אז הייתי רוצה להגיד שאני מסיימת את כיתה ח' בהצטיינות. אבל הודות לשלושת הנכשלים המהממים שמודפסים בשחור על התעודה הכחולה-לבנה שלי, אני פשוט אגיד שלפחות סיימתי אותה.
טוב, זו לא בדיוק אשמתי שהקול של המורה למתמטיקה מחריד מידי בכדי שאקשיב לה (והיא כנראה מלמדת את ההקבצה שלי גם שנה הבאה! *בכי קודר*)... וזו גם לא אשמתי שמשרד החינוך החליט שאנחנו חייבים ללמוד תרבות ישראל ("הו, שלום תלמידים! בואו ואחפור לכם כמה הארץ הקטנה והשוממת הזאת היא מגניבה וכמה שאלוהים הוא קול!" לא.) וגם לא אשמתי שאני גרועה בדקדוק באנגלית(באמת, הפעם הגזמתם. למה צריך שש עשרה זמנים בשפה אחת?!). זו גם לא אשמתי שהמורה לספרות שונא אותי, או שהמחנכת מענישה אותי כל פעם מחדש לשטוף את הציורים היצירתיים שמופיעים שוב ושוב על השולחן ועל הקיר.
כי יש אנשים שפשוט לא מבינים יצירתיות.
לדוגמה, כשכבר הייתי מוכנה לגמרי לגזוז את כל השיער בשביל מטרה טובה ונפלאה שהיא פשוט שלא יהיה לי מעצבן, אז אף אחד מהספרים הזולים והמקסימושים לא הסכימו ליטול את מכשיר הגילוח לידיהם ופשוט להעביר אותו בצורה אחידה על הראש שלי. אה, כן, בטענה שהם פשוט לא מסוגלים.
או שאמא התעצבנה שבפעם השמינית צבעתי את האולסטאר שלי-הפעם בירוק עם כוכבים.
או שחברי היו בשוק שביקשתי בירה מהמלצר. הוא לא הביא לי. גם הוא לא יצירתי מספיק.
אבל נראה לי שאתנחם בכך שאני פשוט מגניבקולית. טוב, כמעט. כמה אנשים יוכלו להעיד על זה! למשל... הא! אף אחד! חברי הטוב ביותר. :D
אבל, חבריי, בקרוב, היצירתיות שלי תפרוץ בשלל גוונים תכולים-ירוקים בשיער, בהרחבה גדולה יותר (בינתיים אני רק בתהליכים. שני מילימטר זה יותר ממה שנדמה לכם.) ובעוד הרבה גרביונים עם הדפס שלד עליהם. הו, הא, וגם עגיל בגבה, וגם קעקוע.
ברור שעכשיו כווולם ירצו להיות חברים של הילדה המגניבה ביותר בחטיבה.
הערסית המצויה שפגשתי בטעות היום בחוף בנתניה תוכל להעיד על זה. שאני מגניבקולית.
בואו ואספר לכם את הסיפור...
הכל החל שחיכינו לאמא של תמר שתבוא כבר, כי ישבנו בצל של שלט חוצות על מדרכה רותחת ומלאה מסטיקים. ואם זה לא מספיק, גם היינו רטובים ומלאים חול. שני בנים שלפני פחות מיום סיימו את כיתה ט' פנו אלינו ושאלו את השאלה של כל אחד שנדפק ללא הסעה הביתה, "יש לכם מקום בהסעה?"
הסתכלתי עליהם. אחד היה רזה עם משקפיים, והשני היה גבוה ושמנמן והלך עם תיק גב ומגבת ספוגה בצורה מגושמת. שני חנונים ממוצעים. אני מבינה שהם מסיימים את החטיבה והכל, אבל הם לא נראו מסוג הנערים שחייהם החברתיים בשמיים, וזה לא שהם רוצים את זה בכלל. למעשה הם היו די חמודים. מסוג הבנים שיכלו להיות לי שיחות ארוכות איתם.
"מצטערת, אבל לא" ענתה תמר והעיפה בנשיפה קבוצת תלתלים קצרצרה מהפרצוף שלה.
הם הסתכלו עלינו תקופה ממושכת, לא בדיוק יודעים מה להגיד או לעשות. פתאום הרזה עם המשקפיים והשיער השחור אזר אומץ ואמר: "אתם רק שלושה ילדים, אין לכם מקום במונית?"
"לא, סליחה... אנחנו חוזרים עם ההורים" עניתי.
יופי, גאיה. עכשיו הם בטוח יחשבו שאת מגניבה וירצו להכיר אותך. בעצם, מה זה משנה לחנונים? "יש מקום למישהו אחד..."
באותו רגע פשוט רציתי לבעוט את מתן החוצה ולהכניס את שניהם... חבל שלפעמים באמת אכפת לי מאנשים.
אז כמה שרציתי שהשמנמן יגיד שהוא כבר ימצא הסעה וישאיר את המשקפופר החמוד לסוע איתנו בחזרה הביתה.
אבל החיים מאכזבים לפעמים.
טוב, הרבה פעמים.
אז הם שניהם אמרו "תודה בכל מקרה" ופשוט הלכו. *מוחה דמעה בהגזמת יתר*
"חבל.. הם היו די חתיכים." תמר אמרה בשקט ומתן בהה בנעלים המאוד לא מעניינות שלי.
אז קיפלתי את המגבת שתמר השאילה לי, מכיוון שהיא בעצמה לא נכנסה למים (אתם יודעים, ביקור חודשי של אמא טבע 3: ), ונשכבתי על הגוש עשוי בטון ודברים אקראיים הלוהט והמגעול והסתכלתי על שלט החוצות. ואז באה ערסית מקסימה עם להקתה והסתירה לי את הנוף. חוצפה.
"להביא לך גם שמיכה?" שאלה בלגלוג תוך כדי שאחת הבנות מצחקקת למגע של בן אחד לידה.
"כן, בבקשה. אני פשוט לא נרדמת בלי שמיכה. איזו נחמדה אחת..."
היא העיפה אחורה את השיער שנדבק לה ללחי בזכות שמן השיזוף שמרחה בנדיבות על כל הגוף.
רואים? אני שנונה ויצירתית שכזו.
בואו נהיה יצירתיים לתאאאאאאמידדד. פוראבר אבר עד הקבר ומעבר. יא מאן ונאמר אמן.
אז התקשרו עכשיו ותהיו מגניבים עוד מחר! אפס-חמש-ארבע-חמש-שש-ארבע-שטן.......... יה בו בי בו ביגידי
יה
הו
בו?
פיצולי חמדמד ^__^
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
