“כשנקלע לידיי הספר הזה חשבתי שבעצם שמו מוכר לי ואז נזכרתי בסרט שראיתי שנעשה מן הסתם על פיו... אבל זה רק הגביר את הסקרנות שלי לגביו
ובכן בספר שהוא טרגי-קומי בסיפור שמתרחש בשוודיה.
מסופר לנו על איש בודד שהוא אלמן
וכלפי חוץ הוא נראה מריר וקשוח ומקפיד על כל מיני תקנות של מקום מגוריו.
והוא ממש "אימת" שכניו ואנשים מבחוץ המגיעים למתחם הזה.
האיש כל כך עצוב עד שנמאס לו מחייו והוא כבר מתכנן להתאבד...
והנה מגיעה לאותו מתחם מגורים משפחה, שבה האישה היא מהגרת עם שתי ילדות קטנות
ואיכשהו האישה שנזקקת להרבה עזרה, כי בעלה" יוצא מכלל פעולה" והיא מצליחה לשבור את הקרח ומגלה לפתע שמאחרי הקשיחות והמרירירות מסתתר לו לב של זהב...
האמת היא שהספר הוא כל כך מתוק עד שזה כבר מוגזם. המסר של "אנושיות" ואחווה בין אנשים איננו "מסתתר" כאן בין השורות אלא צועק מכל דף בסיפור! הוא פדגוגי מדי לדעתי ההגזמה פה היא לכל הצדדים כי קשה גם לנסות להיות קומי וטרגי בו-זמנית בלי להיות מוגזם... וזו לדעתי גם החולשה של הספר. אבל עם זאת כשקוראים זאת, זה כמו חטיף מתוק שאוכלים בתאווה ושוכחים רגע לאחר מכן.. ולכן קראתי בכיף וגם נהניתי!
אגב כמעט שאין הבדל משמעותי בין הספר לסרט כך שמי שראה את הסרט כבר יודע למה לצפות...”

“קוראת ושמה רויטל

***

קוראת ושמה רויטל לא מעוניינת לקרוא את הספר "איש ושמו אובה"

רויטל בת 42. יש לה ותק של 37 שנה בקריאת ספרים. הטעם שלה השתנה במשך השנים והתפתח לכיוונים שונים. היא קוראת סוגים שונים של ספרים, לא מקובעת במיוחד על ז'אנר או סגנון. היא לא מתרשמת מרשימות רבי מכר ומספרים פופולריים. כקוראת ותיקה היא יודעת שרוב האנשים בעולם לא מרבים לקרוא מה שאומר שאם ספר הופך לרב מכר יתכן שהוא באמת ספר נהדר ויוצא דופן אבל יתכן גם שמי שהביאו אותו למעמד הזה הם אותם אנשים שלא מרבים לקרוא, לכן הם אולי פחות חשופים לקלישאות ספרותיות, לדגמים שחוזרים על עצמם, למניפולציות רגשיות ולחיצה בכל הכוח על בלוטות הרגש של הקורא. לכן ספרים שייראו קלישאתיים וצפויים מדי לקורא הותיק עלולים להראות להם כמו ספרות מופת.
איש ושמו אובה נראה לה כמו ספר כזה: זקן נרגן ובודד, חי על פי חוקים ברורים וחשדן כלפי כל מי שלא כמוהו, רוצה למות אבל חייו משתנים בעקבות מפגש עם משפחה שעוברת לגור מולו ועם חתול רחוב. נו באמת. היא מזהה את המסחטה הרגשית מקילומטרים: מתחת הנרגנות כמובן מסתתר לב זהב, הזקן שסולד מכל מה ששונה וחדש יפשיר לאיטו ויתחבר עם אנשים שמסמלים את כל מה שהוא תמיד תיעב ויגלה שמאחורי ההבדלים החיצוניים כולנו בני אדם, וככה הם יעזרו זה לזה ויצעדו יחד אל עבר השקיעה, הדמעה הסמלית של הקוראים ורשימת רבי המכר.

***

קוראת ושמה רויטל מחליטה בכל זאת לקרוא את הספר "איש ושמו אובה"

לפעמים, בכל זאת, רויטל מחליטה לקרוא ספרים פופולריים. זה קורה כאשר יש משהו מסקרן במיוחד בספר או כאשר ההמלצות על הספר מגיעות גם מכיוונים פחות צפויים, מאנשים שהיא מחשיבה יותר את דעתם. אז היא מחליטה להשעות את אי האמון שלה בספרים מהסוג הזה ולתת להם צ'אנס. בכל זאת, היא בת 42 שמשתדלת להיות פתוחה ורחבת אופקים, לא קשישה נרגנת ומקובעת. ועל הספר הזה המליצו כמה אנשים כאלה, שהיא מחשיבה את דעתם. אז היא לקחה אותו מהספרייה.
וקראה אותו.
ואפילו הזילה דמעה או שתיים בסוף, כי הוא באמת נוגע ללב וכתוב טוב וגם... 
לא, אין וגם. 
זהו פחות או יותר. 
אם היא היתה גיבורה של ספר, הוא היה מתברר אולי כספר משנה חיים, מלא בתובנות.
במציאות, הוא פחות או יותר מה שהיא ציפתה מספר כזה: צפוי, מעט קלישאתי, נוגע ללב, מתקתק אבל לא יותר מדי. 
ספר חביב להעביר איתו את הזמן.

***

מתנצלת על הגימיקים בביקורת, כל מה שיש לי לומר להגנתי זה שהוא התחיל”

“נער ושמו זשל"ב כותב ביקורת על ספר ושמו איש ושמו אובה





אמא שלי תמיד אומרת, שאם כל החיים שלך אתה עצבני, יהיה לך שיער לבן כבר בגיל מוקדם. לא יודע אם זה הוכח מבחינה מדעית, אבל לפחות במקרה של אובה זה כנראה נכון.

על כריכת הספר 'איש ושמו אובה' של פרדריק בקמן, רואים אדם בחליפה שחורה ומהודרת, גבו מופנה אל הקוראים ואת פרצופו לא ניתן לראות, ושיערו לבן. וזאת למרות שהוא רק בן חמישים ותשע. זהו אובה.
ואובה, כמו שניתן להבין ממבט אחד מהיר בשיערותיו הלבנות, הוא אדם די מריר, שבכל יום ויום יש לפחות רגע אחד קטן שבו הוא מתלונן על האנשים שהוא פוגש, על המעשים שהם עושים ועל אורח חייהם. הרי בכל זאת, שיערותיו של אובה לבנות.

אבל אם נתקרב אל אובה עוד קצת, נסובב אותו כך שפניו יהיו גלויות אל הקורא ונכוון אליו זכוכית מגדלת (או אם פשוט נמשיך בקריאה) נגלה, שאולי שיערותיו של אובה צחות כשלג, אך הלב שלו הוא לב שחור. או חום. או ג'ינג'י. או אדמדם. או בלונדיני. או שטני. העיקר לא לבן, העיקר שיהיה ציבעוני. כי לאיש ושמו אובה, זאת עליכם לדעת, יש סיבות טובות מאוד להיות עצבני ונרגן. יש לו סיפור טרגי משפחתי ועוד כל מני דברים שהביאו אותו לכדי מצב כזה, ואולי זה גם פשוט הגיל והתרגיל שגורמים לו בנוסף להסתכל על פני הדברים בצורה קצת אחרת. כך או כך, קשה שלא להתאהב בדמותו החביבה והמקסימה (למרות הכל) של אובה, הדמות הראשית בספר, שבמהלך הספר עובר כל מני תהליכים שונים, שנגרמו עקב מצבים שונים, שבמהלכם הוא מוצא משמעות נוספת לחייו, מלבד להיות הזקן ההוא שאחראי על התפקיד להגיד לאנשים מה לא בסדר בהם ולהפוך את העיירה שבו הוא מתגורר למקום צודק ונכון יותר על פי תפיסת עולמו.

כתיבה ציורית וחיה כמו בסרט יש לפרדריק בקמן, וגם יכולת לספר סיפור מקסים, הרצוף במצבים קומיים ומשעשעים. אמנם היו רגעים שבהם הספר נראה לי מתאמץ מדי ולפעמים הוא סתם נמרח וחוזר קצת על עצמו. אבל לרוב, הספר הזה, כמו שמציינים בכריכה הקידמית, הוא פשוט ספר מקסים.
מומלץ.


כמה אנשים שהזכירו לי את אובה:
*הזקן ההוא מסרט האנימציה 'up' (למעלה) הנפלא - בכך ששניהם זקנים נירגנים, ואצל שניהם האישה שלהם מתה.
*הזקן מהספר 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם' - בכך ששניהם זקנים שבדים שנכתב עליהם ספר.
*סבא שלי - כי כשצריך לתקן משהו פונים אליו.
*את 'מחשבות' - תנסו לנחש בעצמכם למה.
אבל מי שהכי הרבה הזכיר לי את את אובה, הוא כמובן אובה עצמו, שלמרות כמה נקודות דימיון עם כמה דמויות, יש בו את הדברים הייחודיים לו.”

“אבא שלי בא לתקן לי את הברז המטפטף. הוא נוסע בשני אוטובוסים, ואז הולך שני קילומטרים ברגל, והוא בא במיוחד בשביל זה. "אמא שלך אמרה שאת לא יודעת לתקן ברזים", הוא אומר לי. בלי שלום. בלי מה נשמע. "אז קניתי את החלק שצריך, כי את בטח תלכי לחנות היקרה, ותשלמי יותר מדי כסף על זה. מברג פיליפס יש לך?". אני מביאה לו מברג פיליפס, והולכת לסגור את השיבר הראשי. הוא מניח את התרמיל הענק שהביא איתו, הוא זועף על החלודה שיש במברג, ועל זה שאני לא יודעת לתחזק את הבית כהלכה, ועל חוסר הסדר הכללי במרפסת השירות. אבל הוא מתקן, והוא בא במיוחד בשביל זה. אז אני שותקת. ורק הולכת כדי לפתוח את השיבר הראשי, ואז שוב לסגור אותו, כדי לחזק, ושוב לפתוח כדי לבדוק, ושוב לסגור "כי גם הניאגרה אצלך לא משהו, וזה בזבוז מים. איך לא שמת לב שאת משלמת הרבה יותר כסף בחשבון?". בסוף הוא מסיים. מסרב לכוס תה, מוכן לקבל כוס מים, יושב במטבח ומעיר ש6.90 שקלים על שמן סויה זה הרבה יותר מדי. ואז הוא לוקח את התרמיל הענק. אני כבר הצצתי, אז אני יודעת מה יש שם - פחיות ובקבוקי שתייה שהוא אוסף ברחוב ולוקח למיחזור. והולך הביתה. שני קילומטר ברגל. ואז אוטובוס, ועוד אחד.

חמותי הולכת להתנדב בספרייה הציבורית שליד הבית שלה. הספרניות הצעירות יושבות ליד הדלפק ומצפות שהיא תחזיר את הספרים למדפים. היא מבקשת מטלה פשוטה יותר, כי כואבות לה הרגליים, והן מציעות לה לעטוף את הספרים בניילון. היא רואה את הספרנית מתחבטת עם המחשב ומציעה עזרה, אבל הספרנית אומרת "לא. זה מסובך מדי, את עוד עלולה לקלקל את המחשב, ואז מה נעשה?". חמותי ניהלה במשך שנים את המסד הממוחשב בבית חולים א', ולאחר מכן הקימה כמעט מהבסיס את המסד הממוחשב בבית חולים ב'. קטן עליה להבין תוכנה פשוטה של ניהול ספריה. אבל הספרנית לא יודעת את זה, וגם לא טורחת לשאול. ברור שאם מישהי בפנסיה, וצריכה משקפי קריאה, אז היא תקלקל את המחשב. הספרנית גם לא תדע, כי חמותי עזבה את הספרייה, ולא תחזור אליה יותר בחיים.

בשבילי אובה הוא לא "הזקן הנרגן מהבית הסמוך", אלא חלק מבני משפחתי. אבא שלי אינו אובה. גם חמותי לא, אבל יש להם מספיק קווי דימיון. אני חושבת על זה הרבה, ואף פעם לא יודעת אם זה הגיל או התרגיל. האם גם אני בגיל שבעים אהיה כזאת קשה, חסכנית, ונרגנת. ואולי אלה תנאי החיים של לפני שבעים שנה, של לידה בשלהי מלחמת העולם, גם אם מחוץ לאיזור סכנה מיידית, של ילדות במלחמה קשה ותחת משטר צנע, ושל חינוך בדור שאינו מעודד הבעת רגשות, הם הגורמים. ואולי זה גם וגם. או משהו אחר בכלל.

ויכול להיות שזו הפנסיה. אובה רוצה למות. זה לא ביטוי בעלמא, כי הוא עושה צעדים ניכרים בדרך הזו. הוא פוטר ממקום עבודתו, ולכן הוא מרגיש חסר ערך וחסר תועלת, ולמעשה חסר סיבה כדי להמשיך ולחיות. במחקר על חברות שבהם יש זקנים שמאריכים ימים מאוד, גילה בין השאר שהמילה "פרישה" אינה נמצאת שם בלקסיקון. וגם לא "בית אבות" או גירסה מכובסת אחרת של המוסד. אף אחד לא "עובד" או "פורש מעבודתו", לעומת זאת לכל אחד יש "יעוד" או "שליחות" משלו, וזאת לא נפסקת עד היום שהוא בוחר להפסיק אותה, ושהוא בדרך כלל קרוב ליום מותו. כולם חיים בתוך קהילה, וממשיכים לתרום ועל כן לחוש שייכות אליה. "כל עוד היתה לי החנות," אמרה לי דודה פנינה, "היתה לי סיבה לקום בבוקר. להתלבש. למרוח לק, כי לקוחות מבקשים אריזה יפה, ומסתכלים לי טוב טוב על הידיים. הייתי יוצאת החוצה, מדברת עם אנשים". וזה לא נכון רק עבור זקנים, אגב, גם נכים צריכים יותר מסעד ועזרה. הם צריכים את התחושה שאנשים אחרים צריכים אותם. למנוע מהם שותפות פעילה ויצרנית בחברה זה עוול.

את זה מבינה פראוונה, השכנה שהיגרה מאיראן, ופורצת לחייו של אובה. היא לא רואה בו רק מען לאוכל מבושל, ולשאר מעשי צדקה, אלא נכנסת ומנדנדת לו באופן פעיל ביותר: שיסיע אותה לבית החולים, שישמור על הילדה, שילמד אותה נהיגה. ובמפתיע זה עוזר. הספר שוזר את ההווה, עם זכרונות העבר. וזכרונות העבר מסבירים מדוע כל אחד מקווי אופיו הבלתי נעימים של אובה הוא דווקא הגיוני מאוד. בסך הכל הספר זורם, על אף הטרחנות של כותרות הפרקים המתחילות כולן במילים "איש ושמו אובה", ושאר גימיקים

כאמור, הספר הוא ספר קליל. חוסר האמינות של העלילה שלו הוא חלק ממסגרת הז'אנר. כולל ההפי אנד הסופי שבו כולם חברים ומשתפים פעולה, כולל המהגרת מאיראן, ההומוסקסואל, השכנים הסובלים מטרשת נפוצה ואלצהיימר בהתאמה, ושאר הדמויות המופיעות. לא כל העולם זהב טהור. למשל, נציגי הבירוקרטיה, ונציגיה של מערכת הרווחה. מתברר שגם למדינה סוציאל-דמוקרטית נאורה שכולם כאן במזה"ת הסוער אוהבים להעריץ יש בעיות. באחת הסקירות שקראתי כתוב שאהבתם רבת השנים של אובה ואשתו סוניה היא בלתי אפשרית "כי בחורה כל כך מוכשרת וחכמה לא מתאהבת בחיים האמיתיים בבחורים כמו אובה, ובלתי אפשרית כי אובה אוהב אותה במעשים יומיומיים, בלתי נתפשים בפשטותם". ובכן מהניסיון הצר והלא מעיד על כלום במשפחה שלי, זה בדיוק מה שקורה. אבל לא כאן המקום להרחיב. בכל מקרה השתלשלות האירועים לא מאוד אמינה, ודווקא על כן היא מהנה מאוד, בעיקר כי תיאורי הדמויות מאוד אמינים ואמיתיים. קצת קשה להפריד מה בעלילה "שוודי" ומה הופך אותה אוניברסלית. אמנם אובה אוכל תפוחי אדמה ונקניק, ומתעקש לתחזק מכוניות סאאב בלבד, אבל אלה הפרטים בלבד.

ואחרי הקריאה, כשאתם פוגשים את השכן המבוגר, או הולכים לבקר את הדודה הזקנה, אל תחשבו רק מה אפשר לעשות בשבילו. נסו לתת להם משהו שיעשו בשבילכם. כן, לא בטוח שתשמעו תודה מפורשת, אבל אם השקעתם מחשבה בבקשה, והתאמתם אותה ליכולות ולכשרונות האדם שמולכם, תוכלו להבין את התודה גם בלי שתאמר מפורשות.”