימני דנ"א מתחת לציפורניים, שריטות, חבורות, חוט שנפרם, כפתור שנתלש. משהו. אבל פה אין כלום. ולכן, כדי שגם הקורא הסביר יוכל לשפוט בעצמו אם חרף היעדר כל בדל של ראייה, העדות השקרית שהיא מסרה במשטרה היא אמינה ומשכנעת, ואם הראיונות השקריים שלה בתוכניות האירוח הרבות מחזקים את הקייס המשפטי, רצוי שנדע מה היא מספרת. הרי זה ספר, לא תיק חקירה עם פרטים מוכמנים שאסור להדליף. אבל את הדבר הבסיסי הזה גונגוש לא עושה, ובמקום פרוטוקולים של חקירות היא מלהגת ליהוגים ומברברת בירבורים ומוסיפה עוד ועוד דמויות שהשיאנית שבהן היא קשישה שמתחזה לניצולת שואה ומצטרפת למסעות נוער לפולין. חבל. גונגוש רצתה לכתוב על נושא חשוב של תלונות שווא, אבל היא כל כך הרחיקה לכת עד שמה שנותר זה סיפור מגוחך, מוגזם, מופרך, מופרז ומנופח עם אפס אמינות והיתכנות וחוט היגיון דקיק כשערה. אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. או שלא? תודה לוונדי פן שבזכותה למדתי על הספר החדש של גונשוש כי היא כתבה ביקורת ממש ממש יפה. יותר משלי אפילו. https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=105236 אם כבר ספר על תלונות שווא, אז: הצד שלו / יואב אבן כתבתי עליו מגילת שונרא https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89463 /// הסרט 'לעבוד עם ווינשטיין' באוקטובר 2017 חשף ה"ניו יורק טיימס" את התחקיר המטלטל על התנהגותו של מפיק הקולנוע, הארווי ויינשטיין. הסרט מביא את עדויותיהם של האנשים שעבדו עם המטרידן הסידרתי לאורך 30 שנה בתעשיית הקולנוע הבריטי. בריטניה, 2017. חיפשתי פרומו אבל מצאתי את כל הסרט. תצטיידו בשקית הקאה. https://www.youtube.com/watch?v=0GpZs_akcKk”

“# קראתי את הספר הזה בזכות שני דברים: ספרה הראשון "לילה אחד, מרקוביץ'" שמאד מאד אהבתי, והביקורת המרתקת של שונרא שקטלה את הספר בחן רב, ויחד עם זאת גרמה לי להסתקרן לגביו (תודה רבה!) הספר הזה עוסק בשקרים "תדמיתיים" אצל אנשים חלשים. היא בת 17 שאף אחד לא מבחין בה: לא יפה ולא מכוערת. לא רזה ולא שמנה. לא שנונה, לא חכמה ולא טפשה. סתם מישהי הנמצאת ברקע. מה שהכי גרוע שיש לה אחות צעירה יפהפייה מהממת, שלעולם אין מתעלמים ממנה. הוא בן 17 – בן יחיד, רזה, בישן, מתבודד. לא מכיר את החוקים החברתיים. הוא שקוף בחברה שלו. אף אחת לא שוקלת אפילו להיות החברה שלו. מה שהכי גרוע שיש לו אבא שהוא "גבר גבר" שהפך לאגדה. היא בת 88, חיה ב"דיור מוגן", לא מכבר מתה החברה הכי טובה שלה, שמילאה את ימיה הבודדים, היא ענתה לשיחת טלפון לא לה, ובבת אחת השילה מעצמה את הדמות הבודדה לטובת דמות אחרת, בעלת משמעות. לא חושבת שנושא הסיפור הוא הטרדה מינית, או בידוי ראיות לכאורה. נושא הספר הזה הוא שקרים, ליתר דיוק – שקרים שבמחדל. זה קורה כשאנשים מקבלים רושם מסויים שאינו "האמת" ומגיבים על פיו. האדם היודע את האמת לא תכנן את ההתרחשות אך הוא מפיק טובות הנאה מההתייחסות השגוייה ומניח לאחרים להמשיך לחשוב באופן השגוי. הוא לא שיקר באופן אקטיבי (כלומר לא המציא את הסיפור) אך יכול להיות שאלה המרגישים שרומו ונוצלו יכעסו עליו יותר מאשר על שקרן "אקטיבי". הספר כתוב היטב. סיגנונה של גונדר-גושן הוא תערובת של דימויים פיוטיים, אליגוריות ואירונייה. לצורך הסגנון והעברת המסר היא משעבדת את הסיפור. פה טמון הכשל של הספר. הוא מתרחק מהמציאות כפי שאנחנו מכירים אותה עד כדי צרימה: משטרת ישראל היא משטרה יעילה וזריזה ומגיבה במהירות האור??? בית הנשיא מזמין לטקס כלשהו מישהי שתכונתה הראוייה לציון היא שהיא כמעט נאנסה??? מתבגר דחוי ועלוב אוזר עוז ועושה מעשה-רמבו??? זקנה רמאית מטיפה מוסר לבת-עשרה שהיא בקושי מכירה??? למרות הכשלים הבלתי מבוטלים בסיפור, אהבתי את הספר והסכמתי עם המסר שלו: לשקר אולי אין רגליים אבל הוא מתגמל, לעתים, את אומרו יותר מאמירת האמת, שזכתה משום מה לרייטינג גבוה בתרבות השקרנית שלנו.”

“כש- #METOO ו- "פייק-ניוז" פגשו את גונדר-גושן. הספר עוסק בנושאים הכי נפיצים ואקטואליים מהשנה החולפת- הטרדות מיניות, קורבנות ושקרים שיוצאים משליטה כמו כתם קטן שניסו לטשטש עם מגבון ובכך רק התפשט יותר. הכל כתוב בתקציר, ובכל זאת יכול להיות שהביקורת תכיל ספויילרים לטעם חלקכם. אז הכל מתחיל בנופר- נערה שקופה, כזו שלא שמים לב אם הגיעה היום לכיתה או לא, כזו שנערים אחרים בשכבה לא טורחים לזכור את שמה, לא כזו שיעשו עליה חרם אפילו פשוט כזו שמתעלמים מקיומה. נופר עובדת בגלידריה שם נתקלת בכוכב עבר, נו כזה של ה-15 דקות, אבישי מילנר. בין אבישי לנופר מתלקחת סיטואציה מביכה כשבשיאה נופר צורחת. צורחת כל כך חזק שכל הרחוב שומע אותה נחלץ לעזרתה ומסיק מסקנות, הכל שופטים את מילנר ללא משפט ונופר מצידה לא מכחישה את מה שכולם חושבים... וכאן מתחיל בעצם סיפור מוסרי על שקר ושקרנים, מן קומדיה כזו שבה כולם טיפשים. השוטרים שחוקרים אותה ולא עולים על זה, העיתונאים שיעשו הכל תמורת דמעה מתוזמנת היטב ואין זה משנה אם מדובר בסיפור אמת או בדיה, הוריה של נופר שמכסים את החורים בעלילה בהתעלמות, הרחוב שמכתיר את המלכה החדשה כל אלו מלבים את האש סביב הכוכבן האומלל ,שהוא גם כל כך בהמי שממש כיף לשנוא אותו, וכולם שמחים להלל את נופר ופתאום היא הכוכבת היא כבר לא שקופה. מי שראה את הסיטואציה האמיתית זהו נער כחוש ורגיל למדי שגר מעל הגלידריה. או יותר נכון נער כחוש שנכנס לשם מחייב כמו לביא ואבא מחייב כמו אריה, נער שמרגיש שהוא לא עומד בציפיות של אביו. לביא מחליט לנצל את הסיטואציה המביכה שראה לטובתו והחל לסחוט את נופר שבמידה ולא תענה לדרישותיו הוא יחשוף אותה. נופר אכן נענתה לדרישותיו, ואפילו נהנתה מדרישותיו. אז האם אנחנו נהנים לפעמים להיות קורבן? האם יש אדם שבאמת ובתמים לא משקר כלל? מהו שקר לגיטימי? הספר בעיקר מתפלסף על השאלות האלו ודן אותן לאורכן ולרוחבן באמצעות סיטואציות קטנות וגדולות, הסיפור עצמו מסופר כמו סרט, ממש יכולתי לראות את הסצנות נרקמות את הרחוב התל אביבי עם חנויות הבגדים והאנשים הממהרים וקבצן הנדבות החירש אילם, שהוא בכלל לא חירש והאילמות היא לגמרי מבחירה. הכתיבה שלה יפיפיה, התיאורים שנונים, הדימויים גם כן. הפרקים הקצרצרים נותנים לספר מקצב מהיר, תוסיפו למקצב הזה את הכתיבה הקולחת של גונדר גושן וקיבלתם ספר קריא וכיפי לקריאה. ציטוטים נחמדים: (בעיניי ישנם ציטוטים יפים יותר ממה שבחרתי, אך אלו שאהבתי יותר חושפים בתוכם יותר ממה שראוי לחשוף בביקורת) "כמה מאלה החולפים כאן על פניה כבר הספיקו לשקר היום, בין הקפה הראשון לצחצוח השיניים" "כמה יחזיקו עד הצהריים. שקרים קטנים גדולים שמנים צרים יפים עבותים מעוותים, לבנים, תמיד לבנים" "את לא משקרת סתם, רק כי אין לך ברירה. כאילו, אם היתה לך אמת טובה מספיק לא היית צריכה לשקר, נכון? זה כמו שאנשים שיש להם מספיק אוכל לא צריכים לגנוב. רק מי שרעב גונב, ולא היית מאשימה אותו על זה" קטע שאהבתי על בחירת השם שלה נופר – כמו נבואה לכך שנולד פה פרח יפיפה : "בחירת שם לתינוק איננה דבר של מה בכך. רק החלו התאים הקטנים נחלקים בבטן וכבר נחלקים ההורים, זה רוצה תמר וזאת דורשת דניאל, זה מתעקש מיכל וזאת פוסקת יעל. אולי ראוי היה להמתין עד שהתאים יתגבשו לכדי ברייה של ממש, כך שהשם ייוולד מתוך האדם שייוולד האדם אל תוך השם. אבל ההורים אינם מתאפקים, שועטים קדימה בדהרת ציפיות ותקוות, ויש שציפיותיהם גומעות מרחק כזה שלנצח ירוץ הילד מאחור, משתרך אחרי תקוות הוריו." על מה ירד הניקוד? היא פשוט התפלספה יותר מדי, לעסה את הסיפור מכל כיוון, או במקרה הזה ליקקה את הגלידה עד תום, ביסודיות כזו שלא הניחה אפילו לטיפה אחת לנזול על פני שוק היד עד המרפק, כדי להשאיר משהו קטן לקוראים להרהר בו. יצאתי מהספר לגמרי נקיה ולא נראה לי שזו הייתה הכוונה.”

“"אנשים נואשים עושים מעשים נואשים". אל איילת גונדר גושן הגעתי דרך התוכנית "אתה חייב לקרוא את זה" בכאן 11. דווקא לא המליצו על אחד מספריה אך אחת המשתתפות כשנשאלה מה היא קוראת בדרך כלל, העלתה את שמה של הסופרת. לפתע נזכרתי שמונח לי ספר שלה על המדף ומכיוון שהסתקרנתי, חשבתי שהגיע הזמן לקרוא. נופר, נערה מתבגרת בת שבע עשרה, מוצאת את עצמה בעיצומו של סוף הקיץ לאחר שעבדה כל החופש בגלידריה הקרובה לביתה. מנותקת מחברים (גם אלו שהיו לה כבר התנדפו) וחסרת קשרים אנושיים, מרגישה שהבדידות והעצבות מצליחים להשתלט על כל חלק שקיים בה. היא מפליגה בדמיונות של מה היה קורה אם אך דמיונות לחוד ומציאות, שמכה בך יום יום בפרצוף לחוד. יום אחד מגיע אל הגלידריה פליט ריאליטי ממורמר ועייף מחוסר הצלחה. גם הוא, בדיוק כמו נופר מרגיש כמו האיש הבודד בעולם. אינטראקציה אחת בין שני אנשים עצובים ונואשים תוביל לשקר שהולך ומתגלגל וסופו נראה כמו נקודה מזערית ולא ברורה בתוך האפלה. הספר עוסק במוטיב השקר. כל אחת מהדמויות משקרת לעצמה או לסובבים אותה כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית שבה היא מרגישה שליטה על חייה. השקר מצליח לנהל את הדמויות ולבנות להן עולם שלם שמבוסס על בדיה. הדיסוננס הזה בין השקר לבין מה שאנו יודעים בתוך תוכנו שהוא האמת, מציג את הדמויות באור קשה אך גם אנושי, שהרי מי מאיתנו לא סילף פעם איזו עובדה קטנטנה או שתיים, מי מאיתנו לא רצה להעצים את עצמו או הוסיף פרטים לסיפורו. מי מאיתנו לא רצה שיבחינו בו, שיראו אותו, שיהיה מישהו שישים אליו לב ולו במעט. מה קורה כשהשקר יוצא מפרופורציה ובדרך נפגעים אנשים חשובים ויקרים לנו. מה קורה למי שהולכנו שולל, לעצמנו? השקר מכרסם מבפנים בלי יכולת להרפות והדרך להשתחרר ממנו הופכת קשה יותר ויותר ככל שהזמן חולף. השקר מביא אתו כוח אך גם חולשה גדולה והרצון לטפח אותו גובה מחירים כבדים.”

“לא ידעתי איך להתחיל לכתוב על הספר. היו לי בערך שלוש או שבע או אלפיים התחלות ואפס החלטות ולכן הביקורת הזו המתינה בצד וכמעט נשכחה. ואז ראיתי ב-yes דוקו סרט של channel 4 הבריטי בשם 'לעבוד עם ויינשטיין' והבנתי שזו חייבת להיות ההתחלה כי הספר מחקה את המציאות. והוא לא מחקה אותה במובן המיידי שאתם חושבים עליו, של #metoo וההטרדות המיניות, אלא דווקא בגלל משהו שויינשטיין אמר לאישה שבאופן חריג ויוצא דופן הוא לא תקף מינית. גאיה אלקינגטון הייתה עוזרת כלשהי בחברת ההפקות של ויינשטיין בלונדון. משימתה ביום שבו אירע הדבר הייתה לאסוף אותו מביתו מלונדון ולהביאו להית'רו. הוא פרקטיקלי דרך עליה/העיף אותה מדרכו כשהוא לבוש בתחתונים בלבד. והוא לא התנצל ולא שום דבר. כל הדרך להית'רו הוא שתק, וכשהגיעו הוא אמר לה את המשפט הזה: /// just don’t work for me anymore you fucking mongoloid cunt /// כן. זה האיש. מה גאיה אלקינגטון עשתה עם זה? כלום. עד עכשיו. עכשיו היא מספרת. והסיפור הזה מצטרף לשלל הסיפורים שבחלקם הופכים לכתבי אישום נגדו. ומה שאותי יותר מרשים הם הסיפורים של הנשים הקטנות מאחורי הקלעים ולא הסיפורים של גבינות פאלטרו ואנגינות ג'ולי למיניהן (לויינשטיין יש סימפטיה לבחורות של בראד פיט) שהשתיקה שלהן חרף מעמדן הסופרסטארי היא נפשעת, וכדי להוסיף חטא על פשע הן גם מיהרו לקפוץ על רכבת שמישהי אחרת התניעה בשארית כוחותיה. לדעתי זה מבייש גם אותן ולא רק את ויינשטיין האפס הדוחה. ואיך זה קשור לספר ולמה זו הפתיחה של הביקורת שלי עליו? כי בספר יש סוג-של מפורסם מהשואו ביזנס שמתעמר באלמונית שאמורה לתת לו שירות במקום ציבורי. ובתרגום לישראלית מדוברת: פליט ריאליטי דיבר לא יפה למוכרת גלידה בחצר מאחורי הגלידריה. (ושוב גונגוש מתעסקת בפליטים. ב'להעיר אריות' היו פליטים מאריתריאה. פה יש פליט ריאליטי. ואם הבנתי נכון אז בספר הראשון שלה 'לילה אחד, מרקוביץ' יש פליטים יהודיים.) פליט הריאליטי שמו אבישי מילנר ונופר שלו היא הנערה מהגלידריה. ואבישי מילנר אמר לנופר שלו משפט לא פחות מסריח, מעליב ומשפיל מהתשפוכת של ויינשטיין. /// עיני עגל שכמותך. פרה מטומטמת. כדאי שתורידי שערות בגבות לפני שאת מרשה לעצמך לראות אנשים. והחצ'קונים האלה, לא אמרו לך שאסור לפוצץ אותם? נשאר רק לפזר לך זיתים על הפנים ואפשר יהיה למכור ממך חתיכות של פיצה. אבל עזבי את הפנים, מה קורה עם הבטן שלך? הבעלים של החנות לא אמר לך שאם תאכלי יותר מדי תיראי כמו בהמה? מי ירצה לזיין אותך, תגידי? אני אקח כדור אחד של סורבה קוקוס. /// ואז היא ברחה לחצר. והוא רץ אחריה וגם מילותיו המשיכו לרדוף אותה. ועכשיו היא כבר לא שותקת. היא צועקת בקול גדול וחזק, את הנשמה האומללה שלה היא צורחת. ואנשים חשים לעבר הצעקות. ורואים נערה בוכייה ובחור שנראה להם מוכר והנה נוצרה לה פרצה אחת קטנה שדרכה יכול לעבור שקר אחד ענק. והשקר הוא שהיה אונס. ניסיון לאונס. (גם העטיפה שקרנית. כיפה אדומה הקטנה והחמודה לא נמצאת בשום סכנה ביער גורדי השחקים בעיר הגדולה. האמת צריכה להיאמר: היא פשוט לא מעניינת אף אחד, וזהו החטא הקדמון. לא שלה, של הסביבה. לא סופרים אותה ונמאס לה להיות שקופה ואנמית בצד כשכולם חיים את החיים ועושים חיים. "היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה בבנות שנשארה בבתוליה". אז היא ממציאה סיפור.) ומפה מתחילה רכבת שדים מטורללת. כמו היד המנפנפת לשלום של maneki neko החתול המוזהב שליווה במאותיו את נטע ברזילי באירוויזיון, היטלטלה לה חוות דעתי על הספר ומידת הנאתי ממנו. פעם למעלה ופעם למטה. הוא התחיל מעולה ואז היה חזרתי ונמרח, וכשהוא שוב נסק אל על זה היה רק כדי ליפול בנפילה חופשית ללא מצנח. גם הרהורי פרישה באו ועלו בי עד שהגעתי לסוף עם הלשון בחוץ מרוב מאמץ. של גונגוש, לא שלי. הסוללה של maneki neko נגמרה מזמן. של כל השלישייה שלי. ציפיתי שזה יהיה ספר של 5 כוכבים כי גונגוש כבר הוכיחה לי שהיא סופרת שכותבת מעולה גם כשהיא מרגיזה מאוד. אבל קיבלתי ציירת שלא יודעת מתי להניח את המכחול. אז נכון שאם כותבים מילים ומשפטים בלי לעטר אותן בכלל מתקבל דו"ח ולא סיפור, אבל כשמעטרים יותר ממה שצריך מתקבל קשקוש בלבוש עם הרבה מריחות. נופר שלו שניצלה מאונס מוסרת עדות במשטרה, יותר מפעם אחת. והיא גם הופכת לאושייה מבוקשת בתוכניות אירוח ולדגלנית הראשית של נושאות נס ההטרדות המיניות – לא כל כך ברור מה קדם למה. ובעידן של אינסטגרם ותיוגים, יש מי שמזהה את הפוטנציאל המסחרי של הסלב שנולדה ושולח לה בגדים וצ'ופרים שהיא רק יכלה לחלום עליהם בחיים הקודמים שלה. ואנחנו הרי יודעים שהפשע היחיד של פליט הריאליטי היה שהוא פתח עליה ג'ורה. וכן, מגיע לו שיימינג קטלני בפייסבוק שירמוס את שאריות הקריירה המפרפרת שלו. אבל כולם חושבים שהוא ניסה לאנוס. והכותרות זועקות. ניסיון אונס אמור להשאיר ראיות. בגד קרוע, סימני דנ"א מתחת לציפורניים, שריטות, חבורות, חוט שנפרם, כפתור שנתלש. משהו. אבל פה אין כלום. ולכן, כדי שגם הקורא הסביר יוכל לשפוט בעצמו אם חרף היעדר כל בדל של ראייה, העדות השקרית שהיא מסרה במשטרה היא אמינה ומשכנעת, ואם הראיונות השקריים שלה בתוכניות האירוח הרבות מחזקים את הקייס המשפטי, רצוי שנדע מה היא מספרת. הרי זה ספר, לא תיק חקירה עם פרטים מוכמנים שאסור להדליף. אבל את הדבר הבסיסי הזה גונגוש לא עושה, ובמקום פרוטוקולים של חקירות היא מלהגת ליהוגים ומברברת בירבורים ומוסיפה עוד ועוד דמויות שהשיאנית שבהן היא קשישה שמתחזה לניצולת שואה ומצטרפת למסעות נוער לפולין. חבל. גונגוש רצתה לכתוב על נושא חשוב של תלונות שווא, אבל היא כל כך הרחיקה לכת עד שמה שנותר זה סיפור מגוחך, מוגזם, מופרך, מופרז ומנופח עם אפס אמינות והיתכנות וחוט היגיון דקיק כשערה. אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. או שלא? תודה לוונדי פן שבזכותה למדתי על הספר החדש של גונשוש כי היא כתבה ביקורת ממש ממש יפה. יותר משלי אפילו. https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=105236 אם כבר ספר על תלונות שווא, אז: הצד שלו / יואב אבן כתבתי עליו מגילת שונרא https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89463 /// הסרט 'לעבוד עם ווינשטיין' באוקטובר 2017 חשף ה"ניו יורק טיימס" את התחקיר המטלטל על התנהגותו של מפיק הקולנוע, הארווי ויינשטיין. הסרט מביא את עדויותיהם של האנשים שעבדו עם המטרידן הסידרתי לאורך 30 שנה בתעשיית הקולנוע הבריטי. בריטניה, 2017. חיפשתי פרומו אבל מצאתי את כל הסרט. תצטיידו בשקית הקאה. https://www.youtube.com/watch?v=0GpZs_akcKk”

“# קראתי את הספר הזה בזכות שני דברים: ספרה הראשון "לילה אחד, מרקוביץ'" שמאד מאד אהבתי, והביקורת המרתקת של שונרא שקטלה את הספר בחן רב, ויחד עם זאת גרמה לי להסתקרן לגביו (תודה רבה!) הספר הזה עוסק בשקרים "תדמיתיים" אצל אנשים חלשים. היא בת 17 שאף אחד לא מבחין בה: לא יפה ולא מכוערת. לא רזה ולא שמנה. לא שנונה, לא חכמה ולא טפשה. סתם מישהי הנמצאת ברקע. מה שהכי גרוע שיש לה אחות צעירה יפהפייה מהממת, שלעולם אין מתעלמים ממנה. הוא בן 17 – בן יחיד, רזה, בישן, מתבודד. לא מכיר את החוקים החברתיים. הוא שקוף בחברה שלו. אף אחת לא שוקלת אפילו להיות החברה שלו. מה שהכי גרוע שיש לו אבא שהוא "גבר גבר" שהפך לאגדה. היא בת 88, חיה ב"דיור מוגן", לא מכבר מתה החברה הכי טובה שלה, שמילאה את ימיה הבודדים, היא ענתה לשיחת טלפון לא לה, ובבת אחת השילה מעצמה את הדמות הבודדה לטובת דמות אחרת, בעלת משמעות. לא חושבת שנושא הסיפור הוא הטרדה מינית, או בידוי ראיות לכאורה. נושא הספר הזה הוא שקרים, ליתר דיוק – שקרים שבמחדל. זה קורה כשאנשים מקבלים רושם מסויים שאינו "האמת" ומגיבים על פיו. האדם היודע את האמת לא תכנן את ההתרחשות אך הוא מפיק טובות הנאה מההתייחסות השגוייה ומניח לאחרים להמשיך לחשוב באופן השגוי. הוא לא שיקר באופן אקטיבי (כלומר לא המציא את הסיפור) אך יכול להיות שאלה המרגישים שרומו ונוצלו יכעסו עליו יותר מאשר על שקרן "אקטיבי". הספר כתוב היטב. סיגנונה של גונדר-גושן הוא תערובת של דימויים פיוטיים, אליגוריות ואירונייה. לצורך הסגנון והעברת המסר היא משעבדת את הסיפור. פה טמון הכשל של הספר. הוא מתרחק מהמציאות כפי שאנחנו מכירים אותה עד כדי צרימה: משטרת ישראל היא משטרה יעילה וזריזה ומגיבה במהירות האור??? בית הנשיא מזמין לטקס כלשהו מישהי שתכונתה הראוייה לציון היא שהיא כמעט נאנסה??? מתבגר דחוי ועלוב אוזר עוז ועושה מעשה-רמבו??? זקנה רמאית מטיפה מוסר לבת-עשרה שהיא בקושי מכירה??? למרות הכשלים הבלתי מבוטלים בסיפור, אהבתי את הספר והסכמתי עם המסר שלו: לשקר אולי אין רגליים אבל הוא מתגמל, לעתים, את אומרו יותר מאמירת האמת, שזכתה משום מה לרייטינג גבוה בתרבות השקרנית שלנו.”

“כש- #METOO ו- "פייק-ניוז" פגשו את גונדר-גושן. הספר עוסק בנושאים הכי נפיצים ואקטואליים מהשנה החולפת- הטרדות מיניות, קורבנות ושקרים שיוצאים משליטה כמו כתם קטן שניסו לטשטש עם מגבון ובכך רק התפשט יותר. הכל כתוב בתקציר, ובכל זאת יכול להיות שהביקורת תכיל ספויילרים לטעם חלקכם. אז הכל מתחיל בנופר- נערה שקופה, כזו שלא שמים לב אם הגיעה היום לכיתה או לא, כזו שנערים אחרים בשכבה לא טורחים לזכור את שמה, לא כזו שיעשו עליה חרם אפילו פשוט כזו שמתעלמים מקיומה. נופר עובדת בגלידריה שם נתקלת בכוכב עבר, נו כזה של ה-15 דקות, אבישי מילנר. בין אבישי לנופר מתלקחת סיטואציה מביכה כשבשיאה נופר צורחת. צורחת כל כך חזק שכל הרחוב שומע אותה נחלץ לעזרתה ומסיק מסקנות, הכל שופטים את מילנר ללא משפט ונופר מצידה לא מכחישה את מה שכולם חושבים... וכאן מתחיל בעצם סיפור מוסרי על שקר ושקרנים, מן קומדיה כזו שבה כולם טיפשים. השוטרים שחוקרים אותה ולא עולים על זה, העיתונאים שיעשו הכל תמורת דמעה מתוזמנת היטב ואין זה משנה אם מדובר בסיפור אמת או בדיה, הוריה של נופר שמכסים את החורים בעלילה בהתעלמות, הרחוב שמכתיר את המלכה החדשה כל אלו מלבים את האש סביב הכוכבן האומלל ,שהוא גם כל כך בהמי שממש כיף לשנוא אותו, וכולם שמחים להלל את נופר ופתאום היא הכוכבת היא כבר לא שקופה. מי שראה את הסיטואציה האמיתית זהו נער כחוש ורגיל למדי שגר מעל הגלידריה. או יותר נכון נער כחוש שנכנס לשם מחייב כמו לביא ואבא מחייב כמו אריה, נער שמרגיש שהוא לא עומד בציפיות של אביו. לביא מחליט לנצל את הסיטואציה המביכה שראה לטובתו והחל לסחוט את נופר שבמידה ולא תענה לדרישותיו הוא יחשוף אותה. נופר אכן נענתה לדרישותיו, ואפילו נהנתה מדרישותיו. אז האם אנחנו נהנים לפעמים להיות קורבן? האם יש אדם שבאמת ובתמים לא משקר כלל? מהו שקר לגיטימי? הספר בעיקר מתפלסף על השאלות האלו ודן אותן לאורכן ולרוחבן באמצעות סיטואציות קטנות וגדולות, הסיפור עצמו מסופר כמו סרט, ממש יכולתי לראות את הסצנות נרקמות את הרחוב התל אביבי עם חנויות הבגדים והאנשים הממהרים וקבצן הנדבות החירש אילם, שהוא בכלל לא חירש והאילמות היא לגמרי מבחירה. הכתיבה שלה יפיפיה, התיאורים שנונים, הדימויים גם כן. הפרקים הקצרצרים נותנים לספר מקצב מהיר, תוסיפו למקצב הזה את הכתיבה הקולחת של גונדר גושן וקיבלתם ספר קריא וכיפי לקריאה. ציטוטים נחמדים: (בעיניי ישנם ציטוטים יפים יותר ממה שבחרתי, אך אלו שאהבתי יותר חושפים בתוכם יותר ממה שראוי לחשוף בביקורת) "כמה מאלה החולפים כאן על פניה כבר הספיקו לשקר היום, בין הקפה הראשון לצחצוח השיניים" "כמה יחזיקו עד הצהריים. שקרים קטנים גדולים שמנים צרים יפים עבותים מעוותים, לבנים, תמיד לבנים" "את לא משקרת סתם, רק כי אין לך ברירה. כאילו, אם היתה לך אמת טובה מספיק לא היית צריכה לשקר, נכון? זה כמו שאנשים שיש להם מספיק אוכל לא צריכים לגנוב. רק מי שרעב גונב, ולא היית מאשימה אותו על זה" קטע שאהבתי על בחירת השם שלה נופר – כמו נבואה לכך שנולד פה פרח יפיפה : "בחירת שם לתינוק איננה דבר של מה בכך. רק החלו התאים הקטנים נחלקים בבטן וכבר נחלקים ההורים, זה רוצה תמר וזאת דורשת דניאל, זה מתעקש מיכל וזאת פוסקת יעל. אולי ראוי היה להמתין עד שהתאים יתגבשו לכדי ברייה של ממש, כך שהשם ייוולד מתוך האדם שייוולד האדם אל תוך השם. אבל ההורים אינם מתאפקים, שועטים קדימה בדהרת ציפיות ותקוות, ויש שציפיותיהם גומעות מרחק כזה שלנצח ירוץ הילד מאחור, משתרך אחרי תקוות הוריו." על מה ירד הניקוד? היא פשוט התפלספה יותר מדי, לעסה את הסיפור מכל כיוון, או במקרה הזה ליקקה את הגלידה עד תום, ביסודיות כזו שלא הניחה אפילו לטיפה אחת לנזול על פני שוק היד עד המרפק, כדי להשאיר משהו קטן לקוראים להרהר בו. יצאתי מהספר לגמרי נקיה ולא נראה לי שזו הייתה הכוונה.”