“במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות. שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב. ועל כך אכן קשה לחלוק. ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב. ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת), האופן בו הסופרת מפנה את תשומת לבו של הקורא לאנולגיות לדימויים ולסמלים בספר כדי שזה לא יפספס אותן חלילה, עודף התיאורים המיניים והאופן בו המיניות מניעה את הגיבורים ואת העלילה יותר מכל דבר אחר. חשבתי שלא אכתוב ביקורת, כי כל הנקודות שתפסו את תשומת לבי בספר כבר נכתבו. אבל המשכתי לקרוא. כמו תמיד - ההצלחה להמשיך לקרוא ספר שהתחלתי בשבת בתחילת השבוע מעידה על ספר טוב וקריא, אבל את זה כבר אמרתי. ובסוף הקריאה מצאתי שבכל זאת יש לי עוד קצת מה לומר. א. מהי האובססיה הזאת של סופרי ישראל לאמץ ולהעלות לארץ ילדי נאצים? דרוש מחקר ספרותי-פסיכולוגי בעניין. רם אורן ב"אות קין", אורה מורג ב"הפנים שפרצו מן הדף", איילת גונדר-גושן בספר הזה, אני בטוחה שהיו עוד שנשמטו מזכרוני. מה הסיפור? למה דחוף להם לכתוב עלילות בהם ילדי נאצים גדלים כאן בישראל כיהודים מבלי לדעת דבר על עברם, מה בתרחיש הזה מושך כל כך בעיניהם? זה סוג של נקמה? אבל למה דווקא בנאצים? אף פעם לא איזה משתף פעולה אוקראיני כפרי, רק ארים טהורים, זהובי שיער זוכים בטוויסט העלילתי המשונה והדי מרתיע הזה. ב. רומן היסטורי לכאורה, אבל אל תצפו ללמוד ממנו ולו פרט היסטורי חדש אחד. זה סוג של קסם בעיני, היכולת לכתוב רומן היסטורי על תקופה מוגדרת היטב ללא צורך בתחקיר, בהיכרות עם אורח וסגנון החיים בתקופה המדוברת בלי ליצור צרימה או תחושה של אנכרוניזם. הספר פשוט לא עוסק בתיאורים או בשיחות יומיומיות, הוא מצליח לספר סיפורי חיים של מספר דמויות שהן כולן קצת ארכיטיפיות או מיתיות, מוגזמות, לא מתיימרות להיות אמיתיות. הוא משלב פנטזיה עדינה כך שהוא כולו נעוץ בתקופה היסטורית ספציפית, אפילו את המאורע היסטורי המלחמתי שהוא מתאר קל לזהות עם המאורע עליו הוא מתבסס, אבל איכשהו הוא קיים באיזה מימד משלו, במציאות אלטרנטיבית, מנותק מהקונקרטי. סוג של קסם אמרתי, אבל... לא אהבתי את הקסם הזה. אני דווקא אוהבת את הקונקרטי, את התחקיר ההיסטורי, את התחושה שהסופר עבד קשה בשביל ליצור עלילה שמעוגנת בתקופה, באורחותיה, ביום יום שלה, בחדשות ובדמויות שהיו מוקד חייהם של מי שחיו אז. ולא יכולתי שלא לחשוב על גיא אוני, שהוא אולי בדיוק ההיפוך של הספר הזה: הוא לא מצטיין בכתיבה יוצאת דופן או בסגנון ייחודי. הוא רומן היסטורי "לפי הספר". מבוסס על תחקיר, מעוגן במציאות ההיסטורית, מרפרר לאירועים ולדמויות אמיתיים. הוא לא מערב אלמנטים פנטסטיים, ובמרכזו עומד סיפור אהבה קיטשי, לקוח ממחוזות הרומן הרומנטי. מעניין לחשוב שהסיפור הבסיסי הזה בעצם משותף לשני הספרים: גבר נושא אישה שהוא מאוהב בה בעוד שהיא אינה מעוניינת בו, אישה נישאת לגבר שאינה רוצה בו ואינה רוצה בחיים משותפים איתו מתוך אילוץ. גונדר-גושן שהפליגה למחוזות הדמיון פה ושם ביקשה לעגן את הספר לקרקע המציאות דווקא בנקודה הזאת: על האדמה הצחיחה של הנישואים בכפייה לא תצמח אהבה. מסר ראוי, הגיוני ותואם את זמננו. לפיד שעיגנה את סיפורה במציאות ככל האפשר עפה על כנפי הדמיון דווקא בנקודה הזאת כשהניחה לפאניה גיבורת הספר להשיב אהבה ליחיאל, בעלה, לפני ששילמה את חובה למציאות הקשה בריסוק הרומן הרומנטי הזה עם מותו של יחיאל. מה המטרה של ההשוואה הזאת? האם יש לה איזו מסקנה? לא ממש, מעבר למובן מאליו: אם חשקה נפשכם בספרות ישראלית טובה, בכתיבה נהדרת, אם אתם לא חוששים מקצת שחיטת פרות קדושות והגחכת גיבורי העבר ומעשי גבורתם - קראו את הספר הזה. אם אין לכם עניין מיוחד באיכות הכתיבה ונפשכם חושקת דווקא בהיסטוריה ארצישראלית, בספר שמשלב הנאה ולימוד או סוגד לגיבורי העבר, זה לא הספר בשבילכם. הביקורת של אבי: https://did.li/8b3Nf הביקורת של נעמי: https://did.li/FyW5q”

“אהבה מאוחרת מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא היה לרוחה בהתנהגותו. כשאבא שלי סיפר לאמא שלי על מאקס חברו האומלל, אמא שלי ענתה לו: "מה מפתיע בכך? לאור העובדה שהם נישאו באירופה נישואים פיקטיביים, בכדי להגיע לפלשתינה כארץ מקלט." מה שנראה כמו חתונה ממבט ראשון, הפך בהמשך לגיהינום. "אז למה זה נמשך שנים רבות?" שאל אבא. הייתה זאת שאלה שנותרה ללא מענה. שנים רבות אחר כך, נזכרתי בסיפור הזה, בשעה שקראתי את הספר, לילה אחד, מרקוביץ' של איילת גונדר-גושן, שברקע שלו עומד סיפור נישואים פיקטיביים, בין גבר מפלשתינה לבין צעירה יהודייה מאירופה. באמצעותו בקשתי לפענח, את חידת מאקס ושרה, שבמרוצת השנים הפך לסיפור שהיה קשור בצורה מפתיעה במשפחתי. לילה אחד, מרקוביץ', הוא רומן היסטורי מפתיע המספר על חלוצים וחלוצות בשר ודם, חקלאים מהמושבה, שמידי פעם יצאו למשימות ביטחוניות עלומות, בלילות הם קראו הגות, כמו כתבי ז'בוטינסקי ושירה רומנטית. ובין לבין הם נתנו ביטוי לתשוקות הרומנטיות שלהם. לעיתים הם חלקו יחד את אותה אישה, לרוב ללא ידיעת השני, מעשה בגידה, או גם תפיסה משוחררת ומהפכנית ליחסים בין המינים. המושבה וגיבוריה מתוארים במגוון תיאורים חושניים, כמו ריח התפוזים, צורתם העגלגלה וצבעם הכתום בוהק, שהפכו אצלי למוחשיים, והתקשרו אצלי אסוציאטיבית לזיכרונות ילדות ולארוטיות מרהיבה. גיבורי העלילה מעוצבים בצורה מרתקת ומדויקת. יעקב ואפרים, שני חברים טובים, הפכים גמורים, הראשון אם יחלוף על פני אישה, ספק אם היא תרגיש בקיומו, בשל היותו לא מורגש לסביבתו. לעומתו חברו, עומד במרכז החבורה ומהווה מגנט לנשים המתמסרות לו בקלות לא מובנת. יעקב ואפרים, יוצאים לאירופה, למבצע ציוני שמטרתו נישואים פיקטיביים לצעירות יהודיות, בכדי לחלצם מאסון המלחמה שעוד רגע תפרוץ. בהגיעם לארץ הגברים יתגרשו מנשותיהן, זולת יעקב, שקיבל את בלה, האישה היפה מכולן ולא הסכים להיפרד ממנה. מכאן העלילה מקבלת תפנית משמעותית: סירובו של מרקוביץ' מוביל למערכת יחסים אבסורדית. המצוירת בקווים עזים, רגשות סותרים וסוערים, שגרמו לי להיסחף לתוך מערבולת אהבה מזוכיסטית ושנאה פסיבית-אגרסיבית, שנוצרה במאבקי שליטה בין בני הזוג, המתארים דקויות נפשיות עמוקות, בשפה מכשפת ומקורית מהו ההיגיון המעוות המסביר את הסבל, האם גיבורי העליליה יחוו לבסוף אהבה כגאולה? בספר משפט אחד אותו אומר מרקוביץ' לעצמו שהרגיש לי שגם מאקס, היה יכול לבטא אותו, כמפתח להבנת חידת חייו, המתנהלים ברצון אובססיבי להשתייך לזוגיות ומשפחה, גם במחיר בלתי אפשרי עבור שני בני הזוג: "כעת ידע שלא יניח לבלה. הוא יחיה איתה, וחייו יהיו גיהינום צרוף. אך העדיף את ודאת הגיהינום על נצח הספק." (67) אפילוג לאחר שנים, אבי נפטר ושנים רבות אחריו אמי, בשעה שישבתי עליה שבעה, שני נערים צעירים, ספרו לי שפעם ראו את אמא שלי ומאקס מתחבקים. בהתחלה הרגשתי במבוכה עצומה, אחר כך בנחמה גדולה, לאהבה המאוחרת והסמויה שהייתה בין מאקס לאמא שלי, שהייתה קרוב לוודאי תיקון גדול לשניהם.”

“# בתקופת מלחמת העולם השנייה (וגם לפניה, מסיבות אחרות) נערכו נישואים פיקטיביים בין צעירים מ"הישוב" לצעירות מאירופה, במטרה להציל עוד כמה נשים יהודיות, הכלואות באירופה ללא יכולת להיחלץ מהמוות הכמעט ודאי. "הפטנט" הזה פתח להן שער צר לארץ מפלט, רחוקה שנות אור מגן עדן – ארץ שורצת זבובים וזיעה, נטולת "תרבות" ואריסטוקרטיה. דמותו של מרקוביץ', גבר סתמי שאין מי שיטרח להביט בו, גבר שהשלים עם מהותו הסתמית ועם בדידותו הנגזרת ממנה, מוצא את עצמו במקריות מופלאה נשוי לאשה היפה ביותר בעולם (מי אמר שאין השגחה עליונה) וממאן לשחרר אותה. הוא מוכן לעבור שבעה מדורי גהינום כדי להשיג לו קורטוב גן-עדן גנוב, שאין דרך בעולם שהיה משיג לולא המקריות המופלאה, שטפחה על שכמו ואמרה לו "קח!" אמא שלי היתה אחת הצעירות האלה. ליתר דיוק – נערה, עוד לא בת שבע עשרה. היא נעצרה על ידי הגרמנים כפעילה ב"מחתרת" קיקיונית של בני נוער יהודים, שעוד לא הבינו את ההבדל בין אומץ לטפשות. למזלה זה קרה במדינה אליה היגרה עם הוריה מפריז שלוש שנים לפני המלחמה, לא ברור למה בחרו בהגירה הזו, שבדיעבד התברר שהצילה את חייהם. לא היו שם מחנות ריכוז והשמדה. היו "רק" מחנות עבודה לגברים וריכוז הנשים והילדים בצפיפות בגטאות מאולתרים, מחסור כללי ורעב. אבל גם שם זה לא היה צחוק להיכלא על ידי הגרמנים שהיו "בני-ברית" של המשטר. היא חולצה מהכלא בדרך לא דרך – כסף עבר שם מיד ליד, טובות ניגבו, "נישואים" נערכו, עליה בחיפזון על ספינה ופרידה מכל מי שהכירה, כולל אמה אותה לא תראה עוד לעולם. היא לא זכרה את שמו של האיש לו "נישאה". גם לא ידעה להגיד שום דבר על מראהו, פרט לזה שהיה "רגיל". הוא הלך לדרכו מיד אחרי "הגט", היא נשארה, כמעט ילדה, לפלס לה דרך לבד בארץ נוכרייה. כל חייה שמרה על התמימות של הילדה ההיא שסירבה תמיד להאמין ברוע אנושי. היא נפטרה לפני ארבעה חודשים. בעבר לא דיברה כלל על חייה והרפתקאותיה, לפני שהפכה לרעיה ואם. בשנותיה האחרונות, כשרצתה לספר, כבר לא היו לה מלים. רוב חייה חיה בעברית משובחת ונכונה. לקראת הסוף הגיעו דווקא מלים בצרפתית, שפת אמה בה לא דיברה ביומיום. רק חלק קטנטן מהלא-יאומן שהיו חייה מוכר לי, הרוב עלום. לעולם לא אכיר את התעלומה שהסתירו חייה. גונדר-גושן מתארת את הישוב החקלאי והבטחוני באותם ימים. את ההרגשה שכל אחד תורם את חלקו ליצירת משהו שלא היה שם קודם. את ההתלהבות ושמחת החיים גם כשהחיים קשים מאד – בלי להתעלם ממידות פחות מוערכות כמו קטנוניות, רכלנות, רשעות. היא מתארת מספר דמויות וגורמת להן לקרום עור וגידים. השפה בה היא כותבת מתאימה את עצמה לתקופה, ועם זאת אינה אנכרוניסטית. יש בספר שילוב בין הפיוטי למעשי, בין האמת לבדייה, בין סיפור לאג'נדה באופן המכבד מאד את העבר, בלי להתרפק עליו. כל זה טבול לרווייה בהומור ושנינות, אומר דברים רציניים במסווה של דברי הבל, וההפך. גונדר-גושן הצליחה ללכוד את רוח התקופה עליה כתבה, לספר סיפור מרתק ואמין ולשלב את הבידיון באמת בלי שיורגשו התפרים. היא לא נפלה למלכודות של הפיכת העבר לזוהר משהיה באמת. העבר שהיא מתארת הוא בדיוק כמו החיים – יש בו טוב ורע, טירוף ושפיות, אהבה גדולה, תיעוב וכעס. יש בו אנשים עם כריזמה ואמונה ואנשים קטנים ועלובים. חיים. הספר נגע בי ודיבר אלי, קרא לי כשהלכתי ולא איפשר לספקנות המובנית להרים ראש. אני אסירת תודה.”

“אני מפורסמת בנטייה שלי לקרוא ספרים באיחור, אבל הפעם הגזמתי. ספרה הראשון של איילת גונדר גושן ראה אור לפני יותר מעשר שנים, ובמהלך כל הקריאה שלו שאלתי את עצמי איך יתכן שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן. גונדר גושן היא כותבת מצוינת, והעושר השפתי ועומק העלילה בספר כל כך יוצאי דופן על רקע מתקפת הספרים ה"רזים" בספרות העברית של השנים האחרונות. אז העיקר שהכרנו לבסוף, גם אם באיחור. הספר מספר את סיפורה של חבורת חלוצים במושבה כלשהי בארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי הקמת המדינה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים נדמים רוב הזמן רק כתפאורה חיוורת לחיי הנפש של דמויות הספר – שהם שעומדים במרכז הבמה. ואילו חיי נפש יש להם. הכול הם עושים בגדול – אוהבים, שונאים, מקנאים, בוגדים, נאמנים, נלחמים או מוותרים. מרקוביץ' הוא טיפוס אפרורי, כזה שלא מעיפים בו מבט שני. התכונה הזו הופכת אותו למבריח נשק מוצלח. חברות אמיצה נרקמת בינו לבין הטיפוס הכי חברה'מן, אהוד על כולם ואהוב על הנשים במושבה – זאב פיינברג. ולמרות ההבדלים ביניהם, הם נאמנים זה לזה לאורך השנים, ומבינים זה את זה בלי מילים. שניהם נשלחים למשימה מיוחדת באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה – להינשא שם לנשים יהודיות וכך להבריחן ארצה. לפי התנאים שנקבעו מראש – היו הזוגות אמורים להגיע ארצה ואז להתייצב במרוכז ברבנות כדי להתגרש. אלא שהגורל קבע שמרקוביץ' יישא לאישה את האישה היפה ביותר שראה אי פעם, ושהוא משוכנע שאין לו שום סיכוי להשיג כמותה בשום דרך אחרת, והתסכול, והקנאה בחברו הטוב שהנשים נופלות לרגליו, וגם אופיו העקשן גורמים לו לסרב לתת לה גט. כך הופכת בלה היפה לשבויה בביתו של מרקוביץ', ומי שהסיטואציה מזכירה לו את "היפה והחיה" שישכח מזה, סרט של דיסני לא יהיה כאן. אירוע רודף אירוע בספר, והגיבורים שלו נדרשים להתמודד עם אתגרים לרוב. מרקוביץ' עצמו הולך ומשתנה, אבל ספק אם הוא מודע לשינוי שחל בו. הוא דבק בעיקשות בסירובו לשחרר את בלה, ובשלב מסוים כבר לא ברור מי האסיר בסיטואציה הזו. אני הרגשתי שמרקוביץ' בסרבנותו מנע מעצמו לגלות את היכולת שלו למצוא חן בעיני נשים בזכות עצמו. המחשבה על הדברים שיכלו להיעשות אחרת, על דברים שלא נאמרו וסודות שנשמרו זמן ארוך מדי היא חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר, וגם מהמטען שהוא משאיר אצל הקורא. כל מה שכתבתי כאן הוא ממש על קצה המזלג. אני ממליצה לקרוא את הספר, ולהכיר לעומק את הדמויות המיוחדות, הנוגעות ללב, המצחיקות ועצובות גם יחד שמאכלסות אותו.”

“במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות. שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב. ועל כך אכן קשה לחלוק. ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב. ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת), האופן בו הסופרת מפנה את תשומת לבו של הקורא לאנולגיות לדימויים ולסמלים בספר כדי שזה לא יפספס אותן חלילה, עודף התיאורים המיניים והאופן בו המיניות מניעה את הגיבורים ואת העלילה יותר מכל דבר אחר. חשבתי שלא אכתוב ביקורת, כי כל הנקודות שתפסו את תשומת לבי בספר כבר נכתבו. אבל המשכתי לקרוא. כמו תמיד - ההצלחה להמשיך לקרוא ספר שהתחלתי בשבת בתחילת השבוע מעידה על ספר טוב וקריא, אבל את זה כבר אמרתי. ובסוף הקריאה מצאתי שבכל זאת יש לי עוד קצת מה לומר. א. מהי האובססיה הזאת של סופרי ישראל לאמץ ולהעלות לארץ ילדי נאצים? דרוש מחקר ספרותי-פסיכולוגי בעניין. רם אורן ב"אות קין", אורה מורג ב"הפנים שפרצו מן הדף", איילת גונדר-גושן בספר הזה, אני בטוחה שהיו עוד שנשמטו מזכרוני. מה הסיפור? למה דחוף להם לכתוב עלילות בהם ילדי נאצים גדלים כאן בישראל כיהודים מבלי לדעת דבר על עברם, מה בתרחיש הזה מושך כל כך בעיניהם? זה סוג של נקמה? אבל למה דווקא בנאצים? אף פעם לא איזה משתף פעולה אוקראיני כפרי, רק ארים טהורים, זהובי שיער זוכים בטוויסט העלילתי המשונה והדי מרתיע הזה. ב. רומן היסטורי לכאורה, אבל אל תצפו ללמוד ממנו ולו פרט היסטורי חדש אחד. זה סוג של קסם בעיני, היכולת לכתוב רומן היסטורי על תקופה מוגדרת היטב ללא צורך בתחקיר, בהיכרות עם אורח וסגנון החיים בתקופה המדוברת בלי ליצור צרימה או תחושה של אנכרוניזם. הספר פשוט לא עוסק בתיאורים או בשיחות יומיומיות, הוא מצליח לספר סיפורי חיים של מספר דמויות שהן כולן קצת ארכיטיפיות או מיתיות, מוגזמות, לא מתיימרות להיות אמיתיות. הוא משלב פנטזיה עדינה כך שהוא כולו נעוץ בתקופה היסטורית ספציפית, אפילו את המאורע היסטורי המלחמתי שהוא מתאר קל לזהות עם המאורע עליו הוא מתבסס, אבל איכשהו הוא קיים באיזה מימד משלו, במציאות אלטרנטיבית, מנותק מהקונקרטי. סוג של קסם אמרתי, אבל... לא אהבתי את הקסם הזה. אני דווקא אוהבת את הקונקרטי, את התחקיר ההיסטורי, את התחושה שהסופר עבד קשה בשביל ליצור עלילה שמעוגנת בתקופה, באורחותיה, ביום יום שלה, בחדשות ובדמויות שהיו מוקד חייהם של מי שחיו אז. ולא יכולתי שלא לחשוב על גיא אוני, שהוא אולי בדיוק ההיפוך של הספר הזה: הוא לא מצטיין בכתיבה יוצאת דופן או בסגנון ייחודי. הוא רומן היסטורי "לפי הספר". מבוסס על תחקיר, מעוגן במציאות ההיסטורית, מרפרר לאירועים ולדמויות אמיתיים. הוא לא מערב אלמנטים פנטסטיים, ובמרכזו עומד סיפור אהבה קיטשי, לקוח ממחוזות הרומן הרומנטי. מעניין לחשוב שהסיפור הבסיסי הזה בעצם משותף לשני הספרים: גבר נושא אישה שהוא מאוהב בה בעוד שהיא אינה מעוניינת בו, אישה נישאת לגבר שאינה רוצה בו ואינה רוצה בחיים משותפים איתו מתוך אילוץ. גונדר-גושן שהפליגה למחוזות הדמיון פה ושם ביקשה לעגן את הספר לקרקע המציאות דווקא בנקודה הזאת: על האדמה הצחיחה של הנישואים בכפייה לא תצמח אהבה. מסר ראוי, הגיוני ותואם את זמננו. לפיד שעיגנה את סיפורה במציאות ככל האפשר עפה על כנפי הדמיון דווקא בנקודה הזאת כשהניחה לפאניה גיבורת הספר להשיב אהבה ליחיאל, בעלה, לפני ששילמה את חובה למציאות הקשה בריסוק הרומן הרומנטי הזה עם מותו של יחיאל. מה המטרה של ההשוואה הזאת? האם יש לה איזו מסקנה? לא ממש, מעבר למובן מאליו: אם חשקה נפשכם בספרות ישראלית טובה, בכתיבה נהדרת, אם אתם לא חוששים מקצת שחיטת פרות קדושות והגחכת גיבורי העבר ומעשי גבורתם - קראו את הספר הזה. אם אין לכם עניין מיוחד באיכות הכתיבה ונפשכם חושקת דווקא בהיסטוריה ארצישראלית, בספר שמשלב הנאה ולימוד או סוגד לגיבורי העבר, זה לא הספר בשבילכם. הביקורת של אבי: https://did.li/8b3Nf הביקורת של נעמי: https://did.li/FyW5q”

“אהבה מאוחרת מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא היה לרוחה בהתנהגותו. כשאבא שלי סיפר לאמא שלי על מאקס חברו האומלל, אמא שלי ענתה לו: "מה מפתיע בכך? לאור העובדה שהם נישאו באירופה נישואים פיקטיביים, בכדי להגיע לפלשתינה כארץ מקלט." מה שנראה כמו חתונה ממבט ראשון, הפך בהמשך לגיהינום. "אז למה זה נמשך שנים רבות?" שאל אבא. הייתה זאת שאלה שנותרה ללא מענה. שנים רבות אחר כך, נזכרתי בסיפור הזה, בשעה שקראתי את הספר, לילה אחד, מרקוביץ' של איילת גונדר-גושן, שברקע שלו עומד סיפור נישואים פיקטיביים, בין גבר מפלשתינה לבין צעירה יהודייה מאירופה. באמצעותו בקשתי לפענח, את חידת מאקס ושרה, שבמרוצת השנים הפך לסיפור שהיה קשור בצורה מפתיעה במשפחתי. לילה אחד, מרקוביץ', הוא רומן היסטורי מפתיע המספר על חלוצים וחלוצות בשר ודם, חקלאים מהמושבה, שמידי פעם יצאו למשימות ביטחוניות עלומות, בלילות הם קראו הגות, כמו כתבי ז'בוטינסקי ושירה רומנטית. ובין לבין הם נתנו ביטוי לתשוקות הרומנטיות שלהם. לעיתים הם חלקו יחד את אותה אישה, לרוב ללא ידיעת השני, מעשה בגידה, או גם תפיסה משוחררת ומהפכנית ליחסים בין המינים. המושבה וגיבוריה מתוארים במגוון תיאורים חושניים, כמו ריח התפוזים, צורתם העגלגלה וצבעם הכתום בוהק, שהפכו אצלי למוחשיים, והתקשרו אצלי אסוציאטיבית לזיכרונות ילדות ולארוטיות מרהיבה. גיבורי העלילה מעוצבים בצורה מרתקת ומדויקת. יעקב ואפרים, שני חברים טובים, הפכים גמורים, הראשון אם יחלוף על פני אישה, ספק אם היא תרגיש בקיומו, בשל היותו לא מורגש לסביבתו. לעומתו חברו, עומד במרכז החבורה ומהווה מגנט לנשים המתמסרות לו בקלות לא מובנת. יעקב ואפרים, יוצאים לאירופה, למבצע ציוני שמטרתו נישואים פיקטיביים לצעירות יהודיות, בכדי לחלצם מאסון המלחמה שעוד רגע תפרוץ. בהגיעם לארץ הגברים יתגרשו מנשותיהן, זולת יעקב, שקיבל את בלה, האישה היפה מכולן ולא הסכים להיפרד ממנה. מכאן העלילה מקבלת תפנית משמעותית: סירובו של מרקוביץ' מוביל למערכת יחסים אבסורדית. המצוירת בקווים עזים, רגשות סותרים וסוערים, שגרמו לי להיסחף לתוך מערבולת אהבה מזוכיסטית ושנאה פסיבית-אגרסיבית, שנוצרה במאבקי שליטה בין בני הזוג, המתארים דקויות נפשיות עמוקות, בשפה מכשפת ומקורית מהו ההיגיון המעוות המסביר את הסבל, האם גיבורי העליליה יחוו לבסוף אהבה כגאולה? בספר משפט אחד אותו אומר מרקוביץ' לעצמו שהרגיש לי שגם מאקס, היה יכול לבטא אותו, כמפתח להבנת חידת חייו, המתנהלים ברצון אובססיבי להשתייך לזוגיות ומשפחה, גם במחיר בלתי אפשרי עבור שני בני הזוג: "כעת ידע שלא יניח לבלה. הוא יחיה איתה, וחייו יהיו גיהינום צרוף. אך העדיף את ודאת הגיהינום על נצח הספק." (67) אפילוג לאחר שנים, אבי נפטר ושנים רבות אחריו אמי, בשעה שישבתי עליה שבעה, שני נערים צעירים, ספרו לי שפעם ראו את אמא שלי ומאקס מתחבקים. בהתחלה הרגשתי במבוכה עצומה, אחר כך בנחמה גדולה, לאהבה המאוחרת והסמויה שהייתה בין מאקס לאמא שלי, שהייתה קרוב לוודאי תיקון גדול לשניהם.”

“# בתקופת מלחמת העולם השנייה (וגם לפניה, מסיבות אחרות) נערכו נישואים פיקטיביים בין צעירים מ"הישוב" לצעירות מאירופה, במטרה להציל עוד כמה נשים יהודיות, הכלואות באירופה ללא יכולת להיחלץ מהמוות הכמעט ודאי. "הפטנט" הזה פתח להן שער צר לארץ מפלט, רחוקה שנות אור מגן עדן – ארץ שורצת זבובים וזיעה, נטולת "תרבות" ואריסטוקרטיה. דמותו של מרקוביץ', גבר סתמי שאין מי שיטרח להביט בו, גבר שהשלים עם מהותו הסתמית ועם בדידותו הנגזרת ממנה, מוצא את עצמו במקריות מופלאה נשוי לאשה היפה ביותר בעולם (מי אמר שאין השגחה עליונה) וממאן לשחרר אותה. הוא מוכן לעבור שבעה מדורי גהינום כדי להשיג לו קורטוב גן-עדן גנוב, שאין דרך בעולם שהיה משיג לולא המקריות המופלאה, שטפחה על שכמו ואמרה לו "קח!" אמא שלי היתה אחת הצעירות האלה. ליתר דיוק – נערה, עוד לא בת שבע עשרה. היא נעצרה על ידי הגרמנים כפעילה ב"מחתרת" קיקיונית של בני נוער יהודים, שעוד לא הבינו את ההבדל בין אומץ לטפשות. למזלה זה קרה במדינה אליה היגרה עם הוריה מפריז שלוש שנים לפני המלחמה, לא ברור למה בחרו בהגירה הזו, שבדיעבד התברר שהצילה את חייהם. לא היו שם מחנות ריכוז והשמדה. היו "רק" מחנות עבודה לגברים וריכוז הנשים והילדים בצפיפות בגטאות מאולתרים, מחסור כללי ורעב. אבל גם שם זה לא היה צחוק להיכלא על ידי הגרמנים שהיו "בני-ברית" של המשטר. היא חולצה מהכלא בדרך לא דרך – כסף עבר שם מיד ליד, טובות ניגבו, "נישואים" נערכו, עליה בחיפזון על ספינה ופרידה מכל מי שהכירה, כולל אמה אותה לא תראה עוד לעולם. היא לא זכרה את שמו של האיש לו "נישאה". גם לא ידעה להגיד שום דבר על מראהו, פרט לזה שהיה "רגיל". הוא הלך לדרכו מיד אחרי "הגט", היא נשארה, כמעט ילדה, לפלס לה דרך לבד בארץ נוכרייה. כל חייה שמרה על התמימות של הילדה ההיא שסירבה תמיד להאמין ברוע אנושי. היא נפטרה לפני ארבעה חודשים. בעבר לא דיברה כלל על חייה והרפתקאותיה, לפני שהפכה לרעיה ואם. בשנותיה האחרונות, כשרצתה לספר, כבר לא היו לה מלים. רוב חייה חיה בעברית משובחת ונכונה. לקראת הסוף הגיעו דווקא מלים בצרפתית, שפת אמה בה לא דיברה ביומיום. רק חלק קטנטן מהלא-יאומן שהיו חייה מוכר לי, הרוב עלום. לעולם לא אכיר את התעלומה שהסתירו חייה. גונדר-גושן מתארת את הישוב החקלאי והבטחוני באותם ימים. את ההרגשה שכל אחד תורם את חלקו ליצירת משהו שלא היה שם קודם. את ההתלהבות ושמחת החיים גם כשהחיים קשים מאד – בלי להתעלם ממידות פחות מוערכות כמו קטנוניות, רכלנות, רשעות. היא מתארת מספר דמויות וגורמת להן לקרום עור וגידים. השפה בה היא כותבת מתאימה את עצמה לתקופה, ועם זאת אינה אנכרוניסטית. יש בספר שילוב בין הפיוטי למעשי, בין האמת לבדייה, בין סיפור לאג'נדה באופן המכבד מאד את העבר, בלי להתרפק עליו. כל זה טבול לרווייה בהומור ושנינות, אומר דברים רציניים במסווה של דברי הבל, וההפך. גונדר-גושן הצליחה ללכוד את רוח התקופה עליה כתבה, לספר סיפור מרתק ואמין ולשלב את הבידיון באמת בלי שיורגשו התפרים. היא לא נפלה למלכודות של הפיכת העבר לזוהר משהיה באמת. העבר שהיא מתארת הוא בדיוק כמו החיים – יש בו טוב ורע, טירוף ושפיות, אהבה גדולה, תיעוב וכעס. יש בו אנשים עם כריזמה ואמונה ואנשים קטנים ועלובים. חיים. הספר נגע בי ודיבר אלי, קרא לי כשהלכתי ולא איפשר לספקנות המובנית להרים ראש. אני אסירת תודה.”

“אני מפורסמת בנטייה שלי לקרוא ספרים באיחור, אבל הפעם הגזמתי. ספרה הראשון של איילת גונדר גושן ראה אור לפני יותר מעשר שנים, ובמהלך כל הקריאה שלו שאלתי את עצמי איך יתכן שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן. גונדר גושן היא כותבת מצוינת, והעושר השפתי ועומק העלילה בספר כל כך יוצאי דופן על רקע מתקפת הספרים ה"רזים" בספרות העברית של השנים האחרונות. אז העיקר שהכרנו לבסוף, גם אם באיחור. הספר מספר את סיפורה של חבורת חלוצים במושבה כלשהי בארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי הקמת המדינה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים נדמים רוב הזמן רק כתפאורה חיוורת לחיי הנפש של דמויות הספר – שהם שעומדים במרכז הבמה. ואילו חיי נפש יש להם. הכול הם עושים בגדול – אוהבים, שונאים, מקנאים, בוגדים, נאמנים, נלחמים או מוותרים. מרקוביץ' הוא טיפוס אפרורי, כזה שלא מעיפים בו מבט שני. התכונה הזו הופכת אותו למבריח נשק מוצלח. חברות אמיצה נרקמת בינו לבין הטיפוס הכי חברה'מן, אהוד על כולם ואהוב על הנשים במושבה – זאב פיינברג. ולמרות ההבדלים ביניהם, הם נאמנים זה לזה לאורך השנים, ומבינים זה את זה בלי מילים. שניהם נשלחים למשימה מיוחדת באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה – להינשא שם לנשים יהודיות וכך להבריחן ארצה. לפי התנאים שנקבעו מראש – היו הזוגות אמורים להגיע ארצה ואז להתייצב במרוכז ברבנות כדי להתגרש. אלא שהגורל קבע שמרקוביץ' יישא לאישה את האישה היפה ביותר שראה אי פעם, ושהוא משוכנע שאין לו שום סיכוי להשיג כמותה בשום דרך אחרת, והתסכול, והקנאה בחברו הטוב שהנשים נופלות לרגליו, וגם אופיו העקשן גורמים לו לסרב לתת לה גט. כך הופכת בלה היפה לשבויה בביתו של מרקוביץ', ומי שהסיטואציה מזכירה לו את "היפה והחיה" שישכח מזה, סרט של דיסני לא יהיה כאן. אירוע רודף אירוע בספר, והגיבורים שלו נדרשים להתמודד עם אתגרים לרוב. מרקוביץ' עצמו הולך ומשתנה, אבל ספק אם הוא מודע לשינוי שחל בו. הוא דבק בעיקשות בסירובו לשחרר את בלה, ובשלב מסוים כבר לא ברור מי האסיר בסיטואציה הזו. אני הרגשתי שמרקוביץ' בסרבנותו מנע מעצמו לגלות את היכולת שלו למצוא חן בעיני נשים בזכות עצמו. המחשבה על הדברים שיכלו להיעשות אחרת, על דברים שלא נאמרו וסודות שנשמרו זמן ארוך מדי היא חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר, וגם מהמטען שהוא משאיר אצל הקורא. כל מה שכתבתי כאן הוא ממש על קצה המזלג. אני ממליצה לקרוא את הספר, ולהכיר לעומק את הדמויות המיוחדות, הנוגעות ללב, המצחיקות ועצובות גם יחד שמאכלסות אותו.”