“מה הייתם עושים לו פגעתם אנושות עם הרכב במישהו? עוצרים, נכון? הרי לעזאזל העונש, כולנו אנשי מוסר. ומה עם הדבר קרה בעת לילה, כשאיש אינו מבחין? ומה אם מדובר בפליט זר שהעולם במילא אדיש לקיומו, עדין הייתם עוצרים? איתן, רופא בסורוקה, פוגע לילה אחד במסתנן אריתראי. לאחר שכשל בהחייאתו, יצר פנימי מסמן לו להמשיך הלאה, כאילו הדבר לא קרה מעולם. ההחלטה הזו עתידה להכניס את איתן לטלטלה רבת משתתפים, לרבות אשתו השוטרת, אלמנת הנדרס, חמולה בדואית ומסתננים שמוצאים בו גאולה. מזמן לא התפעלתי ככה מכתיבה של סופר/ת, ישראלית ובכלל. גונדר-גושן כותבת בדיוק והומור, בעדנה וחספוס שהולמים את המציאות. כתיבתה מתאפיינת באינספור דימויים מקוריים ומהפנטים. הסופרת היטיבה להיכנס לנעליו, מאווייו ומחשבותיו של בן המין השני, כמו גם בהצבת מראה לגזענות הטבועה בעל כורחה, בכולנו. הספר ראה אור כשמתקן חולות גאה נוכח המסתננים האפריקאים (2014), אותם מירי רגב כינתה דאז סרטן. המבט הוא מוטיב חוזר בעלילה, שמאפיין בצורה כזו או אחרת את הדמויות - עיני הרנטגן של ליאת, המבט הקריר אך הסקרן של סירקיט והעיניים מלאות האשמה של איתן. הסטודנט הבאר-שבעי לשעבר שבי, מחה כנגד הלכלוך וההזנחה שייחסה הסופרת לעיר. הערכתי את האירוניה בשמו של האב המקצועי, אם כי לא המוסרי, של איתן – זכאי. היה תמוה בעיניי כי אדם נבון כאיתן, לא מצא מפלט אלגנטי מהתסבוכת אליה נקלע – העלמת ראיות קלה והכחשה. גונדר-גושן היטיבה להשתמש במונחים רפואיים, אם כי איש המקצוע הקטנוני שבי התקשה להשתכנע באמינות היעלמות התרופות, נוכח ספירות המלאי. הסופרת מעלה תהיות אודות האתיקה האנושית, בעתות חירום ושגרה – האם היסטוריה עשירה במעשי חסד יכולה לפצות על חטא אחד? לו מותו של אחד, מוביל להצלת רבים, האם אין זו בוודאות הדרך הנכונה (the trolley problem)? עד כמה מושרשת בנו הגזענות? מהו טיבו של השקר והשלכותיו? לילה אחד אדם דורס גבר, האם לבסוף נענש? לא בטוח במקרה של איתן. קצת על גזענות, על מוסר ואהבה, חמישה כוכבים.”

“לפני מספר שנים ראיתי בתיאטרון בית לסין את ההצגה "לילה אחד מרקוביץ" על פי ספרה של איילת גונדר גושן. בניגוד לחוות דעתם של מבקרים רבים, אני התלהבתי קצת פחות וגם ויתרתי על הספר. לפני מספר שבועות כשראיתי את הפרסום של תיאטרון הקאמרי להצגה "להעיר אריות" על פי ספרה של אג"ג, החלטתי כי הפעם אקרא תחילה את הספר. אג"ג כותבת על החברה הישראלית ובאמצעות סיפורו של ד"ר איתן גרין הנוירוכירורג ואשתו חוקרת המשטרה ליאת גרין, היא מעלה שורה ארוכה של שאלות. היא מעמתת את העולם המערבי שנציגו הוא כמובן ד"ר גרין, עם העולם השלישי שנציגתו היא סירקיט, הפליטה האריתראית. לציון מיוחד ראויה הדרך חושפת לפנינו המחברת את עולמם של החיים בחצר האחורית של הנגב: מסתננים, בדואים ועבריינים. בתחילת הספר עולה השאלה היא מה שוויים של חיי אדם שחור הנפגע בתאונת דרכים והאם ד"ר גרין היה בורח ממקום התאונה אם זהותו של הנפגע הייתה שונה, אך ככל שהסיפור מתקדם, עולות שאלות נוספות אשר רבות מהן עוסקות בזוגיות, בכנות של מערכת יחסים, חטא ועונש, שאלות על מחויבות ועל מה כל אחד מוכן לוותר בחיים. הנושאים האלו כנראה יישארו תמיד רלוונטיים בחיינו וכנראה תמיד יהוו כר נרחב לכתיבה. איילת גונדר גושן יודעת לספר סיפור אבל כאן מגיע שלב הביקורת. הספר הוא בן 317 עמודים אך כשסיימתי אותו, הרגשתי כאילו קראתי מספר כפול של עמודים. איילת גונדר גושן מעמיסה (לדעתי כמובן שלא לצורך) אינסוף של פרטים וסיפורי משנה על הדמויות, דבר שמאוד הכביד עלי את הקריאה. הדמויות מאופיינות נפלא גם ללא הסיפורים על סבתה המנוחה של ליאת, על האח שנהרג ואלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף של פטפטת, קשקשת מיותרת ולהג שאינו נחוץ. דבר לא היה נגרע מהספר ללא כל אלו, גם אם הוא היה מתקצר עקב כך ב-70 עמודים. הספר הזה הוא דוגמה נפלאה לנכונות האמרות כי כל המוסיף גורע וכמובן תפסת מרובה – לא תפסת. ולמרות הביקורת, הספר בהחלט שווה קריאה.”

“לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר. יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה. אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט. מה שהמחברת כן הצליחה לעשות זה לכתוב ספר ממש טוב על משהו אחר — על אמון ושקר ביחס בין איש ואישה. על איך שקר מוביל לשקרים נוספים והסתבכויות מצטברות. על הדחקה מודעת ונואשת אצל בת הזוג שמשקרים לה, על הכאב שלה. זה ספר "פסיכולוגי". לא פסיכולוגיה עממית זולה אלא ספר פסיכולוגי כמו שדוסטויבסקי כתב ספרים פסיכולוגיים: הרבה הרבה חומר מוקדש להגיגיהם הפנימיים של הדמויות כשהן הופכות בהווה אף מעלות זכרונות ילדות. נגיד שכמותית היחס בין אקשן לבין "פסיכולוגיה" אינו גבוה, מה שלא יהיה לטעם כל הקוראים ואודה שלעתים זה אתגר גם את סבלנותי. אבל עשרים העמודים האחרונים הם אקשן מזוקק וגמול נאה למתמידים.”

“איתן גרין הוא רופא שהוגלה ממרכז הארץ לבאר שבע כי זה מה שעושים למי שרוצה לחשוף שחיתות רפואית. הוא מבואס תחת ואשתו קונה לו ג'יפ אדום. (אדום? סיריוסלי?) באחד הלילות הוא דוהר בשטח עם הג'יפ האדום שלו ופוגע למוות באריתראי. פוגע, הורג ובורח. ומכאן הסיפור מתחיל. זה לא שלא ידעתי שהספר הזה יעורר בי אמוציות. ידעתי. זה מה שכתבתי בתגובה לביקורת של ריקה על הספר: "נראה לי שזה ספר עם אג'נדה שתרגיז אותי ולכן אני אקרא אותו." קראתי. והתרגזתי הרבה יותר ממה שצפיתי. תהיה פה ביקורת פוליטית וחברתית אפילו קצת יותר משתהייה פה ביקורת ספרותית (הספר די מעולה ואין לי הרבה ביקורת עליו), אז אם אתם בקטע של 'למה לי פוליטיקה עכשיו' אתם מוזמנים לעזוב. סעו לשלום, הג'יפ (לא אדום) בחניה, המפתחות בפנים. (אבל חיבלתי בבלמים.) ממש בערבו של היום בו התחלתי לקרוא את הספר, כשהייתי כבר עמוק בתוך בור המסכנוּת של האריתראים אליו דחפה אותי בכוח איילת גונדר גושן (אקרא לה גונגוש בקיצור, אבל ממש לא בחיבה), התפרסם דו"ח של ממ"מ (מרכז המחקר והמידע של הכנסת) שהוזמן ע"י ח"כ אמיר אוחנה (הח"כ הגאה הראשון של הליכוד, עו"ד בהשכלתו, קצין במילואים ואדם אינטליגנטי ומרשים מאוד) שעסק במסתננים (מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה, סודנים, אריתראים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, משפרי חיים, מבקשי חיים – המינוח הוא שאלה של השקפה). סביר להניח שאתם לא שמעתם על הדו"ח כי מהדורות החדשות לא התייחסו אליו (הוא נוגד את האג'נדה שלהן) וגם באתרי האינטרנט הגדולים הוא נדחק לשוּלַיִים (שוב, אג'נדה) אלא אם כן הם אתרי אינטרנט שוּלִיִים. אני מניחה שגם בעיתונים לא סיקרו אותו. בביביתון אולי כן, אבל לא בנוניתון ובטוח לא באל אערד. (ואם ריבוי הסוגריים צורם לכם בעין, זה בכוונה. ככה גם הספר כתוב.) (אז למה שרק אני אהנה מכל העושר הסוגריימי הזה?) השורה התחתונה (ובעצם הכותרת) של הדו"ח היא שעלות הטיפול של המדינה במסתננים בשנת 2016 הייתה חצי מיליארד שקל. זה יוצא... רגע, תנו לחשוב... חמש ועוד... אחד, שניים, שלושה, ארבעה... שמונה אפסים. 500,000,000 שקל. הסכום המדויק הוא 529,573,000 שקל, אבל מה זה שלושים מיליון שקל? קצת צ'יינג'. לא צריך להיות קטנוניים. וזה אפילו לא הסכום המלא. הסכום המלא גבוה יותר אך בהיעדר נתונים הוא כולל רק את מה שאפשר היה לאמוד ולכמת. הוא גם לא כולל את עלות גדר הגבול שביבי הקים, שבעצמה עלתה הון תועפות. מיליארד, מיליארד וחצי שקל... קטן עלינו. (אבל בלעדיה עלות הטיפול במסתננים הייתה מטפסת כבר למיליארדים כי אז היו פה הרבה יותר מסתננים, כך שזו ירידה לצורך עלייה. או ירידה, בעצם.) למחרת היום התפרסם בחדשות סיפורו של דן ורדי, ניצול שואה ערירי בן 99 שגר באילת בדירת עמידר מעופשת ורקובה שאליה מטפסות 58 מדרגות שבגללן הוא יוצא מהבית רק פעם בשבוע, וגם זה רק כדי לקנות קצת לחם, שיהיה מה לאכול. אם היה לו כוח, הוא אומר, היה עולה לגג וקופץ. כי מה שיש לו זה לא חיים ולא מוות. הוא תקוע באמצע. ומה הוא מבקש, דן ורדי? לא מלכות וגם לא חצי מלכות. לא סיגרים ולא שמפניה. רק איזו דירה מסריחה של עמידר (את המסריחה אני הוספתי. הוא לא מדבר ככה.) אבל שתהיה בקומת קרקע. או עם מעלית. לא כי הוא מפונק או בררן או חוצפן אלא פשוט מפני שהוא אעפס זקן והרגליים הן כבר לא מה שהיו פעם. אבל לא, אין כסף. למה? כי המדינה המטומטמת הזאת מוציאה חצי מיליארד שקל על מסתננים. חצי מיליארד ועוד 29,573,000, אבל כבר סגרנו ש-30 מיליון זה כסף קטן. אז למה שיישאר כסף עבור דן ורדי? דן ורדי, אדם מקסים, חייכן ושמח, קיבל דירה עם מעלית בעקבות שידור הכתבה. מי שלא ראה את הצהלה של האדם החביב הזה ולא ראה אותו מרקד בשמחה, הפסיד רגע ממיס של אושר אמיתי. מתוך חצי מיליארד השקל (פלוס צ'יינג') שהוצאו על המסתננים, 76 מיליון שקל הוצאו על שירותי בריאות עבורם. וגם זה לא הסכום המלא. אלא שאליבא ד'גונגוש, הם לא רואים מזה שקל, וכל סל הבריאות שלהם מוטל על כתפיו של ד"ר איתן גרין, הרופא הצדיק מבאר שבע. אז אם לא המדינה, מה עם 'רופאים ללא גבולות'? אה? חשבתי של'רופאים ללא גבולות' אין גבולות. אופס, טעיתי. כי לפחות אליבא ד'גונגוש יש להם גבולות והם עוברים איפשהו מצפון לבאר שבע, יען כי חוץ מד"ר איתן גרין הרופא הצדיק אין שם אפילו רופא אחד לרפואה שיטפל במסתננים המסכנים. (בתל אביב דווקא יש. באיכילוב, למשל, יש רופאה אחת שאפילו קיבלה מהם שחפת למזכרת.) את ד"ר איתן גרין, הרופא הצדיק מבאר שבע, צריך לזרוק לכלא. לא מפני שהוא רופא רע לתפארת אלא מפני שהוא טוב לאיומות. לא רק מפני שהוא פגע והרג וברח אלא גם מפני שהוא ממשיך לפגוע כל יום במטופלים הישראלים שלו ולסכן את חייהם. מפני שהוא מגיע למשמרות שלו בבית החולים אחרי לילות ללא שינה שבהם הוא מעניק טיפול רפואי לאריתראים באיזה מוסך נידח ומסריח. ומפני שהוא גונב בשבילם תרופות מבית החולים. ומפני שהם מפיצים מחלות והוא נושא אותן איתו לבית החולים. ומפני שהוא סוחט רופאים אחרים ומדיח אותם לדבר עבירה. ומפני שהוא נוטש משמרות, לוקח ימי מחלה מזויפים ומפקיר את החולים שלו בשביל חולים זרים. אה, ואם עדיין לא הזכרתי, ד"ר איתן גרין הוא לא סתם רופא. הוא נוירוכירורג. הוא טייס הקרב של הרופאים. סוג של מק'דרימי, אעלק. הוא לא איזה רופא משפחה ישנוני שנותן מרשם לאקמול ושלושה ימי מחלה. הוא מתעסק עם החיווטים הכי עדינים של מרכז העצבים של גוף האדם. הוא חייב ריכוז, יציבות, חדות, דיוק, רפלקסים מהירים. וכשהוא עייף וכשהראש שלו במקום אחר וכשהוא לא יכול לתת לפחות 100% מעצמו, הוא חוטא ופושע כלפי המטופלים שלו. מי שהיה אי פעם בבנק ומשך כסף מזומן יודע שבבנק יש עמדת קופה. הפקידים בקופה מתעסקים עם כסף מזומן. שטרות, מצלצלין ומרשרשין. שטרות כסף זה דבר עובר ושב מבחינתם: הם נותנים ומקבלים, מושכים ומפקידים. ותשמעו, הבנקים היום זה לא מה שהיה פעם. הם ממש מתקדמים. מה אתם יודעים, אפילו מחשבים כבר יש להם! עם מסך ומקלדת ועכבר. והמסך הוא מסך דק. שטוח! לא המסכים המגושמים עם הכרס הענקית במשקל רבע טון שהיו פעם. ויש להם גם טלפון ופקס, ואני נשבעת שאפילו מכונת צילום ומדפסת ראיתי פעם. בחיי! אני לא עובדת עליכם. ראיתי. הם ממש מודרניים, הבנקים האלה. והשוס הוא שיש להם גם מכונה כזו לספירת שטרות נייר וגם מכונה לספירת מטבעות. זה לא כמו פעם, שהם עבדו עם מחברת, סרגל, בדידים וחשבונייה. אבל אם קוראים לך גונגוש ואת כנראה מלאת שנאה ותיעוב למדינה שלך, ככה את מתארת פעולה פשוטה של משיכת כסף בבנק. תקראו את הציטוט. התאמצתי והעתקתי כדי שתיווכחו בכך בעצמכם. כל הדרך לסניף פינטז על שירות אדיב ואוטומטי, רובוט מהלך שימלא אחר הוראותיו ללא מילים מיותרות. אך כשאמר לפקידה את בקשתו הרימה זו את אפה מעל מסך המחשב, ואמרה: "וואללה, זה מלא כסף." וכבר הציצו שלוש פקידות נוספות מעל מחיצת הזכוכית שבין העמדות, כמהות לדעת מהו הסכום שזכה להגדרה "וואללה, זה מלא כסף", ומיהו הגבר שעומד לשאת את הסכום הזה עמו אל הלא נודע. איתן לא הגיב, מקווה שהתעלמות קרירה תספיק כדי לסכור את פיה של הפקידה, שכעת, משהתרוממה, יכול היה לראות על תג החולצה ששמה רווית, אך רווית לא נרתעה מקרירותו. להפך. עמידתו הנוקשה של הגבר שמולה, מבט הבוז שבעיניו – כל אלו רק גרמו לה עונג מיוחד שעה שהרימה את קולה ושאלה: "אז מה, קונים בית?" היא המשיכה לעבוד תוך כדי, כמובן, סופרת בידה את השטרות פעם ופעמיים, מוודאת שאכן מונחים בכף ידה XXX שקל במזומן. סופרת בשלישית, רק כדי להתעכב פעם אחרונה על מגע השטרות באצבעותיה, שהרי סכום שכזה תרוויח בקושי רק בתום XXX שנים של עבודה. איתן הביט בציפורניים הבנויות לתפארת המונות את כספו. אבני חן מפלסטיק שוטטו בהנאה לרוחב שטרות המאתיים הנערמים. עוד רווית משתאה על גודל הסכום, היה איתן חרד בראשו שמא אין הוא גדול מספיק. (עמ' 38-39) מהו לדעתכם סכום הכסף שכל כך הלהיב את רווית? להלן סיכום הקווים לדמותו של הסכום: # זה מלא כסף. וואלה! # שלוש פקידות נוספות הזדקפו בכמיהה לדעת מה הסכום. # הסכום יינשא אל הלא נודע. # פיה של רווית נפער והיה צורך לסכור אותו. # רווית חשבה שקונים איתו בית. # רווית ספרה אותו שלוש פעמים. # רווית תעבוד הרבה הרבה שנים כדי להרוויח סכום כזה. # רווית השתאתה על גודל הסכום בעוד איתן חשב שהוא לא גדול מספיק. # שטרות של מאתיים שקל נערמו. # ציפורניים בנויות לתפארת עם אבני חן מפלסטיק שוטטו בהנאה לרוחב השטרות הנערמים. # אצבעותיה המקושטות של רווית התחככו בו בהנאה. נו, אז מה הסכום שחירמן את רווית שלנו? הסכום שגרם לרווית וחברותיה אורגזמה פיננסית ושהביא את גונגוש לכתיבה לעגנית, מבזה, מנמיכה וכל-כך כל-כך מכוערת הוא כולה שבעים-אלף שקלים חדשים. 70,000 שקלים חדשים. הכתיבה הזאת היא רק מפני שמדובר בנשים ישראליות. וגונגוש עדיין לא סיימה עם רווית. בהמשך היא נותנת לה עוד סנוקרת קטנה. איתן שלח את ידיו אל תיקו ושלף ממנו את השטרות שקיבל מהקופאית רווית, שאפה המשופץ הספיק להישכח ממנו כליל. (נו, מזל שהאף משופץ והציפורניים מקושטות באבני חן פלסטיק, ולא להיפך. כי אף מקושט באבני חן מפלסטיק זה באמת לא מראה מרנין.) הנשים הישראליות מופיעות רק לרגע בדפי הספר, והן עטופות משני הצדדים בסירקיט, האישה האריתראית. סירקיט האריתראית מטופלת בכפפות של משי מוזהב עם יהלומים. הנה מספר קווים לדמותה של סירקיט האריתראית: # היא גבוהה ורזה ויפה מאוד. # יש ניצוץ של סרקזם בעיניה. # ושוב: היא גבוהה ורזה ויפה מאוד. # הבוהק הזה בעיניים שלה... # ההזדהרות הלא טבעית של העור... # השיער השחור שמחולל, מרקד ממש, ברוח לילה מדברית. ועוד לא הזכרתי את מה שגונגוש עשתה לבאר שבע, אבל באמת שאין לי כוח. בגדול, לו אני רוביק דנילביץ', גונגוש תהיה פרסונה נון גראטה בעירי. שנאתי את הספר. תיעבתי אותו והתפלצתי ממנו. נחרדתי ונגעלתי מהמסר, מהשנאה העצמית, מהשקרים, מהקיצוניות ומהכמעט דמוניזציה של הישראלים המופיעים בה. גם כתיבה סטריאוטיפית יש בשפע. וחרף כל זאת, אני ממליצה עליו מאוד. הוא כתוב טוב והוא מעניין ומותח ומרתק. אבל אל תאמינו לשום מילה שכתובה בו. ואני ממליצה לכל מי שיקרא אותו לא לקרוא את התקציר בגב הספר. כשקראתי אותו בסיום הקריאה לא האמנתי למקרא עיניי. מי שכתב את התקציר כנראה שונא את הקוראים כמעט כמו שגונגוש שונאת את ישראל. לכאורה. אה, וכל הטוב הזה, כל השפע של אהבת החינם לעם ולמדינה יהפוך מתישהו לסדרת טלוויזיה של אנ.בי.סי. כי למה שרק האריתראים יהיו שחורים? גם את פניה של ישראל צריך להשחיר. צַטֶטֶת (בקטנה, רק כדי להראות שגונגוש, למרות שלל המגרעות שלה, כותבת יפה.) איתן הכיר היטב את כתב ידו של פרופ' זכאי, נקודות ברייל קטנות שבתקופת לימודיו באוניברסיטה הביאו סטודנטים לידי בכי. [...] בשנה הבאה שב פרופ' זכאי לעמוד באולם ההרצאות, כתב ידו על הלוח לשלשת יונים לא מפוענחת. (עמ' 18) הילד הזה כמו ליאת, מתלהט מהר ומתקרר מהר. לא כמו איתן, שהכעס אצלו זה פלטת שבת, מדליקים ולא מכבים יומיים. (עמ' 19)”

“מה הייתם עושים לו פגעתם אנושות עם הרכב במישהו? עוצרים, נכון? הרי לעזאזל העונש, כולנו אנשי מוסר. ומה עם הדבר קרה בעת לילה, כשאיש אינו מבחין? ומה אם מדובר בפליט זר שהעולם במילא אדיש לקיומו, עדין הייתם עוצרים? איתן, רופא בסורוקה, פוגע לילה אחד במסתנן אריתראי. לאחר שכשל בהחייאתו, יצר פנימי מסמן לו להמשיך הלאה, כאילו הדבר לא קרה מעולם. ההחלטה הזו עתידה להכניס את איתן לטלטלה רבת משתתפים, לרבות אשתו השוטרת, אלמנת הנדרס, חמולה בדואית ומסתננים שמוצאים בו גאולה. מזמן לא התפעלתי ככה מכתיבה של סופר/ת, ישראלית ובכלל. גונדר-גושן כותבת בדיוק והומור, בעדנה וחספוס שהולמים את המציאות. כתיבתה מתאפיינת באינספור דימויים מקוריים ומהפנטים. הסופרת היטיבה להיכנס לנעליו, מאווייו ומחשבותיו של בן המין השני, כמו גם בהצבת מראה לגזענות הטבועה בעל כורחה, בכולנו. הספר ראה אור כשמתקן חולות גאה נוכח המסתננים האפריקאים (2014), אותם מירי רגב כינתה דאז סרטן. המבט הוא מוטיב חוזר בעלילה, שמאפיין בצורה כזו או אחרת את הדמויות - עיני הרנטגן של ליאת, המבט הקריר אך הסקרן של סירקיט והעיניים מלאות האשמה של איתן. הסטודנט הבאר-שבעי לשעבר שבי, מחה כנגד הלכלוך וההזנחה שייחסה הסופרת לעיר. הערכתי את האירוניה בשמו של האב המקצועי, אם כי לא המוסרי, של איתן – זכאי. היה תמוה בעיניי כי אדם נבון כאיתן, לא מצא מפלט אלגנטי מהתסבוכת אליה נקלע – העלמת ראיות קלה והכחשה. גונדר-גושן היטיבה להשתמש במונחים רפואיים, אם כי איש המקצוע הקטנוני שבי התקשה להשתכנע באמינות היעלמות התרופות, נוכח ספירות המלאי. הסופרת מעלה תהיות אודות האתיקה האנושית, בעתות חירום ושגרה – האם היסטוריה עשירה במעשי חסד יכולה לפצות על חטא אחד? לו מותו של אחד, מוביל להצלת רבים, האם אין זו בוודאות הדרך הנכונה (the trolley problem)? עד כמה מושרשת בנו הגזענות? מהו טיבו של השקר והשלכותיו? לילה אחד אדם דורס גבר, האם לבסוף נענש? לא בטוח במקרה של איתן. קצת על גזענות, על מוסר ואהבה, חמישה כוכבים.”

“לפני מספר שנים ראיתי בתיאטרון בית לסין את ההצגה "לילה אחד מרקוביץ" על פי ספרה של איילת גונדר גושן. בניגוד לחוות דעתם של מבקרים רבים, אני התלהבתי קצת פחות וגם ויתרתי על הספר. לפני מספר שבועות כשראיתי את הפרסום של תיאטרון הקאמרי להצגה "להעיר אריות" על פי ספרה של אג"ג, החלטתי כי הפעם אקרא תחילה את הספר. אג"ג כותבת על החברה הישראלית ובאמצעות סיפורו של ד"ר איתן גרין הנוירוכירורג ואשתו חוקרת המשטרה ליאת גרין, היא מעלה שורה ארוכה של שאלות. היא מעמתת את העולם המערבי שנציגו הוא כמובן ד"ר גרין, עם העולם השלישי שנציגתו היא סירקיט, הפליטה האריתראית. לציון מיוחד ראויה הדרך חושפת לפנינו המחברת את עולמם של החיים בחצר האחורית של הנגב: מסתננים, בדואים ועבריינים. בתחילת הספר עולה השאלה היא מה שוויים של חיי אדם שחור הנפגע בתאונת דרכים והאם ד"ר גרין היה בורח ממקום התאונה אם זהותו של הנפגע הייתה שונה, אך ככל שהסיפור מתקדם, עולות שאלות נוספות אשר רבות מהן עוסקות בזוגיות, בכנות של מערכת יחסים, חטא ועונש, שאלות על מחויבות ועל מה כל אחד מוכן לוותר בחיים. הנושאים האלו כנראה יישארו תמיד רלוונטיים בחיינו וכנראה תמיד יהוו כר נרחב לכתיבה. איילת גונדר גושן יודעת לספר סיפור אבל כאן מגיע שלב הביקורת. הספר הוא בן 317 עמודים אך כשסיימתי אותו, הרגשתי כאילו קראתי מספר כפול של עמודים. איילת גונדר גושן מעמיסה (לדעתי כמובן שלא לצורך) אינסוף של פרטים וסיפורי משנה על הדמויות, דבר שמאוד הכביד עלי את הקריאה. הדמויות מאופיינות נפלא גם ללא הסיפורים על סבתה המנוחה של ליאת, על האח שנהרג ואלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף של פטפטת, קשקשת מיותרת ולהג שאינו נחוץ. דבר לא היה נגרע מהספר ללא כל אלו, גם אם הוא היה מתקצר עקב כך ב-70 עמודים. הספר הזה הוא דוגמה נפלאה לנכונות האמרות כי כל המוסיף גורע וכמובן תפסת מרובה – לא תפסת. ולמרות הביקורת, הספר בהחלט שווה קריאה.”

“לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר. יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה. אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט. מה שהמחברת כן הצליחה לעשות זה לכתוב ספר ממש טוב על משהו אחר — על אמון ושקר ביחס בין איש ואישה. על איך שקר מוביל לשקרים נוספים והסתבכויות מצטברות. על הדחקה מודעת ונואשת אצל בת הזוג שמשקרים לה, על הכאב שלה. זה ספר "פסיכולוגי". לא פסיכולוגיה עממית זולה אלא ספר פסיכולוגי כמו שדוסטויבסקי כתב ספרים פסיכולוגיים: הרבה הרבה חומר מוקדש להגיגיהם הפנימיים של הדמויות כשהן הופכות בהווה אף מעלות זכרונות ילדות. נגיד שכמותית היחס בין אקשן לבין "פסיכולוגיה" אינו גבוה, מה שלא יהיה לטעם כל הקוראים ואודה שלעתים זה אתגר גם את סבלנותי. אבל עשרים העמודים האחרונים הם אקשן מזוקק וגמול נאה למתמידים.”

“איתן גרין הוא רופא שהוגלה ממרכז הארץ לבאר שבע כי זה מה שעושים למי שרוצה לחשוף שחיתות רפואית. הוא מבואס תחת ואשתו קונה לו ג'יפ אדום. (אדום? סיריוסלי?) באחד הלילות הוא דוהר בשטח עם הג'יפ האדום שלו ופוגע למוות באריתראי. פוגע, הורג ובורח. ומכאן הסיפור מתחיל. זה לא שלא ידעתי שהספר הזה יעורר בי אמוציות. ידעתי. זה מה שכתבתי בתגובה לביקורת של ריקה על הספר: "נראה לי שזה ספר עם אג'נדה שתרגיז אותי ולכן אני אקרא אותו." קראתי. והתרגזתי הרבה יותר ממה שצפיתי. תהיה פה ביקורת פוליטית וחברתית אפילו קצת יותר משתהייה פה ביקורת ספרותית (הספר די מעולה ואין לי הרבה ביקורת עליו), אז אם אתם בקטע של 'למה לי פוליטיקה עכשיו' אתם מוזמנים לעזוב. סעו לשלום, הג'יפ (לא אדום) בחניה, המפתחות בפנים. (אבל חיבלתי בבלמים.) ממש בערבו של היום בו התחלתי לקרוא את הספר, כשהייתי כבר עמוק בתוך בור המסכנוּת של האריתראים אליו דחפה אותי בכוח איילת גונדר גושן (אקרא לה גונגוש בקיצור, אבל ממש לא בחיבה), התפרסם דו"ח של ממ"מ (מרכז המחקר והמידע של הכנסת) שהוזמן ע"י ח"כ אמיר אוחנה (הח"כ הגאה הראשון של הליכוד, עו"ד בהשכלתו, קצין במילואים ואדם אינטליגנטי ומרשים מאוד) שעסק במסתננים (מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה, סודנים, אריתראים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, משפרי חיים, מבקשי חיים – המינוח הוא שאלה של השקפה). סביר להניח שאתם לא שמעתם על הדו"ח כי מהדורות החדשות לא התייחסו אליו (הוא נוגד את האג'נדה שלהן) וגם באתרי האינטרנט הגדולים הוא נדחק לשוּלַיִים (שוב, אג'נדה) אלא אם כן הם אתרי אינטרנט שוּלִיִים. אני מניחה שגם בעיתונים לא סיקרו אותו. בביביתון אולי כן, אבל לא בנוניתון ובטוח לא באל אערד. (ואם ריבוי הסוגריים צורם לכם בעין, זה בכוונה. ככה גם הספר כתוב.) (אז למה שרק אני אהנה מכל העושר הסוגריימי הזה?) השורה התחתונה (ובעצם הכותרת) של הדו"ח היא שעלות הטיפול של המדינה במסתננים בשנת 2016 הייתה חצי מיליארד שקל. זה יוצא... רגע, תנו לחשוב... חמש ועוד... אחד, שניים, שלושה, ארבעה... שמונה אפסים. 500,000,000 שקל. הסכום המדויק הוא 529,573,000 שקל, אבל מה זה שלושים מיליון שקל? קצת צ'יינג'. לא צריך להיות קטנוניים. וזה אפילו לא הסכום המלא. הסכום המלא גבוה יותר אך בהיעדר נתונים הוא כולל רק את מה שאפשר היה לאמוד ולכמת. הוא גם לא כולל את עלות גדר הגבול שביבי הקים, שבעצמה עלתה הון תועפות. מיליארד, מיליארד וחצי שקל... קטן עלינו. (אבל בלעדיה עלות הטיפול במסתננים הייתה מטפסת כבר למיליארדים כי אז היו פה הרבה יותר מסתננים, כך שזו ירידה לצורך עלייה. או ירידה, בעצם.) למחרת היום התפרסם בחדשות סיפורו של דן ורדי, ניצול שואה ערירי בן 99 שגר באילת בדירת עמידר מעופשת ורקובה שאליה מטפסות 58 מדרגות שבגללן הוא יוצא מהבית רק פעם בשבוע, וגם זה רק כדי לקנות קצת לחם, שיהיה מה לאכול. אם היה לו כוח, הוא אומר, היה עולה לגג וקופץ. כי מה שיש לו זה לא חיים ולא מוות. הוא תקוע באמצע. ומה הוא מבקש, דן ורדי? לא מלכות וגם לא חצי מלכות. לא סיגרים ולא שמפניה. רק איזו דירה מסריחה של עמידר (את המסריחה אני הוספתי. הוא לא מדבר ככה.) אבל שתהיה בקומת קרקע. או עם מעלית. לא כי הוא מפונק או בררן או חוצפן אלא פשוט מפני שהוא אעפס זקן והרגליים הן כבר לא מה שהיו פעם. אבל לא, אין כסף. למה? כי המדינה המטומטמת הזאת מוציאה חצי מיליארד שקל על מסתננים. חצי מיליארד ועוד 29,573,000, אבל כבר סגרנו ש-30 מיליון זה כסף קטן. אז למה שיישאר כסף עבור דן ורדי? דן ורדי, אדם מקסים, חייכן ושמח, קיבל דירה עם מעלית בעקבות שידור הכתבה. מי שלא ראה את הצהלה של האדם החביב הזה ולא ראה אותו מרקד בשמחה, הפסיד רגע ממיס של אושר אמיתי. מתוך חצי מיליארד השקל (פלוס צ'יינג') שהוצאו על המסתננים, 76 מיליון שקל הוצאו על שירותי בריאות עבורם. וגם זה לא הסכום המלא. אלא שאליבא ד'גונגוש, הם לא רואים מזה שקל, וכל סל הבריאות שלהם מוטל על כתפיו של ד"ר איתן גרין, הרופא הצדיק מבאר שבע. אז אם לא המדינה, מה עם 'רופאים ללא גבולות'? אה? חשבתי של'רופאים ללא גבולות' אין גבולות. אופס, טעיתי. כי לפחות אליבא ד'גונגוש יש להם גבולות והם עוברים איפשהו מצפון לבאר שבע, יען כי חוץ מד"ר איתן גרין הרופא הצדיק אין שם אפילו רופא אחד לרפואה שיטפל במסתננים המסכנים. (בתל אביב דווקא יש. באיכילוב, למשל, יש רופאה אחת שאפילו קיבלה מהם שחפת למזכרת.) את ד"ר איתן גרין, הרופא הצדיק מבאר שבע, צריך לזרוק לכלא. לא מפני שהוא רופא רע לתפארת אלא מפני שהוא טוב לאיומות. לא רק מפני שהוא פגע והרג וברח אלא גם מפני שהוא ממשיך לפגוע כל יום במטופלים הישראלים שלו ולסכן את חייהם. מפני שהוא מגיע למשמרות שלו בבית החולים אחרי לילות ללא שינה שבהם הוא מעניק טיפול רפואי לאריתראים באיזה מוסך נידח ומסריח. ומפני שהוא גונב בשבילם תרופות מבית החולים. ומפני שהם מפיצים מחלות והוא נושא אותן איתו לבית החולים. ומפני שהוא סוחט רופאים אחרים ומדיח אותם לדבר עבירה. ומפני שהוא נוטש משמרות, לוקח ימי מחלה מזויפים ומפקיר את החולים שלו בשביל חולים זרים. אה, ואם עדיין לא הזכרתי, ד"ר איתן גרין הוא לא סתם רופא. הוא נוירוכירורג. הוא טייס הקרב של הרופאים. סוג של מק'דרימי, אעלק. הוא לא איזה רופא משפחה ישנוני שנותן מרשם לאקמול ושלושה ימי מחלה. הוא מתעסק עם החיווטים הכי עדינים של מרכז העצבים של גוף האדם. הוא חייב ריכוז, יציבות, חדות, דיוק, רפלקסים מהירים. וכשהוא עייף וכשהראש שלו במקום אחר וכשהוא לא יכול לתת לפחות 100% מעצמו, הוא חוטא ופושע כלפי המטופלים שלו. מי שהיה אי פעם בבנק ומשך כסף מזומן יודע שבבנק יש עמדת קופה. הפקידים בקופה מתעסקים עם כסף מזומן. שטרות, מצלצלין ומרשרשין. שטרות כסף זה דבר עובר ושב מבחינתם: הם נותנים ומקבלים, מושכים ומפקידים. ותשמעו, הבנקים היום זה לא מה שהיה פעם. הם ממש מתקדמים. מה אתם יודעים, אפילו מחשבים כבר יש להם! עם מסך ומקלדת ועכבר. והמסך הוא מסך דק. שטוח! לא המסכים המגושמים עם הכרס הענקית במשקל רבע טון שהיו פעם. ויש להם גם טלפון ופקס, ואני נשבעת שאפילו מכונת צילום ומדפסת ראיתי פעם. בחיי! אני לא עובדת עליכם. ראיתי. הם ממש מודרניים, הבנקים האלה. והשוס הוא שיש להם גם מכונה כזו לספירת שטרות נייר וגם מכונה לספירת מטבעות. זה לא כמו פעם, שהם עבדו עם מחברת, סרגל, בדידים וחשבונייה. אבל אם קוראים לך גונגוש ואת כנראה מלאת שנאה ותיעוב למדינה שלך, ככה את מתארת פעולה פשוטה של משיכת כסף בבנק. תקראו את הציטוט. התאמצתי והעתקתי כדי שתיווכחו בכך בעצמכם. כל הדרך לסניף פינטז על שירות אדיב ואוטומטי, רובוט מהלך שימלא אחר הוראותיו ללא מילים מיותרות. אך כשאמר לפקידה את בקשתו הרימה זו את אפה מעל מסך המחשב, ואמרה: "וואללה, זה מלא כסף." וכבר הציצו שלוש פקידות נוספות מעל מחיצת הזכוכית שבין העמדות, כמהות לדעת מהו הסכום שזכה להגדרה "וואללה, זה מלא כסף", ומיהו הגבר שעומד לשאת את הסכום הזה עמו אל הלא נודע. איתן לא הגיב, מקווה שהתעלמות קרירה תספיק כדי לסכור את פיה של הפקידה, שכעת, משהתרוממה, יכול היה לראות על תג החולצה ששמה רווית, אך רווית לא נרתעה מקרירותו. להפך. עמידתו הנוקשה של הגבר שמולה, מבט הבוז שבעיניו – כל אלו רק גרמו לה עונג מיוחד שעה שהרימה את קולה ושאלה: "אז מה, קונים בית?" היא המשיכה לעבוד תוך כדי, כמובן, סופרת בידה את השטרות פעם ופעמיים, מוודאת שאכן מונחים בכף ידה XXX שקל במזומן. סופרת בשלישית, רק כדי להתעכב פעם אחרונה על מגע השטרות באצבעותיה, שהרי סכום שכזה תרוויח בקושי רק בתום XXX שנים של עבודה. איתן הביט בציפורניים הבנויות לתפארת המונות את כספו. אבני חן מפלסטיק שוטטו בהנאה לרוחב שטרות המאתיים הנערמים. עוד רווית משתאה על גודל הסכום, היה איתן חרד בראשו שמא אין הוא גדול מספיק. (עמ' 38-39) מהו לדעתכם סכום הכסף שכל כך הלהיב את רווית? להלן סיכום הקווים לדמותו של הסכום: # זה מלא כסף. וואלה! # שלוש פקידות נוספות הזדקפו בכמיהה לדעת מה הסכום. # הסכום יינשא אל הלא נודע. # פיה של רווית נפער והיה צורך לסכור אותו. # רווית חשבה שקונים איתו בית. # רווית ספרה אותו שלוש פעמים. # רווית תעבוד הרבה הרבה שנים כדי להרוויח סכום כזה. # רווית השתאתה על גודל הסכום בעוד איתן חשב שהוא לא גדול מספיק. # שטרות של מאתיים שקל נערמו. # ציפורניים בנויות לתפארת עם אבני חן מפלסטיק שוטטו בהנאה לרוחב השטרות הנערמים. # אצבעותיה המקושטות של רווית התחככו בו בהנאה. נו, אז מה הסכום שחירמן את רווית שלנו? הסכום שגרם לרווית וחברותיה אורגזמה פיננסית ושהביא את גונגוש לכתיבה לעגנית, מבזה, מנמיכה וכל-כך כל-כך מכוערת הוא כולה שבעים-אלף שקלים חדשים. 70,000 שקלים חדשים. הכתיבה הזאת היא רק מפני שמדובר בנשים ישראליות. וגונגוש עדיין לא סיימה עם רווית. בהמשך היא נותנת לה עוד סנוקרת קטנה. איתן שלח את ידיו אל תיקו ושלף ממנו את השטרות שקיבל מהקופאית רווית, שאפה המשופץ הספיק להישכח ממנו כליל. (נו, מזל שהאף משופץ והציפורניים מקושטות באבני חן פלסטיק, ולא להיפך. כי אף מקושט באבני חן מפלסטיק זה באמת לא מראה מרנין.) הנשים הישראליות מופיעות רק לרגע בדפי הספר, והן עטופות משני הצדדים בסירקיט, האישה האריתראית. סירקיט האריתראית מטופלת בכפפות של משי מוזהב עם יהלומים. הנה מספר קווים לדמותה של סירקיט האריתראית: # היא גבוהה ורזה ויפה מאוד. # יש ניצוץ של סרקזם בעיניה. # ושוב: היא גבוהה ורזה ויפה מאוד. # הבוהק הזה בעיניים שלה... # ההזדהרות הלא טבעית של העור... # השיער השחור שמחולל, מרקד ממש, ברוח לילה מדברית. ועוד לא הזכרתי את מה שגונגוש עשתה לבאר שבע, אבל באמת שאין לי כוח. בגדול, לו אני רוביק דנילביץ', גונגוש תהיה פרסונה נון גראטה בעירי. שנאתי את הספר. תיעבתי אותו והתפלצתי ממנו. נחרדתי ונגעלתי מהמסר, מהשנאה העצמית, מהשקרים, מהקיצוניות ומהכמעט דמוניזציה של הישראלים המופיעים בה. גם כתיבה סטריאוטיפית יש בשפע. וחרף כל זאת, אני ממליצה עליו מאוד. הוא כתוב טוב והוא מעניין ומותח ומרתק. אבל אל תאמינו לשום מילה שכתובה בו. ואני ממליצה לכל מי שיקרא אותו לא לקרוא את התקציר בגב הספר. כשקראתי אותו בסיום הקריאה לא האמנתי למקרא עיניי. מי שכתב את התקציר כנראה שונא את הקוראים כמעט כמו שגונגוש שונאת את ישראל. לכאורה. אה, וכל הטוב הזה, כל השפע של אהבת החינם לעם ולמדינה יהפוך מתישהו לסדרת טלוויזיה של אנ.בי.סי. כי למה שרק האריתראים יהיו שחורים? גם את פניה של ישראל צריך להשחיר. צַטֶטֶת (בקטנה, רק כדי להראות שגונגוש, למרות שלל המגרעות שלה, כותבת יפה.) איתן הכיר היטב את כתב ידו של פרופ' זכאי, נקודות ברייל קטנות שבתקופת לימודיו באוניברסיטה הביאו סטודנטים לידי בכי. [...] בשנה הבאה שב פרופ' זכאי לעמוד באולם ההרצאות, כתב ידו על הלוח לשלשת יונים לא מפוענחת. (עמ' 18) הילד הזה כמו ליאת, מתלהט מהר ומתקרר מהר. לא כמו איתן, שהכעס אצלו זה פלטת שבת, מדליקים ולא מכבים יומיים. (עמ' 19)”