1. תמיד

מצטערת מראש על השיר הדביק.
***
פעם אמרתי לך שאני אוהבת אותך
בעיני היית מטבע זהב בשכונת עוני.
חושב שהכל עבר? שנגמר לי ממך?
דהרנו בחלומותי יחדיו על סוס פוני.

הזמן עבר כל כך מהר ומחקת הכל
שכנועים עצמיים, אהבה חדשה, תקופה טובה.
ציירתי מחדש את חיי בצבעים ומכחול
ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי באמת אהובה!

עזוב הכל אני מתאהבת בך
כל כך קשה לשכנע את עצמך
הצלחתי יפה אבל לא מספיק
כי בלעדיך יש תחושה של ריק

כל הזמן חושבת עליך ועלי
האם זו צלקת או שהכל מתרחש עוד פעם.
מנסה למצוא תשובות לפחדי
שואלת את עצמי שוב ושוב מה הטעם.

והכל מבולגן וכל כך לא ברור
את מי אהבתי ואת מי אני אוהבת עכשיו.
מנסה לארגן את הכל בקיצור
מסקנה מתגבשת לאט כמו פריחת החצב.

עזוב הכל אני מתאהבת בך
כל כך קשה לשכנע את עצמך
הצלחתי יפה אבל לא מספיק
כי בלעדיך יש תחושה של ריק

עזוב הכל אני מתאהבת בך
כל כך קשה לשקר לעצמך
מי כמוני יודעת, קשה להגיד
אך לא קל להכחיש, תחסר לי תמיד.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

2. הוא

האם אתם מכירים את התחושה הזאת, של כאב הבטן המוזר שבא בכל פעם שאתם רואים את זה שאתם אוהבים? התחושה המוזרה מגיעה גם כשנזכרים בדברים ישנים, תקופות טובות, ולפעמים כשדבר טוב עתיד להתרחש.
אז אני יושבת באוטובוס בדרך אל בית ספרי, מחוברת באוזניות אל האייפוד שלי, ונותנת לשירים להציף אותי.. ואם כאב הבטן המוזר מגיע במלוא כוחו כשאנו חושבים על תקופות בעבר, וכשאנחנו חושבים על זה שאנחנו אוהבים, מה יקרה כשחושבים על השילוב של שניהם ביחד?
אני יושבת שם, כמעט מקיאה מרב געגועים לתחושה הכיפית שהייתי חשה בכל פעם שראיתי את האהבה הגדולה בחיי. מנסה לחקות את התחושה  באותם הזכרונות. וכמעט בוכה מרב כאב.. אח! כמה אפשר לאהוב מישהו ומהי כוחה של האהבה, רק אחד שהתנסה בה יוכל לדעת.. אח! וכמה התגעגעתי אליך בתקופות האלה, יום יום חשבתי עליך, לא יכולתי להפסיק. וכמה נורא לחשוב שזה לא הצליח, שאתה לא הצלחת.. האם לא נורא לחיות בידיעה שיכולת לגרום למישהו אושר ולא עשית זאת? לא נורא לדעת שהיית האחראי הבלעדי לאהבה שלא התממשה? ולמה? כי ״חברה זה לא מה שאתה מחפש בחיים״?
בסוף נמאס לי לשמוע את ההמנון החוזר. זה שהוא היה אומר לי כל הזמן. ״תני לי עוד זמן,״ הוא היה מפציר בי ״אולי זה יקרה, אולי אני אתאהב בך..״ כן בטח.. כאילו זה באמת היה קורה, גם אם הייתי נותנת לו זמן. וגם אם לא הייתי מתייאשת. אתם באמת חושבים שזה היה עוזר? 
לא אני.
לא עוד. 

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

3. משהו שצץ לי בראש וזרם אל הנייר..

כלבים הם כמו בני אדם, הם פשוט מדברים בשפה אחרת..
לכל אחד שפה שונה, וכדי לתקשר איתם צריך בסך הכל ללמוד את השפה שלהם, וכמו שאני גיליתי זה לא כל כך קשה.
בכל פעם שג׳ני רוצה לשחק, היא מתכופפת ופותחת את הפה במן חיוך רחב ומחכה שמישהו ישחק איתה.
המשחק האהוב עליה הוא תופסת, ובדיוק כמו בני אדם, היא אוהבת להיות הנרדפת. פעם אחת היא רדפה אחרי, ובכל פעם שהצליחה להשיג אותי ולא היה לי לאן לברוח היא קפצה ותפסה אותי במתניים עם שתי הרגליים הקדמיות, אחר כך היא רצתה שנחליף תפקידים והתחלתי לרדוף אחריה, בכל פעם שהשגתי אותה תפסתי בשני צידי הגוף שלה עם הידיים שלי, ובכך הכרזתי על ניצחון...
מאז היא לא הסכימה להחליף תפקידים, עקשנית שכמוהה!
אני מתכופפת בחיוך ומסתכלת עליה אבל היא לא מתחילה לרדוף אחרי.. היא תמיד רוצה להיות הנרדפת! אני וויתרתי לה מלא פעמים! ניסיתי להסביר לה, אך היא לא מבינה שפת בני אדם, מה לעשות?
היו לי חברים שהתנהגו בדיוק כמוהה.. אבל להם יכולתי להסביר כמה זה לא הוגן.. והיא.. פשוט לא מבינה.

כשאני מתחילה לברוח ממנה היא תמיד רודפת קצת ואז משנה כיוון ואני צריכה לרדוף אחריה..
אוי ג׳ני כמה את חכמה! יודעת בדיוק איך להתנהג כדי לקבל מה שאת רוצה..
 

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. מעשה בקרש.

עומד לו קרש, אבל לא כמו כל הקרשים. הקרש הזה מעוגל בצורה מיוחדת, והוא גם רך, לא כמו כל הקרשים.
שתי רצועות מחוברות מהחלק העליון אל חלקו החיצוני של הקרש, ועל הקרש מעוטרים פרחים יפיפיים בצבע השמיים.
אבל הקרש בודד, בתוך עולם של קרשים המחולקים זוגות זוגות.
הקרש הזה איבד את בן זוגו, בן זוגו שנראה בדיוק כמוהו. אולי מלבד מיקום הרצועות.
וכל הקרשים האחרים נמצאים בשימוש, נדרכים ודורכים, רצים וקופצים, אפילו קרשי הבית, אלה שפרווה נעימה מכסה אותם, נמצאים בשימוש.
ונדמה לו לקרש הזה שרק אותו הזניחו, שכחו.
ויום עובר ועוד יום והחורף חולף.
את כל הסנדלים הזניחו והנה הקיץ בא ויחזרו לפעילות.
אבל את בן זוגו של הקרש הזה- הכפכף הבודד- לא מצאו, ויום הגיע והנה בעל הבית חוזר ובידיו זוג כפכפים.
פסים צבעוניים מרוחים על גבי אותם כפכפים. "שלום נעים מאוד ומה שלומכם" אומר כפכפינו הבודד, אך החדשים מסוגרים בתוך עצמם בדיוק כמו כל הזוגות הנמצאים במגירה.
והנה הכפכף מוצא עצמו מושלך לתוך כלי גדול; קליפת בננה ריקה ונייר מקומט חוברים אליו כאשר הם נוסעים אל הלא נודע.
מגיעים למקום גדול כל כך, אולי עולם אחר, של דברים מקומטים אבודים קרועים, המקום נורא, לצאת משם מהר ככל האפשר! והנה, בין כל ערמות הזבל, עומד לו שם כפכף מעוטר פרחים יפיפיים בצבע השמים, שמחה ממלאת את חברינו הכפכף והוא מתקדם לעבר חברו הטוב, שנראה בדיוק כמוהו, אולי מלבד מיקום הרצועות.
אולי, בכל זאת, יגיע סוף טוב.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

5. מעורר התפעלות

רצים להם
משחקים
מדי פעם
מתנשקים
תינוקות או מבוגרים
איש אינו יודע
רק בני מינם
לא חתול לא צפרדע
אבל דבר אחד כולם יודעים:
אלה הם
אוהבים
כלבים.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

6. לפעמים

בית ספר.
כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי 'למה לעשות עכשיו שיעורי בית?' או 'למה עכשיו להקריא את השאלה הזאת?'. לפעמים היתה לי תשובה מידית: החומר מעניין. אך לפעמים, כשמצב הרוח לא היה מצויין ולא הרגשתי בשמיים התחלתי לבכות ולהתיפח "הו בית ספר ארור שכמותך!" לפעמים מצב הרוח הרע היה נמשך כמה ימים, ולאחר מכן היו כמה ימים רגועים, הייתי חושבת: "כשנראה שהכל רע, ואמא מרחיקה אותך מהדבר היחיד שבעזרתו אתה מתחמק מהחיים- המחשב, צריך לקחת הפסקה ולחשוב". ואכן, אמא שלי הרחיקה אותי מהמחשב. בלית ברירה נשארתי ללא כל מעש והתחלתי לגלות כמה שיעורים הם חשובים להעלאת המצב רוח. הו כמה פעמים סבלתי מהשיעורים והחלטתי לא לעשות אותם! מסתבר, שדווקא מה שהכי גרם למצב הרוח הרע היה חוסר הסיפוק בהכנת השיעורים. לאחר שהורחקתי מהמחשב לא היתה לי ברירה אלא להתחיל להכין שיעורים כדי לרכוש בחזרה את האמונה של אימי.
לאט לאט חזרתי אל שמחת החיים שאליה הייתי רגילה כל כך, והבנתי שהדברים שאנחנו חייבים לעשות מביאים לנו סיפוק לא פחות מהדברים שאנחנו אוהבים לעשות.
חזרתי לעצמי, וגיליתי שאפילו אין לי כל כך הרבה שיעורי בית, לאחר שהייתי מסיימת אותם במקום לקפוץ ישר אל המחשב מצאתי פתרונות אחרים להעביר את הזמן- בישול למשל, וקריאה, היה נחמד לשבת בנחת והישאב לתוך הספר. תמיד אהבתי ספרים אך בזמן האחרון שחכתי מהם לגמרי.
ועכשיו, אני כבר לא מתיפחת, כל יום הוא יום מאושר ואני מצליחה למצוא את הטוב בכל דבר.
לפעמים בלילה אני צוחקת אל תוך הכרית,
אבל רק לפעמים.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

7. סיפור הקפואים

סיפור שאני בטוחה שכולכם מכירים, וכמובן שלא אני כתבתי אותו.
אז יש לי שאלה, אתם יודעים מי כן כתב אותו? ולמה הוא כתוב תמיד כשמישהו קופא?
***
"נוויל," אמר באטלהיים בחיקוי-מוצלח-למדי, "כמו מרלין? אין שם משפחה?"
"נוויל לונגבוטום," הוא מלמל. הבעה משונה חלפה על פניו של באטלהיים בטרם שב וחייך. נוויל החליט להתעלם מכך. "אמרתי לך," התעקש, "יש לי כרגע הרבה עבודה."
"כן, את זה אני יכול לראות. מה אתה מגדל פה בכלל?"
מחווה בידו בביטול, פנה ההילאי מג'יני המנמנמת (נוויל תהה כיצד היא יכולה שלא להתעורר בעקבות כל הרעש) בוחן את הייחורים שצמחו בתוך מגשי ההנבטה ומרחרח את האוויר.
"כל מיני דברים," החל נוויל, "דברים שמאוד לא כדאי לגעת בהם." ההילאי התקרב באורח מסוכן לנימפנית נושכת ונוויל התלבט בינו-לבין-עצמו אם להתריע בפניו על הסכנה. ההתלבטות נחסכה ממנו כשהצמח התנפל על באטלהיים בהבזק של שיניים וקנוקנות. למרבה ההפתעה, קפץ ההילאי לאחור, מטיל על המטרד כישוף הקפאה מחוכם.
"מוזר," ציין, מחליק את השרביט לכיסו, "לא הייתי מצפה שצמח במצב כזה יתקוף. אתה גם מרעיב אותה? הם צריכים לקבל זחל כחול אחד לפחות כל יומיים."
נוויל חרק בשיניו. "אין זחלים כחולים באזור לאחרונה. לא מאז ש... אין זחלים. אני לא בטוח למה."
"ובכן, די ברור למה אין. אבל למה אתה לא נותן להם חלמונים של ביצה כמו שכל אדם שפוי היה עושה?"
נוויל שיכל את זרועותיו על חזהו ונמנע מלהגיב. באטלהיים המשיך ללהג: "זה באמת לא עניין גדול, כל הצמחים. אני לא מבין למה אתה נראה כל כך מודאג – הם פשוט צריכים תחליפים בסיסיים לאוכל הטבעי שלהם. הנה, אציו ביצה."
שניהם ניצבו בחממה הדוממת; באטלהיים במצח מקומט בריכוז; נוויל נועץ בהילאי מבט של ספקנות עמוקה. כחצי דקה לאחר מכן, התממשה צורה אליפטית מתוך האוויר הדק. היא הייתה לבנה, הבחין נוויל – גודלה לא עולה על זית ממבט ראשון – אולם הלכה וגדלה ככל שהתקרבה אליהם. באטלהיים פתח את הדלת.
"הנה," אמר ההילאי כשהוא קולט את הביצה בכף ידו. "נסה אותה." הוא השליך את הביצה לנוויל, אחר הביט בעניין על הצמח, מחכה לבן-שיחו שיפעל. הנער נשאר לעמוד על מקומו ולקח נשימה עמוקה.
"שמע, הדלת בכיוון ההוא. אני די בטוח שיש ישיבת צוות בעוד כמה דקות. למה שלא תלך לבדוק?"

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

8. הודעה שמחה ללא כותרת

שירים, שירים ועוד שירים.
עוד שיר על אהבה
עוד שיר על אכזבה
עוד שיר על חלום
עוד שיר על שלום
כולנו אנשים, רעים וטובים
אך בכל זאת בני אנוש, שווים!
עוד שיר על כאב
עוד שיר צורב
עוד שיר חסר קצב
עוד שיר על עצב
כולנו אנשים, עם דעות אחרות
אבל בכל זאת למה? למה לירות?
עוד שיר על דמיון
כי לדמיין זה כל מה שנותר לנו, בעולם רדוף הפשע הזה, כולם רוצים שלום, ובעצם אף אחד לא מנסה לעשות עם זה כלום.
אז בואו נשב, בחיבוק ידיים, נכתוב עוד שיר על שלום, חלום, שכנראה לא נזכה לראות.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

9. כנס סימניה

אני מצטערת שאני מפרסמת את זה כאן אבל אם לא הייתי מפרסמת את זה פה, אף אחד לא היה רואה.
מה דעתכם לעשות מפגש של סימניה בחנוכה? לדעתי זה יהיה מאוד נחמד!
אני חושבת שתל אביב זה מקום טוב לעשות אותו.
מי שחושב שהוא ירצה להשתתף ורוצה לתת הצעות ורעיונות, בבקשה תגיבו.
אני מקווה שהמפגש יהיה מלא בקוראים וכותבים בכל הגילאים,
נוכל להכיר חברים אינטרנטיים שפגשנו פה ולהתחבר איתם.
זה יכול להיות ממש כיף!
תודה לכל המגיבים.
http://simania.co.il/group.php?groupId=213

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים