ביקורת ספרותית על להעיר אריות מאת איילת גונדר-גושן
ספר מעולה

---

זהו ספרה השני של איילת גונדר גושן, שאני קורא. השלישי כבר בידיי ועוד חזון למועד. אל הראשון הגעתי במקרה, כאשר נערה באופניים מסרה לי אותו בלב גוש דן. אז אחרי ‘לילה אחד מרקוביץ’’, לא יכולתי להישאר אדיש ותרתי אחר ספרים נוספים של הסופרת וכך הגיע אליי ‘להעיר אריות’, אותו התחלתי לפני כשבוע וסיימתי ביום כיפור.
‘להעיר אריות’ מספר על איתן גרין, רופא כירורגי, נשוי עם שני ילדים, אשתו חוקרת במשטרה, אשר לילה אחד בעודו מסיים משמרת בבית החולים סורוקה בבאר שבע הוא נוסע לראשונה עם הג’יפ שלו במדבר הדרומי ופוגע באריתראי. בניגוד למצופה, או לפחות למה שאיתן יכול היה לחשוב על עצמו שיעשה במקרה כזה, איתן ממשיך לנסוע וחוזר הבייתה. למחרת ניצבת בפתח ביתו, אשתו של אותו אריתראי ומבקשת ממנו לבוא עימה ולטפל בחולים אריתראים בבית חולים מאולתר במדבר.
יחסי הכוחות משתנים. אך הגבולות אינם כל כך ברורים. אינם כל כך פשוטים. בדיוק כמו המורכבות הרבה בחיים.
מכאן, העלילה נמתחת ומתפתלת ונעה לכל מיני כיוונים. גונדר גושן כותבת בצורה רגישה ועדינה, רוקמת שמיים, כוכבים וירח סביב הדמויות שלה ועומדת על דקויות המאפשרות לקורא להתחבר אל הדמויות. להיות אמפתי כלפיהן. גם ברשעותן כביכול ובעיקר באנושיותן. הכתיבה קולחת ומרתקת. בשפה אשר מאפשרת את המבט לכל מיני כיוונים, על סיטואציות, על אנשים, חפצים. והדבר פותח את הלב ואת הנפש.
מה שיפה ומיוחד זו ההתייחסות לשוליים (דבר שמסתבר שמופיע בכל ספריה של גונדר גושן). גונדר גושן כותבת על דמויות מהשוליים. דמויות לא נשמעות ועל סיטואציות שכביכול אנחנו לא אמורים להיקלע אליהם בחיים. סיטואציות קיצוניות. והקיצוניות הזו מאפשר למתוח את הנפש ולמדוד את גבולותיה (עד כמה שאפשר. בכלל גבולות זה נושא חזק בספר: גבולות בין אנשים, בתוך אנשים, בינם לבין עצמם).
היא נותנת קול לדמויות אשר קולן לא נשמע ומכאן חשיבותו הרבה של הספר. יש כאן עיסוק ודיבור על אנושיות, על מורכבות החיים, על מה צריך לשלם עבור מה, ואת מה מקריבים בשביל מה, ועד כמה ניתן ללכת על הקצה, למתוח את הגבולות. עד כמה ניתן להשמיע את הקול של מי שאיננו נשמע (או שמא לא רוצים להשמיעו).
אפשר לראות את העולם המערבי – רופא ומשפחה החיה בעומר, לעומת העולם המזרחי – אריתראית החיה באיזו מסעדה נידחת במדבר, ואיך שווי הכוחות משתנה. הרי סירקיט – אשתו של האריתראי שנדרס על ידי איתן גרין, הינה בעלת ראייה חדה ועמוקה, בעלת עיניים גדולות, סקרניות, אמיצות, חכמות ומעזות (בספר זה מתואר כל כך יפה כאשר מתוארים קטעים מהילדות שהשפיעו על דמות המבוגר, כלפי כל הדמויות הראשיות בספר). היא זו אשר לומדת את עבודת הרופא, זו אשר לוקחת החלטות אמיצות בין רגע, זו שאינה חוששת מאבחת הסכין. אז כן, יש כאן שיח ודיבור על הזר, ועל מבטו של הזר והשונה ממך. וכן, לעיתים לזר – שונה, יש נקודת מבט יותר משמעותית ועמוקה מאשר אנשים הקרובים אלייך ביותר.
אני חושב שבדומה ל’לילה אחד מרקוביץ’’ גם כאן גונדר גושן נותנת מקום לדמויות בשוליים, אלה שלא נשמעות, אשר קולם נדם. שמא בגלל אישיותם או שמא בגלל סיטואציית החיים. בכל מקרה קולם לא נשמע.
על עטיפת הספר מופיע איש כפוף גב, במעין חליפה שחורה (פרוותו של אריה, כנראה), ראשו מעורטל ולבן ועל יד ראשו ניצב ראשו של האריה, עם פיו הפתוח ושיניו החדות. עיניים לבנות הבוהקות מתוך השחור של הפנים. אור מתוך החושך. אז כן, זו גם הנבוכות וההשתאות אל מול מה שיכול לצאת מהאדם, מכוחות הנפש שבו, עד כמה הוא יכול להגיע לקצה ומה הוא יכול לעשות בקצה זה. אך זה גם להעיר את האריות הרוצים לשאוג ולפרוץ. לפתוח פיהם אל העולם. להשמיע את קולם. שמישהו ישמע ויקשיב לקולם.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על להעיר אריות