פעם האיש שלי תפס תלמידה קוראת ספר באמצע השיעור. הוא לקח את הספר, ראה את השם שלו, והעניש אותה בצורה הקשה ביותר שאפשר להעניש אנשים מסויימים: הוא גילה לה את הסוף. כן, בעולמנו זה נחשב פשע בל יתואר, לגלות את הסוף של ספר. או של סרט. או לגלות פרטי עלילה כלשהם. לא ברור למה, אבל ככה זה. לדעתי אפשר להנות מקריאה גם כשיודעים את הסוף. מגילת אסתר, למשל. כולנו יודעים את הסוף, ובכל זאת ממשיכים לקרוא. מלחמה ושלום, כולם יודעים על מה הוא מדבר, ובכל זאת קוראים אותו. שלא לדבר על סרטים שאנשים רואים אחרי שקראו כבר את הספר. באופן כללי אני יכולה לגלות לכם את הסוף של החיים, היקום, וכל השאר: בסוף כולם מתים.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לשלב בו קלקלנים, פרטי עלילה או רעות חולות מהסוג הזה. מי שלא סובל את הדברים האלה, מוזמן בשמחה לדלג ולעבור הלאה. בסקירה הזאת יופיעו פרטים רבים, ואני לא מתכוננת להתנצל על זה יותר מפעם אחת. אבל לפני זה אני חייבת להגיד שהוטעיתי. הוטעיתי והולכתי שולל. אין לי להאשים אלא את עצמי, אבל ספר שכולל את המילה "היקום" בשם שלו, המון כוכבים באיור הכריכה ומטאוריט בתקציר העלילה, נראה כמו ספר מדע בדיוני. אז אף אחד לא אמר את זה בפירוש, ובכל זאת לקחתי את הספר לחופשה, על תקן ספר מד"ב קליל, וזו היתה טעות.

כלומר קליל הוא כן, לפחות באופן הכתיבה וההומור, אבל מד"ב הוא לא הז'אנר. המטאוריט, אגב, לא קשור. הוא תופס חלק נכבד מהספר, אבל לא קשור. נא להכיר: אלכס וודס, נער בריטי בן 17 נתפס במעבר הגבול כשברשותו סמים וכד מלא אפר. בחקירתו הוא מודה בהאשמות שיוחסו לו. כמו כן, וודס דנן נפגע מנפילה בלתי סבירה בהחלט של מטאוריט אל ביתו בהיותו בן עשר. וכך הספר נחלק לשניים. חלק א': קורות הפגיעה מהמטאוריט והשפעותיה לאורך השנים. חלק ב': הפגישה של וודס עם מר פיטרסון והתפתחות מערכת היחסים ביניהם. הקשר בין שני החלקים הוא קלוש למדי, ונועד להסביר למה וודס גדל להיות כזה ילד כאפות חנון, מסתגר, חובב מדע, וחלש בספורט. וזה הכרחי כי ככה נוצרה ההיכרות שלו עם פיטרסון שהוא אלמן מבוגר וזועף. בנוסף החלק הראשון יכול להסביר למה יש לוודס קשר חזק כל כך עם נוירולוג מהשורה הראשונה, וכך להבין שהמחלה של מר פיטרסון אכן קשה כמו שהוא חושב שהיא.

למה אהבתי את הספר? כי הוא כתוב טוב, יש לו קצב טוב, והומור סביר. הדמות של אלכס די אמינה. למרות שהוא בן נוער הוא לא יוצא מבוגר מדי, או ילדותי מדי, אלא נקרא מתאים לגיל הכרונולוגי שמוצמד אליו.

ולמה פחות אהבתי את הספר? בגלל הקשר הרופף בין החלקים, כי חוץ מאלכס יש שלוש דמויות בקושי, והן משורטטות בשטחיות ובסטיגמטיות רבה. כי מר פיטרסון אוהב את קורט וונגוט, והפילוסופיה הוונגוטית משפיעה על הספר מאוד. למעשה מהרגע שראיתי שמר פיטרסון קורא לכלב שלו על שמו של קורט וונגוט, הייתי צריכה לחזות את העתיד, ולהבין לאיזה מקום הספר חותר. ובעיקר, לא אהבתי את היחס החיובי שמובא בספר למה שנקרא המתת "חסד" אקטיבית. זו הנקודה שמחייבת הכי הרבה קריאה ביקורתית, כדי לא ללכת שולל אחרי האידיליה שמצייר גאווין אקסטנס. התאבדות של אדם החולה במחלה קשה היא נקודה אחת, קיום ארגון כמו דיגניטאס, וסיוע פעיל להתאבדות מהסוג הזה, מעלה שאלות אתיות מורכבות. אף אחת מהן לא עולה בספר, מה שהופך אותו לספר מגוייס ועל כן מפוספס למדי.

על פי הכריכה הקדמית והאחורית, ניתן להבין שהספר הזה הוא על:

*פגיעה של מטאוריטים
*איזה "חנון" אחד וכמה בריונים שעושים לו את המוות בבית הספר
*ילד שיש לו אמא מגדת עתידות
*ידידות מופלאה
*סחר בסמים

אבל בעיניי, יותר מכל, זהו פשוט סיפור עם דמות ראשית, 'אלכס וודס' שמה, שמספרת לנו, הקוראים, בדרכה הייחודית, על חייה, על המחשבות שעוברות בראשה, ועל הדיעות שלה במגוון נושאים שבוערים בעצמותיה.

הקול שמשמיע וודס, הוא קול אחר ושונה, ללא ספק צודק (לפחות בעיניו), ומעורר הזדהות ואמפתיה - אך לצערו הרב של וודס, הסביבה מתקשה להבין אותו ולעכל את מה שהוא בוחר לשדר. ובכך, האמפתיה וההזדהות שחשתי כלפיו, רק מתגברת, דבר המעצים עוד יותר את חווית הקריאה המעניינת שלי עם הספר הזה.

ספר מקסים, וגם משעשע לפרקים (ההומור של אלכס וודס קצת הזכיר לי את ההומור הציני של מגנס צ'ייס מ'האלים של אוסגרד' של ריק ריירדן), שבראשו עומדת דמות ספרותית חיה ובועטת, במעטפת של סיפור חצי-בדיוני-חצי-מציאותי על ידידות מופלאה בין שני אנשים שבאים מרקעים שונים ונפגשים ממש במקרה, וכן, גם על מוות ועל הדילמות שעולות בעקבותיו. מומלץ.

ספר פשוט מצוין.
אני מבין שזהו ספר הביכורים של הסופר, ואני מבין בהחלט מדוע הוא זכה לשבחים רבים כל כלך.
הספר כתוב נפלא. האאוטסידריות של הגיבור מעצימה את הסיפור. למרות שמעמד המוכה והחנון הופיע בסיפורים רבים, בעיקר בספרים שהראו שבסוף היום אותו ילד מוכה וזב חוטם הפך לגיבור-על סקסי ונחשק. אלא שכאן הגיבור עדיין לא בשל, עדיין הוא "הרבה מאד ילד", ובכל זאת - גיבור.
ההתמודדות של המחבר עם הנושא הקשה של הציפייה למוות אצל אנשים זקנים ובודדים, הדיון (או הבריחה מדיון) בנושא ההתאבדות בשווייץ עם או בלי סיוע של האדם הקרוב והאוהב ביותר - כל אלו הוכנסו בצורה כשרונית לסיפור ואפשרו (לפחות לי) להתמודד עם הנושא.
היה לי קשה לעזוב את הספר. אהבתי את הגיבור ואת אופן הכתיבה וההצגה שלו. אהבתי את "יושרתו המתמטית" ואת העובדה שהוא אינו יכול ואינו רוצה "לשחק את המשחק" (כמו שההיגיון מחייב על מנת לשרוד).
ובכל נקודה כמעט שאלתי את עצמי - "מה הייתי עושה אם": אם הייתי במקומו, אם הייתי במקום הזקן, אם הייתי במקום האמא.
ספר טוב, מהנה ומעורר מחשבה.

לפעמים קצת קשה לי להאמין.
אני לא מדברת על אמונה באלוהים, שקיומו תמיד היה לי ברור כשמש. אני מדברת על עניינים אחרים, שהיהדות תופסת צד נחרץ לגביהם. בתור דתייה, אני מרגישה צורך לקחת את הצד של היהדות בנושאים כאלה. אני לא אוהבת את הקטע של דת סלקטיבית ואני לא הולכת לבחור מתוך האמונות של היהדות איזו אחת אני בוחרת. מבחינתי, הדת היא עסקת חבילה. ובחרתי לקבל את כולה.
מצד שני, לפעמים חלק מהדברים נראים לי תמוהים, וקשה לי מאוד להאמין בהם. ואז מגיע הספר הזה, מישיר אליי מבט ושואל אותי בתקיפות- למה את נגד המתות חסד?
הוא מכריח אותי לחשוב, לחפש איך להגיב. ואין לי תשובה. הדת שלי, שאני מאמינה בה, אוסרת המתות חסד או התאבדויות. מבחינת התורה, המתת חסד היא רצח לכל דבר ועניין. אבל זה קשה. כי הספר מתאר מציאות אמתית וכואבת ואיך אני יכולה לומר שהוא טועה? שכל חיים שווים שיחיו אותם, לא משנה כמה סבל הם מבטיחים?
התשובה פשוטה: אני לא יכולה. וגם אם זה נשמע מגוחך או מוזר, אני אמשיך להאמין למרות השאלות שאין לי את התשובות אליהן. כי זאת אמונה.
אחרי שסיימתי לדבר על עצמי, ניגש לספר: הוא מצוין, כתוב טוב ומעלה שאלות חשובות ומרתקות. הכתיבה אמנם די קלילה, אבל העלילה רצינית והוא מעלה שאלות ברומו של עולם. מומלץ, בעיקר למי שרוצה לחשוב.

הסיכוי שמטאוריט יפגע ישירות בראשו של בן אדם הוא קרוב לאפסי, ובכל זאת - אלכס וודס היה בן 10 כשזה קרה לו. בעקבות האירוע הוא נהיה מפורסם למדי, אבל אי אפשר לומר שזה עלה לו לראש. אלכס הוא החנון האולטימטיבי: הוא אוהב לקרוא, ללמוד ולחשוב. חוץ מצלקת בראש, יש לו גם אפילפסיה וקשיים ביצירת קשרים חברתיים עם בני גילו. אמא שלו לא סתם חד-הורית, אלא מגדת עתידות ומוזרה באופן כללי.

היקום נגד אלכס וודס הוא ספר נפלא מהמון בחינות, אבל אני בוחרת למקד את הביקורת שלי במה שהספר הזה יכול ללמד אותנו על התחום החביב עלי: חינוך. כי למרות שזה כלל אינו הנושא המוצהר שלו, הספר הוא כתב אשמה מהדהד כנגד החינוך השמרני: נגד מערכת חינוך מנותקת מהמציאות היומיומית של התלמידים והמורים, מלאת סיסמאות יפות שאין מאחוריהן שום כיסוי; נגד בתי"ס שמעלימים עין מבריונות; נגד מנהלים שלא מצליחים לראות את התמונה הגדולה, וכשהחנון סוף סוף מעז לעמוד כנגד המתעללים בו - הוא זה שנענש; נגד חברה שנטשה את החלשים והחריגים שבה להילחם לבדם.

אבל למרות זאת, אלכס הוא לא מסכן. להפך. את תאוות הלמידה שלו אף אחד לא יצליח לדכא. מפגש מקרי עם אייזיק פיטרסון - זקן מתבודד שחי בכפר שלו - מוביל לידידות מופלאה בין השניים. אלכס לומד ממנו דברים רבים, בדיוק כמו שהוא לומד ממבוגרים אחרים שנקרים בדרכו - הנוירולוג שלו, חוקרת המטאוריטים, הספרניות בספרייה הציבורית ועוד.

צורת הלמידה של אלכס היא דוגמא ללמידה הטבעית שהיא מנת חלקם של כל הילדים כולם עד גיל 6-5. עד שהמבוגרים מתחילים להתערב להם ולהגיד להם מה חשוב ומה לא. ל"מזלו" של אלכס, המצב הרפואי שלו גרם לו להפסיד הרבה לימודים פורמליים. כך היה לו זמן לקרוא המון ספרים נהדרים (את רשימת הספרים המומלצים שלו תוכלו למצוא באתר של הספר, ביניהם הסדרות של טולקין, פולמן ועוד), ולהתמקד במה שעניין אותו והיה רלוונטי ביותר עבורו.

בגיל 17, אלכס יודע על מבנה המוח, על נוירולוגיה ועל חקר החלל כל כך הרבה, שאין לו שום בעיה לנהל שיחה של שווה בין-שווים עם כל רופא או מדען בתחומים אלה. המגוחך הוא, שמערכת החינוך שופטת אותו כמעט באופן בלעדי על פי הדברים אותם הוא אינו יודע, ולא על פי אלו שהוא כן יודע. המורה לספרות שמוזכר פעמים רבות הוא המייצג את הגישה הזו. כי מערכת החינוך השמרנית מעצם טיבה חושבת שתפקידה לתקן ילדים, במקום לעצור לרגע ולראות עד כמה כמעט כל אחד מהם עשוי להיות גאון בתחום שרלוונטי עבורו. כשילד נפגע פגיעה נוירולוגית קשה בגלל מפגש עם מטאוריט, לא מפתיע שהוא מתעניין דווקא בתחומים האלה.

ותמיהה לסיום: הוצאת כנרת זמורה-ביתן לא טרחה לכתוב ולו מילה אחת על הסופר בשום מקום - לא על הכריכה האחורית, לא בתוך הספר - כלום! מי הוא? האם הוא צעיר, מבוגר, זה ספרו הראשון, השלושים? האם הוא בריטי או אמריקאי? קנדי? נאדה. אני במקום המחבר הייתי נעלבת ממש (הוא אנגלי, אגב. וזה ספרו הראשון. הוא גם צעיר להכעיס - יליד 1983!).

עוד כמה סיבות טובות לקרוא את הספר: קורט וונגוט, אימהות, המתת חסד, השאלות הגדולות של החיים ובכלל, מריחואנה, מאיץ החלקיקים בשוויץ, מוזיאון הטבע בלונדון.
מתאים גם לנוער קורא ומומלץ מאוד מאוד לכל אדם שוחר טוב.

אלכס בן ה-17 נעצר בדובר, אנגליה כשהוא במכוניתו חוזר משוויץ. במכונית נמצאו 113 גרם מריחואנה שלטענתו אינם לשימוש אישי או מסחר. בסופו של דבר שוחרר.
שנים קודם קורה לאלכס בן העשר מקרה חריג ביותר. אור בהיר חולף בטיסה מסחררת בשמי צפון אירלנד, ממשיך בדרכו ומטאוריט במשקל 2.3 ק"ג מתרסק במהירות אדירה על גג ביתם של אלכס וודס ואמו תוך גרימת הרס.
לרוע מזלו, המטאוריט פוגע קלות בראשו ואחרי טיפול ממושך בבית החולים שמשאיר אותו עם צלקת הוא מתחיל לסבול מהתקפים אפילפטיים. ככל הידוע, המקרה היחיד מאז החלו מתעדים פגיעות מטאוריט באדם שסבירותם אפסית היה חצי מאה קודם, באלבמה.
אלכס מתבגר ופחות או יותר לומד לחיות עם מצבו.
יום אחד, עימות עם שלושת בריוני בית הספר שהוא מכנה בפשטות 'בבונים'- דקלן הפטיש הוא ה'נמסיס' הראשי, סוסווין ופסיכו מסתיים במרדף, אלכס מצליח להימלט אלא שלרוע מזלו מנוסתו נבלמת בפגיעה מרסקת בחממה של אייזק פיטרסון. מכאן מתחיל ביניהם הקשר יוצא הדופן כשאלכס בהנחיית אמו המטורללת קמעה החובבת קלפי טארוט, קריאת עתידות ומעט וודו מבין שעליו לכפר על ההרס.
הידידות מתהדקת בין הנער הבריטי לאמריקאי הקשיש, האלמן יוצא וייטנאם שהגידוף האהוב עליו הוא 'בחיי ישו המ***** ואשתו'. אלכס מבקר אותו תכופות ומסייע לו בביתו, ידידו קורא לו בפשטות 'ילד'. השניים יוזמים מועדון קריאה לחובבי ספרי קורט וונגוט (כלבו של מר פיטרסון נקרא על שמו) ו'מילכוד 22' ומר פיטרסון הופך לדמות חשובה בחיי אלכס בנוסף לאמו, האסטרופיזיקאית דר' ויר המגלה עניין רב במקרה ואלי, הלומדת בבית ספרו, גותית בהופעתה ואישיותה ועובדת בחנותה של האם.
המפנה הדרמטי חל כשמר פיטרסון מאובחן כלוקה במחלה נדירה שאין אפשרות לרפא, מצבו ידרדר וימיו ספורים. הוא מקבל החלטה ואלכס מתנדב לסייע לו ולקחתו לשוויץ.
משהו בסיפור עניין אותי. מעבר לכך היו לי ציפיות בשמיים מהספר ממה ששמעתי עליו טרם קריאתו. אממה, הן התבדו חלקית.
עם הכתיבה בה שזורים הומור ורגש חלקים לא מבוטלים שעממו. פירוט יתר שתחילה היה משעשע מפי ילד בן עשר ובהמשך הפך לעמוס מדי. לא גיבוב אינסופי של פרטים מיותרים אבל גרע. חדר המלון בשוויץ, למשל. מכתביהם של אלכס לדר' ויר אחד לשנייה. תיאורים ופרטים שאפשר היה לוותר על חלקם, עובדות ונתונים מדעיים דרך עיני אלכס הילד והמתבגר. בתוך כל אלה סיפור הקשר המיוחד בין השניים שהוא-הוא לב הספר הופך למשהו שטוח יותר, לוקה בחסר. הספר לא ממש מצליח להעביר את הקשר העמוק שציפיתי שיהיה. אלכס עושה המון למענו, החיבה והנאמנות בין שותפים לגורל אקראי עם פער הגילאים אינם מוטלים בספק אך ברמה הרגשית משהו חסר.
2.5 כוכבים.

ספר מקסים, שובה לב ומשעשע על צעיר, שפוגש קשיש, ורוקם איתו חברות אמיתית.
אלכס וודס, אשר נפגע ע"י מטאוריט כשהיה בן עשר, וזה הותיר בראשו צלקת והועיד לו עתיד יוצא דופן.
אלכס, הינו ילד שקדן ואוהב ספרים, הנתון תדירות להצקות מצד בריוני בית הספר, אינו נהנה מילדות קלה במיוחד או משפע חברים,
עד שהוא פוגש את האלמן הסגפן, מר פיטרסון, והוא מוצא בו חבר אמיתי.
הספר הוא גם מחווה לקורט וונגוט, הסופר המועדף על מר פיטרסון ועל אלכס.
מלבד מר פיטרסון, אלכס מקיף את עצמו בידידים מבוגרים נוספים, הנכבשים בקסמו.
ובהם: ד"ר ויר- האסטרופיזיקאית, אשר תורמת רבות להשכלתו, והנוירולוג- ד"ר אנדרבי, המופקד על בריאותו.
והוא ,מצדו, משכיל לאמץ אותם כמדריכים.
ספר נפלא ומשובח, שופע אמפתיה ותבונה.
מילת שבח נוספת מגיעה גם למתרגמת מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, שעשתה עבודה מופלאה.

הדבר הראשון שעשיתי מיד שצלחתי את הספר הזה (וזה לא היה קל) היה לבדוק אם יש קשר בין הסופר גאווין אקסטנס לבין הסופרת ג'וג'ו מויס שכתבה את "ללכת בדרכך".
ממה שמצאתי "ללכת בדרכך" יצא חצי שנה לפני "אלכס וודס", שני הסופרים הינם בריטים וזהו הספר הראשון של גאווין אקסטנס.
זהו רומן חניכה וכל הכללים של רומן חניכה חלים עליו :
יש לנו תיאור חיים של הגיבור מילדותו עד נעוריו, יש מסע, תהליך ההתבגרות ארוך וקשה ומלווה בשאלות אתיות ובסוף...יש גם סוף.
בקטגוריה הזו אני זוכר מאוד לטובה את "החוחית" של דונה טארט (גם הארי פוטר יכול להיכנס לקטגוריה, אם כי הוא מתפרש על 7 ספרים).
אם משווים אותו לספרי חניכה אחרים, אזי הוא נופל מהם בהרבה לפי דעתי.
גם אם אני משווה אותו ל"ללכת בדרכך" שמטפל באותם נושאים, הרבה יותר אהבתי והתחברתי ל"ללכת בדרכך".
הרבה מאוד חיבורים בסיפור נראו לי מאולצים מאוד : אסטרואיד, מחלת הנפילה, בריונות, אם לא שגרתית, שכן חריג, הזכות למות בכבוד ומעל הכל קורט של וונגוט להעשיר את התבשיל.
בשורה התחתונה, נחמד אבל יש טובים הרבה יותר.

וואו כמה שנהניתי מהספר הזה. סיפור מקסים על ידידות נפלאה כפי שכתוב על גבי הכריכה. סיפור מלא חמלה ורגש, אנושיות, נאמנות, מסירות, חברות. לדעתי בהחלט יש לספר פוטנציאל להפוך לרב מכר. זהו אחד הספרים הטובים שקראתי בשנה האחרונה. אפילו הזכיר לי קצת את "ללכת בדרכך" גם בגלל הנושא הזהה של המתת חסד וגם בזכות הקשר המיוחד הנרקם בין שני אנשים שאחד בריא ואחד חולה.
הסיפור מתחיל בכך שהגיבור, אלכס, נער בן 17, נעצר בגבולות בריטניה כאשר ברכבו מריחואנה וכד שבתוכו אפר משריפת גופה. כדי שנבין איך אלכס הגיע למצב הזה, הוא מספר לנו בגוף ראשון את קורות חייו מגיל עשר. בגיל עשר פגע בו מטאוריט נדיר ושינה את חייו. כתוצאה מכך הוא חלה באפילפסיה ונאלץ לשכב הרבה בבית וניצל את זמנו ללימוד עצמי על אסטרואידים, מטאוריטים, נוירולוגיה. הנושאים הללו מפורטים מאד ולמדתי המון דברים חדשים.
לאלכס היתה ילדות לא קלה. הוא היה ילד חנון, שקורא הרבה ספרים ולא אוהב ספורט, ילד עני, שונה וחולה וכתוצאה מכך הוא היה נתון להצקות מצד ילדים בריונים בכיתתו. יום אחד כשהיה בעת מנוסה מפני הבריונים, הוא פגש במקרה אלמן סגפן בשם מר פיטרסון. לאט לאט מתפתחת ביניהם ידידות נפלאה. אלכס מגלה בגרות ראויה להערצה והבנה יוצאת מן הכלל יחסית לנער בגילו.
ביחד הם מקימים קבוצת קריאה של ספרי קורט וונגוט ומנהלים שיחות על מהות החיים.
מר פטרסון מלמד את אלכס שחיים רק פעם אחת וצריך לנצל את החיים ולדאוג לכך שתהיה להם משמעות ולכן צריך לעשות את הבחירות הנכונות כל עוד ניתן לעשותן, כולל הבחירה מתי למות ואיך למות. החופש לבחור הוא אחד הערכים הכי חשובים ולכן כל עוד החופש הזה בידנו, צריך לנצלו כי כאשר החופש נלקח מאיתנו, לא נוכל לבחור כגון במקרה של שהייה בשבי או מחלה.
אלכס פשוט ילד מקסים, הסיפורים שלו מלאי חוש הומור, ילד חכם ובוגר אך מצד שני הוא ילד ולכן הוא תמים כמו ילד. קל מאד להזדהות איתו, הוא כל כך שונה ומיוחד.
במהל קריאת הספר צחקתי הרבה, התרגשתי ואפילו בכיתי מהתרגשות אבל גם מעצב. ממליצה בחום לקרוא אותו!!!