לפני מספר שנים ראיתי בתיאטרון בית לסין את ההצגה "לילה אחד מרקוביץ" על פי ספרה של איילת גונדר גושן. בניגוד לחוות דעתם של מבקרים רבים, אני התלהבתי קצת פחות וגם ויתרתי על הספר. לפני מספר שבועות כשראיתי את הפרסום של תיאטרון הקאמרי להצגה "להעיר אריות" על פי ספרה של אג"ג, החלטתי כי הפעם אקרא תחילה את הספר.

אג"ג כותבת על החברה הישראלית ובאמצעות סיפורו של ד"ר איתן גרין הנוירוכירורג ואשתו חוקרת המשטרה ליאת גרין, היא מעלה שורה ארוכה של שאלות. היא מעמתת את העולם המערבי שנציגו הוא כמובן ד"ר גרין, עם העולם השלישי שנציגתו היא סירקיט, הפליטה האריתראית. לציון מיוחד ראויה הדרך חושפת לפנינו המחברת את עולמם של החיים בחצר האחורית של הנגב: מסתננים, בדואים ועבריינים.

בתחילת הספר עולה השאלה היא מה שוויים של חיי אדם שחור הנפגע בתאונת דרכים והאם ד"ר גרין היה בורח ממקום התאונה אם זהותו של הנפגע הייתה שונה, אך ככל שהסיפור מתקדם, עולות שאלות נוספות אשר רבות מהן עוסקות בזוגיות, בכנות של מערכת יחסים, חטא ועונש, שאלות על מחויבות ועל מה כל אחד מוכן לוותר בחיים.

הנושאים האלו כנראה יישארו תמיד רלוונטיים בחיינו וכנראה תמיד יהוו כר נרחב לכתיבה. איילת גונדר גושן יודעת לספר סיפור אבל כאן מגיע שלב הביקורת. הספר הוא בן 317 עמודים אך כשסיימתי אותו, הרגשתי כאילו קראתי מספר כפול של עמודים. איילת גונדר גושן מעמיסה (לדעתי כמובן שלא לצורך) אינסוף של פרטים וסיפורי משנה על הדמויות, דבר שמאוד הכביד עלי את הקריאה. הדמויות מאופיינות נפלא גם ללא הסיפורים על סבתה המנוחה של ליאת, על האח שנהרג ואלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף של פטפטת, קשקשת מיותרת ולהג שאינו נחוץ. דבר לא היה נגרע מהספר ללא כל אלו, גם אם הוא היה מתקצר עקב כך ב-70 עמודים. הספר הזה הוא דוגמה נפלאה לנכונות האמרות כי כל המוסיף גורע וכמובן תפסת מרובה – לא תפסת.

ולמרות הביקורת, הספר בהחלט שווה קריאה.

לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר.

יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה.

אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט.

מה שהמחברת כן הצליחה לעשות זה לכתוב ספר ממש טוב על משהו אחר — על אמון ושקר ביחס בין איש ואישה. על איך שקר מוביל לשקרים נוספים והסתבכויות מצטברות. על הדחקה מודעת ונואשת אצל בת הזוג שמשקרים לה, על הכאב שלה.

זה ספר "פסיכולוגי". לא פסיכולוגיה עממית זולה אלא ספר פסיכולוגי כמו שדוסטויבסקי כתב ספרים פסיכולוגיים: הרבה הרבה חומר מוקדש להגיגיהם הפנימיים של הדמויות כשהן הופכות בהווה אף מעלות זכרונות ילדות. נגיד שכמותית היחס בין אקשן לבין "פסיכולוגיה" אינו גבוה, מה שלא יהיה לטעם כל הקוראים ואודה שלעתים זה אתגר גם את סבלנותי. אבל עשרים העמודים האחרונים הם אקשן מזוקק וגמול נאה למתמידים.

מה הייתם עושים לו פגעתם אנושות עם הרכב במישהו? עוצרים, נכון? הרי לעזאזל העונש, כולנו אנשי מוסר. ומה עם הדבר קרה בעת לילה, כשאיש אינו מבחין? ומה אם מדובר בפליט זר שהעולם במילא אדיש לקיומו, עדין הייתם עוצרים?

איתן, רופא בסורוקה, פוגע לילה אחד במסתנן אריתראי. לאחר שכשל בהחייאתו, יצר פנימי מסמן לו להמשיך הלאה, כאילו הדבר לא קרה מעולם. ההחלטה הזו עתידה להכניס את איתן לטלטלה רבת משתתפים, לרבות אשתו השוטרת, אלמנת הנדרס, חמולה בדואית ומסתננים שמוצאים בו גאולה.

מזמן לא התפעלתי ככה מכתיבה של סופר/ת, ישראלית ובכלל. גונדר-גושן כותבת בדיוק והומור, בעדנה וחספוס שהולמים את המציאות. כתיבתה מתאפיינת באינספור דימויים מקוריים ומהפנטים. הסופרת היטיבה להיכנס לנעליו, מאווייו ומחשבותיו של בן המין השני, כמו גם בהצבת מראה לגזענות הטבועה בעל כורחה, בכולנו.

הספר ראה אור כשמתקן חולות גאה נוכח המסתננים האפריקאים (2014), אותם מירי רגב כינתה דאז סרטן.
המבט הוא מוטיב חוזר בעלילה, שמאפיין בצורה כזו או אחרת את הדמויות - עיני הרנטגן של ליאת, המבט הקריר אך הסקרן של סירקיט והעיניים מלאות האשמה של איתן.

הסטודנט הבאר-שבעי לשעבר שבי, מחה כנגד הלכלוך וההזנחה שייחסה הסופרת לעיר. הערכתי את האירוניה בשמו של האב המקצועי, אם כי לא המוסרי, של איתן – זכאי.
היה תמוה בעיניי כי אדם נבון כאיתן, לא מצא מפלט אלגנטי מהתסבוכת אליה נקלע – העלמת ראיות קלה והכחשה. גונדר-גושן היטיבה להשתמש במונחים רפואיים, אם כי איש המקצוע הקטנוני שבי התקשה להשתכנע באמינות היעלמות התרופות, נוכח ספירות המלאי.

הסופרת מעלה תהיות אודות האתיקה האנושית, בעתות חירום ושגרה –
האם היסטוריה עשירה במעשי חסד יכולה לפצות על חטא אחד?
לו מותו של אחד, מוביל להצלת רבים, האם אין זו בוודאות הדרך הנכונה (the trolley problem)?
עד כמה מושרשת בנו הגזענות? מהו טיבו של השקר והשלכותיו?

לילה אחד אדם דורס גבר, האם לבסוף נענש? לא בטוח במקרה של איתן.

קצת על גזענות, על מוסר ואהבה,

חמישה כוכבים.

#
לפני קצת יותר משנתיים שונרא כתבה ביקורת על הספר הזה. היא התפעלה מאיכות הכתיבה – ודירגה אותו בחמישה כוכבים – ויחד עם זאת שפכה קיטונות של חמת-זעם על האג'נדה שלו, שלדעתה הכפישה את המדינה. ההתייחסות יוצאת הדופן סיקרנה אותי וכשנתקלתי בו קראתי.

איתן גרין – השמות של גונדר-גושן הם בעלי משמעות – הוא נוירולוג שהוגלה בגלל ניסיון כושל לחשוף שחיתות, מבית חולים מפורסם במרכז הארץ לבית חולים סורוקה בבאר-שבע. הוא נשוי ותיק לאשה אהובה, אב לשני בנים קטנים ושונא כל רגע בעיר הדרומית המאובקת והעלובה בעיניו. לילה אחד, אחרי יממה של עבודה רצופה, הוא מחליט "לקרוע את המדבר" בג'יפ האדום שלו ודורס למוות אריתראי שנקרה בדרכו. הדילמה ברורה לכל נהג: לדווח למשטרה ולהתמודד עם ההשלכות או להשאיר את הדרוס בתקווה שאיש לא ידע? הוא עושה מה שחלק מהנהגים היו עושים אם היו בטוחים שלא ייתפסו: זונח את הדרוס שכבר אין מה לעשות כדי לעזור לו. ולמחרת, כשמתברר שאריתראית אחת יודעת, הוא הולך ומסתבך, נסחט ומסכים לשמש חדר מיון של איש אחד לחולים שהם פליטים או מסתננים – כאלה שאינם מעיזים לפנות לבתי חולים מפחד או מפני שאין להם ביטוח רפואי.

אז מה יש לנו כאן? דילמות למכביר. פגע וברח. דילמת המסתננים מאפריקה. שאמנם אנו נמנעים לקרוא להם "כושים" [התקינות הפוליטית כל כך חילחלה שאפילו מילה כמו "כושי" שאינה טעונה גזענות, שלא כמו ה"ניגר" האמריקאית, נעשתה אסורה]. אנחנו מכנים אותם "אפריקאים-אמריקאים" כמו שנהוג באמריקה, גם אם הם אפריקאים אך לא אמריקאים, או אפילו אינם אפריקאים והם בכלל מג'מייקה... אנחנו מרחמים עליהם מרחוק. אם הם פה הם מטרידים את שלוותנו. מה לנו ולהם? שיחזרו למקום ממנו באו.
אבל, למרות הסיפור המרכזי, הספר אינו עוסק, לדעתי, בבעיית מבקשי המקלט והמסתננים. הוא עוסק בנו. כולנו "איתן גרין". מצד אחד מטפלים (מאונס) בחלכאים ונדכאים, מצד שני נגעלים ממה שכרוך בזה – ריח, מראה, התנהגות לא מוכרת. הסיפור עוסק בסטיריאוטיפים שאנחנו מייחסים לקבוצות שונות. הוא עוסק בהצדקות שאדם נותן למעשיו כשהוא יודע שמניעיו אינם נאצלים.

זה ספר מטריד. לגונדר-גושן יכולת הבחנה מעולה והתבוננות חדה, יכולת מוצלחת בדרך כלל "להיכנס לראש" של אנשים שונים בעלי מטען שונה, המרכיבים את חיינו פה. והיא מתארת מצב בו הגיבור משקר, גונב, סוחט חברים ובוגד בבת-זוגו באופן עמוק יותר מאשר סתם לשכב עם מישהי אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור ומתנדנדים בין הבנה לאחד משלנו לבין סלידה ממעשיו. לצערנו אנחנו לא יכולים להיות יפים כמו שהיינו רוצים, [אבל אנחנו גם לא מכוערים כמו שאנחנו חוששים]. אנחנו בני אדם עם טוב ורע, עם חמלה ועם גועל, עם פחדים ועם התנשאות – כל מה שמרכיב בני אנוש.

הספר טוב ועוכר שלווה כמו ספריה האחרים. הוא אינו חף מפגמים (בעלילה, באמינות) אבל אלה זניחים, לדעתי, יחסית לאיכותו. הוא אינו מגיע לרמת "לילה אחד, מרקוביץ'" (שאולי שבה אותי לא רק בזכות סיפור נפלא, תיאורים וכתיבה נהדרת). הכתיבה הנהדרת קיימת גם פה, הדימויים שנונים ואינטליגנטיים, הסיפור מרתק, הסופרת מצליחה לפעמים להתעלות מעל הסטיריאוטיפים ולהתעלם מהתקינות הפוליטית המאוסה שהשתלטה עלינו כשלא שמנו לב. היא מצליחה לבחון דילמות פרטניות ולאבחן את הדרך הסכיזופרנית איתה אנחנו מתמודדים עם בעיות מוסר ואתיקה. (דרך) אחת לנו ו(דרך)אחת לאחרים. ושלום על ישראל...

ספר נחמד אבל לא אמין בעליל ומכעיס מאד.
הכתיבה עצמה זורמת, מרתקת וסוחפת. כותבת על דמויות שוליות כמו בספרה "לילה אחד מרקוביץ" להן היא מהווה פה.
כאן בספר הכל מוטה לצד אחד - המסתננים והבדואים כמה שהם מסכנים. אבל הצד השני המדינה ואנחנו הישראלים ובאר שבע שבה מתרחש הסיפור
היא יותר שחורה מאותם מסתננים, היא מלוכלכת,מוזנחת ומאובקת. לעומתנו יש לה יחס מעריץ לאריתראים.
המסתננים המסכנים לא באים לבית חולים לקבל טיפול רפואי כי פוחדים מגירוש.לכן אחרי הדריסה איתן מטפל בהם במוסך מוזנח בתנאים ירודים.
המדינה תיקצבה טיפול במסתננים במיליארדי שקלים ע"ח אוכולוסיות חלשות אחרות כמו שורדי שואה, משפחות רווחה ועוד.
נראה לי שהסופרת עם אג'נדה שמאלנית קיצונית שהשינאה העיוורת שלה למדינה כל כך חזקה שהיא חייבת להשחיר את פניה ולהאדיר את סבלם של אותם מסתננים מסכנים.
הגישה שלה היא זילזול בכל מה שישראלי -
איתן גרין שהוא רופא ולא סתם אלא נוירוכירורג שהוא הטופ שבטופ ברפואה, יוצא יחידה מובחרת, איש משפחה שבשל פרשת שחיתות של מורו ורבו פרופסור זכאי (שימו לב לשמות) מוגלה לבאר שבע מהמרכז. יענו נענש. גר בוילה בעומר, נשוי לליאת חוקרת במשטרה (ממש במקרה..)ואב לשני בנים. הוא דורס אריתראי ומנסה לטפל בו אבל יודע שאין מה לעשותיותר כי הוא גמור אז הוא עושה טעות ובורח מהזירה. בגלל ארנקו שנפל נכנס להסתבכות של סחיטה ומכאן משתלשלת עלילה מפותלת וסבוכה.
יש בי אמפתיה למסתננים ולדרך הקשה שהם עשו על מנת להינצל אבל הצד השני שזה אנחנו שמעסיקים ומקבלים אותם לא צריכים להיות יותר שחורים מהם.
הגישה המזלזלת שלה בישראליות שלנו זעקה לי לכל אורך הקריאה, (הנשים בבנק פרחות, מטומטמות, אשתו של איתן שבאה מאור עקיבא פרחה..) האריתראית סירקיט לעומת זאת אשה יפה מאד, גבוה, חכמה ומה לא. איתן גרין שהוא המראה שלנו בעקבת הדריסה הופך לשקרן, גנב, סחטן ובוגדן. בקיצור היא שוחטת פרה קדושה כדי לעורר בנו אמפתיה לצד השני "המסכן", הצדיק.
כמו שאמרתי ספר טוב בכתיבה אבל לחלוטין לא אמין וכתיבה מתוך שינאה עצמית קיצונית.
למרות כל זאת ממליצה לקרוא ולו בשל הכתיבה שמזכירה את מאיר שלו שהוא אחד במינו.

*





איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה.
לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה.

למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי.
קודם כל, הם צריכים להיות בחיים. מה הטעם לקנא במישהו שנולד ב1881, ביבשת אחרת, במסלול חיים שאין לו ולו נקודת השקה אחת לחיי, ואפילו יהא זה שטפן צוויג? ברור שמוות הורג את הקנאה. חיים, אם כן, הם תנאי הכרחי. הכרחי אך לא מספיק. אם, למשל, הסופר איתנו, והוציא תחת ידיו הרפתקה מאלפת כמו איזון עדין, אבל מה, הודי. ברור, אם לומר זאת בלי הרבה עדינות, שאין מה לקנא. מה עוד? מובן שזו צריכה להיות אישה. אישה, רק אישה תהייה לי הסכין, שהרי מה לי ולגבר השברירי שכותב בחדות כזו, ויהא מוכשר ככל שיהא? מה לי ולגבר בכלל? אישה, כמובן. אבל מה אם האישה הזאת כותבת, בגאונות, על גאונה והחברה שלה, אך מתעקשת להסתתר אי-שם באיטליה? אולי היא מכוערת נורא? אולי בתולה זקנה? לא, אי-אפשר לנקר עיניים שצופות לחשכה.

בקיצור, הבנתם. אישה בת זמננו, יהודיה, ישראלית, דוברת עברית. צעירה, גלויה. אפילו מאיה ערד הנהדרת בקושי כלולה, כי היא בגיל של אמא שלי. מי אם כן? איילת, איילת גונדר-גושן בת ה-37, שהאריות שלה שאגו לאור כשהייתה כבת 31. אם לוקחים בחשבון ששלוש שנים עבדה כדי להעיר אותם, כפי שנדמה לי סיפרה בראיון, אין מנוס מלהסיק שהתחילה לעבוד על הספר כשהייתה פחות או יותר בגילי. וזה, אם להחמיר את המצב, אפילו לא היה הראשון, או הראשון המוצלח. מזל, מזל שאיילת חילוניה למהדרין. לו הייתה דוסית, זה כבר באמת היה גורם לי לירקרוקת.

איילת אם כן צעירה לכל הדעות, מוכשרת לכל הדעות, וגם פסיכולוגית לדעת אוניברסיטת תל-אביב. יש משהו מטיל אימה בלשהות בסביבת סופר-פסיכולוג. זה כמו לעבור גם CT וגם MRI על מיטה אחת. הסופר יתאר את הליכתך הגמלונית, והפסיכולוג יציין את נטייתך להתפרצויות. הסופר יעקוב אחר נפתולי ליבך, והפסיכולוג יבלוש אחר רמזים בילדות. הסופר ישאל איך אתה, אדם לבן, היית מתנהג לו דרסת בטעות אריתראי, והפסיכולוג יבחן מה קורה למי שלבסוף מחליט לברוח.

וככה איילת, עם אמצעי הדימות המשוכללים שלה, משכיבה על מיטת הדימות את איתן, הרופא המצליח והדורס, ומתחילה לסרוק.
היא פותחת במוח. איתן הוא נוירוכירורג, רופא מוח. איתן פוגע באריתראי בראש, והמוח שלו נחשף. המוח הזה, הוא לבן גם אצל לבנים וגם אצל שחורים. בכלל, בפנים הצבעים הם אותו דבר. אבל מה, בהשוואה לפגיעה בראש לבן, זה קצת פחות נורא. קצת ממש. ממש ממש קצת. אפילו סורק אלקטרונים לא יבחין בהבדל, ובכל זאת, קצת פחות.
אחר-כך תעבור לרגליים. הרגלים, שקפצו מן הג'יפ כדי לראות במה פגע, וכמה פגע (לא הוא - הג'יפ), האם ימשיכו לכרוע לצד האריתראי, בעוד הידיים מחייגות משטרה, או יזדקפו וישאהו חזרה אל הג'יפ?
והלשון - תספר או לא תספר לאשתו האהובה, הנבונה, אם ילדיו, האישה שלעולם לא הייתה בורחת?
ובסוף, בסוף יגיע גם תורו של הלב להיסרק, להיבדק, אולי קיים חור באחד מחדריו. אולי דרכו תוכל הרוח האריתראית (לא רוחו של המת. אריתראית אמיתית, דם ובשר שחור) להתפרץ פנימה.

ומי, ברוך-ה', לא התפרצה פנימה? גברת פולטיקלי קורקט.
באר-שבע היא עיר מאובקת, ואיתן, שהוגלה אליה מהמרכז, שונא אותה שנאת בן-עיר לפרבר. ליאת, אשתו של איתן מזרחית שכל נעוריה חתרה למערב. המשטרה היא חבורת בבונים מזרחיים. ליאת עובדת במשטרה. הבדואים מתלבשים כמו ערבים, והאריתראים שחורים. שחורים, שחורים כמו הלילה, שחורים בעיניים, שחורים משחור. והם נראים אותו הדבר. אשה שחורה, יפה ככל שתהייה, היא גוף בולע אור, לא נראה. שחורים, פליטים, פצועים, דוחים. אה, ויש גם כושי.

הבנתם, רבותי? זה ספר שאין בו קורקט או לא קורקט. וחוסר הקורקטיות לא בא, בהפוך על הפוך, להעביר אתכם מסע רגשי שבסופו תחשבו קורקט על שחורים או על פליטים, או תרגישו נכלמים שהמחשבות של איתן עברו גם במוח הלבן שלכם. לא. וזה לא רק מפני שגם האריתראים בספר שלנו מסוגלים להיות נבזיים ביותר, אידיאליזציה שלהם הייתה הרי פוגעת במטרה זו, לו הייתה כזאת. אני, שעושה הבחנה גזעית, ושלא רוצה אריתראים בארץ, לא חשתי בניסיון לערער את עמדתי, להעמיד מולי מראה, לפרוט על מיתרי ליבי, או לנגן על מצפוני.

[וודאי, יש כאן תהייה נוקבת על הנטייה האנושית "לתמחר" שווי של חיים. דעתי היא, שחקירת הנטייה הזו היא נקודת המוצא של איילת, ולא בעיית הפליטים. באותה מידה, יכול היה האריתראי להיות גם איש סנילי, אדם בעל צרכים מיוחדים, וכו'. מחשבות הג'יפה שצפות בחקירה, הן חלק הכרחי ממנה, שיקוף של מציאות, ולא סעיפים בכתב האשמה. בקצרה, איילת היא משקיפה, לא מבקרת].

אי לכך ולסיכום, מי שהמילה אריתראי בגב הספר גרמה לו להסיק כל מיני מסקנות בטרם קרא, שיחשב מסקנות מחדש. ואם הוא זקוק לעוד סיבות לפתוח את הספר, הריני כאן למטרה זו בדיוק: הוא כתוב בצורה אינטליגנטית, זורם, מעניין. יש עלילה והיא נעה ומתקדמת, ואפילו מותחת לרגעים. ואם במקרה איילת דווקא כן התכוונה להפנות אצבע מאשימה לחברה, אז מצטערת, לא שמתי לב, הייתי שקועה בספר נהדר.

ספר נוסף שאילולא הייתי משתתפת במועדון קוראות באזור מגורי, לא הייתי בוחרת בו בחנות הספרים הקרובה לביתי ולו בגלל הכריכה חסרת החן (בעיניי). איילת גונדר-גושן זכתה בפרס ספיר עם ספרה הקודם ואיילת גונדר-גושן יודעת לכתוב.
בשל חשיפת פרשת שחיתות, הוגלה איתן, נוירולוג צעיר, ממדינת תל אביב לבאר שבע הפריפרית. שם הוא קמל לאיטו בבית חולים סורוקה ומתגעגע לאזור הנמצא בין גדרה לחדרה, למרות הוילה המפוארת בעומר והמשפחה האוהבת בדמות אישה (חוקרת במשטרה) ושני ילדים. יום אחד הוא מחליט לשחרר קצת קיטור ולדהור קצת בג'יפ המאובק שלו בפאתי באר שבע, בדיונות - לנהוג את צרותיו...

לצערו הרב, פליט אריתראי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ואיתן הדוהר מצרותיו, דורס אותו ולאחר מכן נוטש וחוזר לוילה בעומר, לאישה החוקרת ולשני הילדים מבלי לספר דבר. הוא מתייסר אמנם, סובל מסיוטים ומצפונו מדגדג ומתעקש להראות נוכחות, אבל עם הזמן ההתרגשות דועכת ואיתן בטוח שיצליח להדחיק ולהמשיך הלאה בחייו, אך לצערו הרב, אישה שניצבת על מפתן הוילה המפוארת ומהווה ניגוד גמור לסביבתה משנה את חייו. סירקיט, אישתו של הפליט ההרוג, מכריחה אותו לפתוח בית חולים פיראטי במוסך נטוש ולטפל בלילות בפליטים הבלתי חוקיים עד שהיא תחליט אחרת.

הספר הזה מטריד, מטריד וגרום לחוסר נוחות, גורם לזוז באי נחת בכורסא הכי נוחה או על המצעים הכי רכים.
קודם כל נושא הדריסה. כל אחד מאיתנו עלול לדרוס בן אדם - זו עובדה (אלה מבינינו שנוהגים כמובן), גם אם כל אחד מאיתנו הוא הנהג הזהיר ביותר בעולם. שאלה מה עושים לאחר המעשה? נשארים במקום וקוראים לרופא. מה קורה אם אתה הרופא ויודע שאין שום סיכוי להציל את הבן אדם? אני מניחה או יותר נכון רוצה לקוות שרובנו נקח את האחריות למעשה, אבל אני מודה שלעיתים השיקולים של איתן נראו לי הגיוניים, שבריר שנייה ובכל זאת. ככה זה כשהדמויות עגולות.
דבר שני, הפליטים או מחפשי עבודה או פליטים, לא הצלחתי להבין, הכל מעורבב. היחס של איתן אל אותם הפליטים לא השתנה, אך לבסוף הוא מצליח לזהות בני אדם בכל השחור הזה. רציתי לשנוא אותו ולעתים שנאתי אותו עדי כי רציתי להכות אותו פיזית, ממש הרגשתי את האגרוף מתקרב לבטן ואז שאלתי את עצמי האם אני שונה כל כך? האם השוני שלי נובע מהלוקסוס של לחיות במקום בו העימות היומיומי הזה לא קיים?
וסירקיט? האגרוף הגיע לה לא פחות מאשר לאיתן. נכון נסיבות חייה היו קשים יותר והפכו אותה למחוספסת יותר, אך גם חיים קשים לא יכולים להיות תירוץ להכל.
הסוף היה קצת הוליוודי מדי, אם כי האמת שצפה אל פני השטח הייתה מפתיעה ומאכזבת.

אני יודעת שבסקירה הזו יצאה מבולבלת מדי ולא בשלה. המקפידים על קוצו של י' היו שולחים אותי להרהר שוב ולסדר את המחשבות והפסקאות, אך לצערי הביקורת הזו משקפת היטב את הרגשתי. יצאתי מוטרדת...

זהו ספרה השני של איילת גונדר גושן, שאני קורא. השלישי כבר בידיי ועוד חזון למועד. אל הראשון הגעתי במקרה, כאשר נערה באופניים מסרה לי אותו בלב גוש דן. אז אחרי ‘לילה אחד מרקוביץ’’, לא יכולתי להישאר אדיש ותרתי אחר ספרים נוספים של הסופרת וכך הגיע אליי ‘להעיר אריות’, אותו התחלתי לפני כשבוע וסיימתי ביום כיפור.
‘להעיר אריות’ מספר על איתן גרין, רופא כירורגי, נשוי עם שני ילדים, אשתו חוקרת במשטרה, אשר לילה אחד בעודו מסיים משמרת בבית החולים סורוקה בבאר שבע הוא נוסע לראשונה עם הג’יפ שלו במדבר הדרומי ופוגע באריתראי. בניגוד למצופה, או לפחות למה שאיתן יכול היה לחשוב על עצמו שיעשה במקרה כזה, איתן ממשיך לנסוע וחוזר הבייתה. למחרת ניצבת בפתח ביתו, אשתו של אותו אריתראי ומבקשת ממנו לבוא עימה ולטפל בחולים אריתראים בבית חולים מאולתר במדבר.
יחסי הכוחות משתנים. אך הגבולות אינם כל כך ברורים. אינם כל כך פשוטים. בדיוק כמו המורכבות הרבה בחיים.
מכאן, העלילה נמתחת ומתפתלת ונעה לכל מיני כיוונים. גונדר גושן כותבת בצורה רגישה ועדינה, רוקמת שמיים, כוכבים וירח סביב הדמויות שלה ועומדת על דקויות המאפשרות לקורא להתחבר אל הדמויות. להיות אמפתי כלפיהן. גם ברשעותן כביכול ובעיקר באנושיותן. הכתיבה קולחת ומרתקת. בשפה אשר מאפשרת את המבט לכל מיני כיוונים, על סיטואציות, על אנשים, חפצים. והדבר פותח את הלב ואת הנפש.
מה שיפה ומיוחד זו ההתייחסות לשוליים (דבר שמסתבר שמופיע בכל ספריה של גונדר גושן). גונדר גושן כותבת על דמויות מהשוליים. דמויות לא נשמעות ועל סיטואציות שכביכול אנחנו לא אמורים להיקלע אליהם בחיים. סיטואציות קיצוניות. והקיצוניות הזו מאפשר למתוח את הנפש ולמדוד את גבולותיה (עד כמה שאפשר. בכלל גבולות זה נושא חזק בספר: גבולות בין אנשים, בתוך אנשים, בינם לבין עצמם).
היא נותנת קול לדמויות אשר קולן לא נשמע ומכאן חשיבותו הרבה של הספר. יש כאן עיסוק ודיבור על אנושיות, על מורכבות החיים, על מה צריך לשלם עבור מה, ואת מה מקריבים בשביל מה, ועד כמה ניתן ללכת על הקצה, למתוח את הגבולות. עד כמה ניתן להשמיע את הקול של מי שאיננו נשמע (או שמא לא רוצים להשמיעו).
אפשר לראות את העולם המערבי – רופא ומשפחה החיה בעומר, לעומת העולם המזרחי – אריתראית החיה באיזו מסעדה נידחת במדבר, ואיך שווי הכוחות משתנה. הרי סירקיט – אשתו של האריתראי שנדרס על ידי איתן גרין, הינה בעלת ראייה חדה ועמוקה, בעלת עיניים גדולות, סקרניות, אמיצות, חכמות ומעזות (בספר זה מתואר כל כך יפה כאשר מתוארים קטעים מהילדות שהשפיעו על דמות המבוגר, כלפי כל הדמויות הראשיות בספר). היא זו אשר לומדת את עבודת הרופא, זו אשר לוקחת החלטות אמיצות בין רגע, זו שאינה חוששת מאבחת הסכין. אז כן, יש כאן שיח ודיבור על הזר, ועל מבטו של הזר והשונה ממך. וכן, לעיתים לזר – שונה, יש נקודת מבט יותר משמעותית ועמוקה מאשר אנשים הקרובים אלייך ביותר.
אני חושב שבדומה ל’לילה אחד מרקוביץ’’ גם כאן גונדר גושן נותנת מקום לדמויות בשוליים, אלה שלא נשמעות, אשר קולם נדם. שמא בגלל אישיותם או שמא בגלל סיטואציית החיים. בכל מקרה קולם לא נשמע.
על עטיפת הספר מופיע איש כפוף גב, במעין חליפה שחורה (פרוותו של אריה, כנראה), ראשו מעורטל ולבן ועל יד ראשו ניצב ראשו של האריה, עם פיו הפתוח ושיניו החדות. עיניים לבנות הבוהקות מתוך השחור של הפנים. אור מתוך החושך. אז כן, זו גם הנבוכות וההשתאות אל מול מה שיכול לצאת מהאדם, מכוחות הנפש שבו, עד כמה הוא יכול להגיע לקצה ומה הוא יכול לעשות בקצה זה. אך זה גם להעיר את האריות הרוצים לשאוג ולפרוץ. לפתוח פיהם אל העולם. להשמיע את קולם. שמישהו ישמע ויקשיב לקולם.

אין ספק שזהו ספר חזק - בטח לא סתם ספר.

להבדיל מכמה אנשים שכתבו פה על תחושת בלבול בעת קריאת הספר, דווקא בלבול לא הרגשתי. הרגשתי

דברים מוזרים אחרים שלא קרו לי כמעט מקריאת ספרים - אבל דווקא בלבול לא.

ההמלצה לספר הייתה חמה, ולא היה מצב שאעמוד בזה. יום אחרי כבר הייתי עם הספר ביד.
התחלתי, וישר הדברים התחילו להתבלגן. הוא רופא, ציני, מותש וממורמר מהמציאות סביבו, ממיקומו החדש (באמצע באר שבע, אחרי תפקיד בכיר בתל-אביב),

מהכל, סיטואציה שהופכת אותו למן אנטיפט כזה, לא אכפתי לעבודתו ( אוי, כל כך לא הייתי רוצה ליפול לרופא בית חולים במצב כזה.. ). כניגוד לאפטיה כללית שהוא שרוי בה מזה זמן, הוא עושה

משהו אנושי, מנסה לפרוק קצת מהמרמור שמשבש את נפשו בנסיעה מופרעת עם הג'יפ שלו בלילה במקום ריק לחלוטין במדבר.. אבל אין לו מזל. הוא, שחי חיים מרובעים למדי, ועושה הכל כחוק, על ההתפרעות הראשונה, דורס אדם. ולא סתם דורס, בתור רופא - הוא רואה שזה למוות, ושאין מה לעשות. ולא די בכך - הוא גם רואה שהאדם לא מת במקום, אלא ממשיך לדאוך ולדאוך וייתכן שהתהליך ייקח לו הרבה זמן. הוא עושה איזה חישובים מפוקפקים על הסיכויים שלו לצאת מזה בלי להיתפס, והרצון להכחיש מנצח מהר מאוד. הוא עוזב את המקום ונוסע..

חוזר הביתה, ישן חזק, קם למחרת, ושם מתחיל הבלגן האמיתי.. המוח שלו מתקתק לו "אתמול בלילה דרסתי אדם. למוות. ועזבתי". וככה בערך את אותו המשפט בהמוני ווריטאציות, פעם אחרי פעם, בכתיבה משונה שמעולם לא נתקלתי בה שהכניסה אותי לטראנס ממש. אולי לא קוראים דברים כאלה בלילה, כי המוח סופג חזק מדי את הפן הרגשי של הכתוב. זה היה מפחיד נורא, כאילו זה קרה חלילה לי ממש. נרדמתי ואחרי כשעתיים התעוררתי עם תחושת חנק פיזית.. נתקלתי רבות בכתיבה מאוד ממחישה, שגרמה לי להזדהות רגשית ולשנות מצבי רוח בהתאם למה שאני קוראת, אבל כזה עוד לא קרה לי בחיים. היכולת של הסופרת להעביר את החוויה של אדם רגיל, חי את המועקות הגדולות או הקטנות שלו, כשאירוע אחד, החלטה אחת דפוקה, אולי מאוד דפוקה, צירוף מקרים מחורבן באמת, בתוספת תהליך קבלת החלטות משובש לא פחות, דופק לו את כל החיים. והכל משנה צורות וצבעים - כל המועקות הקודמות מקבלות פרופורציות, בעצם הוא בכלל לא זוכר יותר שהן היו, והוא מבין שאפשר ממש לשחק במן משחק שחור\לבן - רגע לפני, רגע אחרי.. הבן אדם שלפני\ והבן אדם שאחרי.. כמו שהוא כותב "מה אומר עליך יותר - רגע אחד של נטישת אדם מת שדרסת או חיים שלמים של העברת זקנות בכביש?..".

איפשהו בשלב הזה שקלתי קשות לנטוש את הספר, כי העומס הרגשי היה קצת גדול עלי... אבל המשכתי.

יחסית לתחילתו המשך שלו שחור פחות..
אני חושבת שהמעשה הנורא שעשה חושף אותו לעולם שלם שלא היה נחשף לו, לרשימה שלמה של מעשים יפים שעשה אולי לא מבחירתו, אך בכל זאת עשה, וגם חלקם מבחירתו.
לא כעסתי עליו כלל, למרות שכנראה שהייתי אמורה. התבאסתי עליו שלא ידע להעריך את זה שנחשף למין "ניקוי" של הנפש שלו באיזו דרך-לא-דרך.. (על שנגעל ממטופליו החדשים).

במקביל לתיאורו של איתן, ואפילו יותר מתיאורו שלו, יש בספר תיאור נפלא של האישה האריטראית ואיך היא רואה את העולם, ומה ההבדל בעיני המתבונן כשהוא מסתכל בעיני אדם רעב או שבע (אבל לא שחור לבן וצפוי, אלא מבט מושכל, חכם, מן "מבט-כל-יודע" שכזה..).. מבט של אדם שחי חיי מותרות, מול אדם שחי חיי השרדות. תמיהה גדולה על מה ההנחות המוסריות שזה נותן והאם בכלל.

כל כך אהבתי את משל הברווזה מפי סירקיט. הברווזה שחיה לה חיים שלווים וכלואים בתוך כלוב ונועדה להישחט יום אחד על ידי הורי הילדה. כשהילדה מגלה זאת - באותו היום, למרות הפחד להיענש על ידי ההורים, היא פותחת לה את הכלוב לכל הלילה, משחררת לה את הרגליים הקשורות, ומאפשרת לה את כל החופש לברוח אם רק תשכיל.. בבוקר הברווזה עדיין בכלוב.. "רק לא להיות כמו הברווזה הזאת!!"- חושבת סירקיט... רק שלא יהיו כמו הברווזה הזאת חושבת גם אני - כן, ללא ספק אדם שחי חיי השרדות, אמור לנצל את הפרצות שמאופשרות לו... אחר זה נוגד אפילו את הטבע עצמו.

ללא קשר הספר שואל רבות את השאלה האם איתן( בגיבור המרכזי ) אמור להתוודות לאשתו על מה שעשה, על שקרה לו, ואולי אפילו על איך זה התגלגל הלאה. נראה שרבים הפעמים שהצופה מהצד יגיד - כן, מבחינה מצפונית - כמובן. באופן חד-משמעי אני חושבת אחרת. אם קרה לו מה שקרה לו, והוא מרגיש תחושת גועל שממלאה לו את כל איברי הגוף והנפש , והוא מסתובב כשכל זה משקשק לו בפנים ימים, שבועות או אף חודשים, האם באמת הייתה עליו חובה מוסרית לחלוק את התחושה הנהדרת הזאת איתה ??.. האם כשהייתה בידיו היכולת להחליט לחסוך בפניה את הידע ההרסני הזה - זאת לו בחירה אנושית ומוסרית הרבה יותר כלפיה לעשות זאת? נכון, אפשר לדבר על שאולי אם באמת אהבו אחד את השני הייתה יכולה לקבל אותו אחרי התגלית, להתגבר על הסיוט הזה ביחד, לסלוח... אני מדברת על המקרה השני - המקרה שלא. נכון - אפשר לדבר על כך שהסתיר ממנה את האמת בגלל שהוא פחדן, כי יותר קל תמיד לא להתגבר על האמת המרה - אבל הוא(איתן) והמניעים שלו בכלל לא מעניינים אותי בהקשר הזה.. אני מדברת רק על הצד שלה.

אהבתי את הספר. אני חושבת שהוא אותנטי, אמיתי, לא מתייפייף.. אני חושבת שהסוף מרשים ועם זאת לא מתיימר, בדיוק במידה שאני אוהבת..

קצת לא אהבתי את ההרהורים הרומנטים שפזורים בספר לטעמי קצת יתר על המידה, אבל יחסית לכל מעלותיו - זה קטנוניות.