ביקורת ספרותית על לילה אחד, מרקוביץ' מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 14 במאי, 2019
ע"י shila1973


כשהכרתי את מי שיהיה בעלי לעתיד נדף ממנו ריח של סַחְלָבּ.
חשבתי שאני מדמיינת, שאולי זאת השעה המאוחרת: שלוש לפנות בוקר ואני מותשת מעייפות וגם קצת רעבה.
עמדתי בקולוסיאום הרועש שבכיכר אתרים, מתה כבר לחזור הביתה.
הגברברים הצטופפו בחבורות; ג׳ל בשיער וסיגריה ביד, מסריחים, נמוכים ועיניהם מתמקדות במחשופים השונים. מדי פעם ניגשים לברמן ומזמינים עוד כוס של בירה.
פניתי לחברותיי באולטימטום שאם לא מתחפפים מפה עכשיו, אני משאירה אותן לבד ברחבה והולכת לתפוס לי מונית הביתה.
האיומים שלי לא עשו עליהן רושם. כמו חרקים לכודים בתוך קוטל יתושים הם תססו, גססו ונפלו שדודים באין מענה או התייחסות.
נפניתי ללכת אך החלטתי לעבור בדלפק ולקנות לי לדרך כוס קולה מרעננת.
ואז ראיתי אותם.
זוג שבדים או דנים או נורווגים, מה-זה-משנה, יושבים על הבר ומשוחחים בשקט, בנועם כאילו כל ההוויה המגעילה שהיו בתוכה לא הזיזה להם כלל.
אחד ישב והשני עמד, כוס בידו רוכן לעבר חברו על מנת להקשיב למלל.
הבטתי בבחור הגבוה שלבש ג׳ינס פשוט וטי-שירט לבנה: הוא היה שזוף משמש ויפה כמו אחד האלים מהאולימפוס, כנראה שנותרתי בפה פעור משום שתוך רגע הגיעו חברותי והחלו להסתלבט עלי.
אחת מהן אמרה: תמשיכי לחלום במונית, יאללה, את באה?
אבל אני רק עמדתי שם כמו בול עץ לא משויף שאחד מכפיסיו נתקע בבטני ולא נתן לי מנוח.
קרבתי אליהם, רק השם יודע איך והם לא הבחינו בי עד שנגעתי קלות בזרועו של הבחור התמיר ובקול בוטח (שאני משוכנעת שלא היה שלי) הזמנתי אותו לסלואו.
הוא לא ענה מיד. רק הביט בי מופתע לכמה שניות ושאל אם אני מדברת אליו.
האגו שלי התנמך לרמת חטיף והתכוונתי להימלט משם ב-כן הראשון שיצא לי מהפה.
אך הוא חייך אלי בביישנות ופסע לצדי לכיוון רחבת הריקודים הצמיד אותי אליו בעדינות ואני השתדלתי שלא לרעוד יותר מדי והסנפתי את ריח החלב הדייסתי המתוק שעלה ממנו והתפלאתי שהוא מריח כמו הקינוח שאני הכי אוהבת בעולם.
כמה שנים מאוחר יותר, כשנישאנו הוא סיפר לי שהדבר הראשון שלכד את תשומת ליבו היה הריח המיוחד שהיה לי.
זה בטח היה ה-״לולו קשארל״ עניתי בבטחה. לא, ענה.
״היה לך ריח של חוף הים בתל אביב וגם שכבר הייתי צריך לחזור הביתה, הוא נשאר לי תמיד בזיכרון״
זיכרונותיי מורכבים בעיקרם מריחות וטעמים. המראות נמוגים עם הזמן שחולף, גם השיחות. אך מה שנותר חקוק בלב הן תחושות שמקורן בבלוטות הטעם, הריח והמישוש.
הפיזיות שבי עוזרת לי להתמיד ברגשות חיוביים או שליליים כמו איזה חיית בר שלא מסתמכת על רציונל אלא מתעקשת לדבוק באינטואיציות.
לכן התחברתי כל כך לספרה של איילת גונדר-גושן: לילה אחד, מרקוביץ׳
יצירה שמורכבת מתחושות גוף ובטן, מאמוציות בלתי נתפסות בגודלן ועוצמתן עד כי נדמה שלא תוכלנה להתקיים בגוף אחד.
רגשות כגון אהבה או שנאה, זעם או שוויון נפש נמדדים באמצעות ריחות וטעמים.
הסיפור הינו טריוויאלי לכאורה. כשקראתיו נזכרתי בסיפורי מעפילים מתקופות שונות: עלייה שניה ועלייה שלישית, סגמנטים קצרים מ ״תמול שלשום״ של עגנון, ״אלף לבבות״ של דן צלקה, סצנות חיות מעמוד האש.
קל לדמיין אותם בעיקר לאחר קריאה וצפייה ולימוד של שנים.
קיבוצים, מושבות ומאיר שלו אחד.
אהבתי לקרוא ולהיזכר אך מה שבאמת שבה את לבי היה לשונה של הסופרת.
היא כתבה בשפה הפרטית שלי, היא השתמשה בכלים שאני משתמשת על מנת להביע רגשות וגעגועים. הגבר חושק באישה מכיוון שריחה נישא למרחוק, ריח הדרים חזק ונוקב שאין לעמוד בפניו. דמויותיה עקשניות, נועזות ומוכנות לקחת סיכונים.
פונות נגד הזרם ומתבצרות בדעתן, קשוחות כמו הארץ שבה בחרו לחיות את חייהם.
כתיבתה נחשונית, חושנית ומחוצפת: היא אינה מציינת תאריכים אך כל מי שבקיא קמעה בהיסטוריה של עם ישראל ידע לזהות אירועים חשובים, מלחמות משמעותיות ואולי אפילו אישיות אחת או שתיים שהשתרבבו לסיפור בדמותה של זאת או בפרצופו של האחר.
העלילה דמיונית אך משובצת היטב במציאות שפעם קרתה והיא מסוגננת ומרגשת כאחד.
בכוונתי לקרוא את ספריה הנוספים, אם כך היא מתנסחת נוכל להיות חברות ממש טובות!
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אפרתי (לפני שבוע)
ביקורת יפה. בדרך שונה גם אני מתנהלת על פי ריחות. אנשים לא נקיים ולא מריחים טוב, שיהיו הכי מופלאים בעולם, אני פשוט לא יכולה לסבול אותם. ואני בטח האדם היחיד שקורא ספרים ושם לב כשהגיבורים מתקלחים רק בבוקר (אמריקאים, איכס) או מתקלחים פעם בכמה ימים (אירופאים, איכס). הישראלים הכי נקיים בעולם.
אושר (לפני שבוע)
אם את מתעניינת בספרות עברית בועטת, כדאי לקרוא את ספרה החדש של ליאת אלקיים
(מדור הספרים של ה"ארץ"), "אבל הלילה עוד צעיר".
מחשבות (לפני שבוע)
התחלתי לקרוא אותה ודי מהר נטשתי.
בנצי גורן (לפני שבוע)
שילה, כתבת נפלא. בית לסין העלה לאחרונה הצגה באותו שם, על פי הספר כמובן.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ