שלום!
כאן אנחנו בהרבה אהבה (יותר כפייה, איומים,ואלימות) היינו אמורים לחגוג יום הולדת ללוחמת המקסימה(?!).
אז כן, היא קצת משוגעת, קצת מטורפת, קצת מטרידה, ומיפית למדי, אבל היא מגנובה!!!
ואנחנו, האנשים הקטנים לא הצלחנו במשימה זאת.. בכל מקרה, יש תמיד אין יום הולדת!
אז.. בגלל שזה קצת מאוחר מידי, והלוחמת כבר הולכת לחגוג, הייתי רוצה שתנסו לכתוב ברכה אמיתי (בצירוף מתנה, כמובן) ותפרסמו אותה כאן.
זה יכול להיות שיר, סיפור, בלדה, קטע, ציטוט, וכל מה שעולה בראשכם.


היא מצילה את עולם משחקי התפקידים מגסיסה, היא אחראית על הקבוצה להפשרת אנשים קפואים, היא המנהלת של שלושה משחקי תפקידים שונים, היא המקימה הגדולה והרשמית של פסטיבל משחקי התפקידים (שאגב, ייתקים בתאריכים 3.10 -7.10), בעבר היא קיצרה לנו את כל הפעילויות במשחקי התפקידים בשבוע לתוך כמה פסקאות, היא פתחה שתי קבוצות שנאבדו (מילה יפה יותר למתו:(... ), היא מנהלת יחד עם לינה את ריכוז משחקי תפקידים, היא פתחה קבוצת crossover, היא חברה טובה, היא מצחיקה, כותבת מצוין, היא כתבה כ 4 ספרים מלאים, וכמה בדרך להיות,היא מעודדת אותנו ומנצחת אותנו. היא פועלת בשביל להפוך את המקום הזה לטוב יותר!
אז מי שעוד לא הבין מי זאת..... *תופיםתופיםתופים..*
כן כן! זאת לוחמת!
אז בואו נפרגן, ובאמת, כי היא הכי טובה שיש;)



כמה סיפורים מאת לוחמת~

הקרב הזה קרה באמת

רוח הערב מניפה את שיערי לאחור. הברדס השחור נשמט מעל פניי, וחושף עיניים פראיות והבעה מתוחה.
המסדר שלי ניצב מאחוריי. הם מחכים רק לפקודה.
צבא האויב מתקדם ממולי. עשרה, אולי חמישה עשר איש. נערים חסונים וגבוהים. גבוהים מידי.
"אנחנו במיעוט," אני לוחשת. המהום עצבני מימיני נותן לי ביטחון.
הם מתקרבים, חסרי כל התאמה או סגנון, נשקיהם הארוכים מורמים קדימה.
"לקרב!" קריאת המנהיג מהדהדת בין העצים. הרוח מתגברת.
קריאת מלחמה בוקעת מפי- "מסדר הבז!" וקריאות זהות עוטפות את שדה הקרב.
אנחנו מתפצלים, מסיחים את דעתם של אוייבנו. הלוחמים של המסדר מסתערים בדקירות קטנות ומעצבנות שמעוררות את חמתם של האוייבים. הם שוברים את מבנה המגן ומתפזרים.
זה הרגע שלי.
אני רצה כל כך מהר עד שכל צעד נדמה כמעוף, בעת סכנה נסוגה לאחור בזינוקים הדומים לצעדי שיגור.
הדשא הירוק, הרוח ונשקים מעופפים, כולם חולפים מתחתיי בשריקה, כשאני ממריאה במסלול לניצחון.
ואז שיסוף, התחמקות, "הא-" דקירה.
הוא פגע בי. אני מתקפלת לרגע קל.
תנועת חיתוך, התחמקות מתחת ללהב, החלקה והצלפה-
לקול תשואות הקרב, האוייבים נופלים על הדשא הרך.
נשארו שניים, אחד-
זינוק-דקירה-בלימה
החלקה.
נשימה.
צעקה.
"ניצחון!"
הפיגיון הזהוב מתעופף באוויר. אני תופסת אותו, ומצביעה על היריב.

ובתוך המולת האושר של צווחות ניצחון, אפשר לשכוח שזה רק משחק לארפ בטורניר משחקי תפקידים בפתח תקווה.



חרב שבורה


לבנת כסף יוקרתית וחמימה נחתה ברכות על שולחן המתכת.
צליל שליפת סכין גילוף. הלהב רועד באלגנטיות על המכונה המשחיזה.
אני מתקרבת אל לבנת המתכת, מחברת אליה מוטות מרזל ומעבירה אותה לאש.
אני צופה בה בעוד הלהבות מלחכות אותה, והיא נהית מבריקה. המתכת מזיעה, מתאמצת להישאר מוצקה, והאש שורפת ללא רחמים, מנסה למצוא נקודת תורפה, מנסה להרפות את אחיזתה.

אני מחייכת חיוך מרושע. המתכת מוותרת, מתרככת, נהית רכה וקלה לשליטה. אני מוציאה אותה מהאש ומניחה אותה על השולחן, כשמוטות הברזל עדין תומכים בה. המתכת מעלה אדים, מתחילה להתקשות ומקבלת ביטחון.
במהירות אני שולפת את הפטיש, מכה ומעקמת, חובטת וסודקת. הכסף חורק בכאב, ונכנע שוב לכוח הרצון של הגדולים והחזקים ממנו. כעבור שעות ספורות, הכסף כבר משוטח ונרפה. סכין הגילוף בידי, להבה בוהק באודם קטלני. החוד חודר דרך המתכת כמו דרך נייר- חותך ומנער שבבים של מתכת- שבבים של כוח. מוטות המתכת הגדולים מפריעים לי לרטש אותה; במהירות אני מפילה אותם בגסות, ואין דבר התומך בפס הכסף העדין.

בתנועות זהירות וחכמות, אני משדלת את המתכת להתעקם כרצוני, משחדת אותה בקימורים נאים וגוף חטוב. היא מתפתה לרגע, ואני מנצלת את ההזדמנות ולוכדת אותה במכונת ההשחזה. פס הכסף הופך במהרה לכלי הרג קטלני, מסוכן למי שלא יודע לאלף אותו. אני מנתחת את הלהב; עכשיו כבר אין צורך באש, המתכת חלשה. מוציאה את הליבה, ומלחימה לקימוריה מוט מקושט.

ובכל השחזה והלומה, בכל שרפה וקירור היא מאבדת את גמישותה. אני מחסמת אותה בנחושת קרה, מרימה ובוחנת את השתקפות עיני המטורפות בלהב.
החרב קיבלה שוב כוח וביטחון. אבל לא כדי להתנגד לאלה הגונבים ממנה את אישיותה, אלא כדי לקחת את האישיות מאחרים, כדי לשבור רצון של אחר ולמנוע ממנו לממש את מטרותיו.

אני מניפה אותה, ומשתמשת בה ליצירת כלי הרג נוסף.