ביקורת ספרותית על רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן
ספר בסדר

---

אז שוב אני קוראת וכותבת על הגירה. אבל הפעם אני לא ממש יודעת מה להגיד, או יותר נכון מאיזה כיוון להתייחס לספר. סיימתי אותו כבר לפני כמה ימים, ועדיין לא כל כך יודעת מה ואיך לכתוב עליו. זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת ואין ספק שהיא כותבת מחוננת. הכתיבה טובה, נעימה, זורמת, בלתי מתפשרת. אבל העלילה הרגישה לי חסרה, לא שלמה.

כאן יגיעו הספויילרים:

במרכז העלילה אנחנו פוגשים את לילך שוסטר, בדמות המספרת, אשר בנה המתבגר מוצא את עצמו מעורב בפרשייה ממש לא נעימה בבית הספר: מוות פתאומי ולא ברור של ילד מהשכבה וכל האצבעות המאשימות מופנות כלפי אדם, הבן של לילך.
הסיפור הזה לא גמור, הקצוות לא נסגרים בסוף לחלוטין (וגם לא במהלך העלילה). ישנה דמותו של מיכאל שוסטר, הבעל/אבא שבמשך כל הסיפור הרגיש לי קצת לא מועיל ולא מזיק. ואז כמובן אנחנו פוגשים את דמותו הלא כל כך ברורה של אורי, שנכנס לחיי המשפחה בסערה ספק כדי להועיל וספק כדי להזיק. נרקמת ביניהם מעין מערכת יחסים מוזרה, בין הישראלים החיים בחו"ל וכאילו מחוברים בלית ברירה. הדמות של אורי, לדעתי, לא ברורה, חסרה. הוא כאילו פשוט שם משתלט להם על החיים, אבל בצורה לא כל כך מובנת- הוא פשוט כל הזמן שם. גם הבגידה של לילך בסוף ממש לא במקום.

בגלל התחושות האילו שהספר עורר בי, אני לא חושבת שעל זה הספר, אלא, ובכן, על רילוקיישן: על העזיבה של המולדת ובניית חיים במקום אחר. משפחת שוסטר עברה לקליפורניה בעקבות קידום בעבודה של האב. בנם אדם כבר נולד שם. הם חיים שם כבר 17-18 שנה, אבל בכל זאת לילך, המספרת, מתייחסת לפעמים לדברים כצופה מהצד. מחיפוש מהיר בגוגל לא הצלחתי להבין אם הסופרת אי פעם היתה ברילוקיישן. כי מצד אחד המחשבות המתוארות בספר, על המרחק מהמשפחה, מסבא וסבתא שלא מגדלים את הנכד (רק דרך הסקייפ), תחושת הזרות כשמגיעים לארץ - כל אלו ועוד נגעו לי בנקודות האלו שנמאות גם אצלי. אבל היו מקומות שהרגשתי שאני קוראת קלישאה: איך משפחה ישראלית בסיליקון ואלי אמורה להרגיש. המשפחה בסיפור גרה שם הרבה שנים, מספיק שנים כדי להתחיל להפוך לאמריקאים. אחרי כל כך הרבה שנים אתה מקומי, בעיקר משפחה כמו משפחת שוסטר שלא מתעקשת להשאר חלק מהקהילה. מאז תחילת האנושות בני אדם היגרו ממקום למקום במטרה להשיג חיים טובים יותר, תמיד זה בחיפוש אחר אוכל, עבודה, נוחות. בני האדם הם גם טיפוסים מאוד סתגלנים, אנחנו מתרגלים מהר מאוד לשינויים, מהר יותר ממה שנדמה. היגרתי פעמיים בחיי, אחרי כל כך הרבה שנים, מתחילים להרגיש מקומיים, It grows on you, ולכן היו מקומות שהרגשתי שהסופרת כותבת מעין קלישאה של "אנחנו והם".
ובאותה הנשימה: היא באמת גרה בקליפורניה אי פעם? כל העלילה מתוארת בצורה יותר מדי הוליוודית, כמו סצנות לקוחות מסרט (היא אפילו מתייחסת לזה בעצמה, כשלילך מגיעה לזירת ההתרחשות ורואה את הסרט הצהוב של המשטרה). אני מעולם לא הייתי בארה"ב, לא יודעת אם החיים שם באמת כאלו, אבל לא הרגשתי כאן תיאור של חוויה אישית, אלא מעין ידע כללי כזה, של איך זה לחיות בפרבר אמריקאי.

» ביקורות נוספות של michal_84
» ביקורות נוספות על רילוקיישן