©
למה זה מגיע לי? למה למה למה?
או יותר נכון, למה זה מגיע לנו?
כי אני לא היחידה. אני עומדת עם עוד שתי בחורות בסיטואציה זהה לשלי.
יש בזה משהו משעשע, כי בעצם אנחנו עצמנו גורמות לסיטואציה. ואנחנו גם אלו שסובלות ממנה.
והסיטואציה? אחת מיני רבות.
בית מלון. עקבים. שמונה בערב.
ושלוש בחורות.
אנחנו עומדות כמו במכירה פומבית, מחכות לבחור "שלנו" שיבוא לחלץ אותנו, לאסוף, איך שלא קוראים לזה.
משמאלי עומדת בחורה בערך בת עשרים. צעירה ומלאת תקווה. היא לחוצה, מסתכלת כל רגע בשעון הגדול שתלוי על הקיר. בעיניה עומד מבט מצפה. אני מנחשת שזאת לא פגישה ראשונה.
משמאלי עומדת מישהי שנראית כאילו הפגישה העתידה היא הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו כרגע. גם היא מציצה כל רגע בשעון, אבל היא נראית עצבנית, כאילו מבזבזים לה את הזמן. אני מחניקה צחוק.
מעניין איך אני נראית מבחוץ.
חסרת סבלנות? משועממת? עייפה? שבעת קרבות?
למי אכפת.
הופס. מישהו בא.
כובע שחור, עניבה, חליפה אפורה עם פסים דקיקים. גובה ממוצע. שכח לצחצח את הנעליים. הוא עומד מולנו, ואני שוב מחניקה צחוק. המבט שעל פניו כולו אומר מבוכה וחוסר נוחות. הוא מעביר את מבטו בחוסר אונים על פנינו, ומסמיק.
מיד אני יודעת שהוא לא "שלי". אין מצב שבחור בן עשרים ושמונה יגיב בצורה הזאת. יותר מידי בחורות, יותר מידי פגישות. יותר מידי ניסיון.
הבחורה הנרגשת שליידי מסיטה את מבטה, מאוכזבת קלות. הוא לא "שלה". ניחשתי נכון- זאת לא פגישה ראשונה. היא יודעת למי לצפות, והוא לא מי שהיא מצפה לו.
הממ. זה משאיר את הבחורה העצבנית.
הוא מכחכח בגרונו ושואל בהיסוס "חני שמואלי?..."
הוא כנראה גם הגיע למסקנה שהבחורה העצבנית היא הפגושה שלו, כי הוא מבטו מתמקד עליה בשאלה. היא מחייכת חיוך חמוץ ופוסעת קדימה.
הם נעלמים להם בלובי של המלון, ואני לא יכולה שלא לרחם עליו. היא תאכל אותו חיים, המסכן.
מהצד אני רואה בחור ממהר, כמעט רץ, לכיוונינו. או, יותר נכון, לכיוון הבחורה הנרגשת.
היא נדלקת כולה כשהוא מגיע אליה, מחייכת חיוך זורח. בעניין ניכר אני מציצה עליו. הוא מסתכל עליה באינטנסיביות ומחייך חיוך שובה לב. כשהם מתרחקים לכיוון הלובי אני שומעת אותו מתנצל בכנות על האיחור שלו, ואותה עונה לו ש "שטויות!!!".
אני מחייכת לעצמי ומחליטה שזו לפחות פגישה רביעית. הם מן הסתם יצאו למקום קצת יותר מעניין בהמשך.
משלוש יוצא אחת.
נשארתי לבד.
כמה סימבולי.
למה זה מגיע לי? למה למה למה?
או יותר נכון, למה זה מגיע לנו?
כי אני לא היחידה. אני עומדת עם עוד שתי בחורות בסיטואציה זהה לשלי.
יש בזה משהו משעשע, כי בעצם אנחנו עצמנו גורמות לסיטואציה. ואנחנו גם אלו שסובלות ממנה.
והסיטואציה? אחת מיני רבות.
בית מלון. עקבים. שמונה בערב.
ושלוש בחורות.
אנחנו עומדות כמו במכירה פומבית, מחכות לבחור "שלנו" שיבוא לחלץ אותנו, לאסוף, איך שלא קוראים לזה.
משמאלי עומדת בחורה בערך בת עשרים. צעירה ומלאת תקווה. היא לחוצה, מסתכלת כל רגע בשעון הגדול שתלוי על הקיר. בעיניה עומד מבט מצפה. אני מנחשת שזאת לא פגישה ראשונה.
משמאלי עומדת מישהי שנראית כאילו הפגישה העתידה היא הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו כרגע. גם היא מציצה כל רגע בשעון, אבל היא נראית עצבנית, כאילו מבזבזים לה את הזמן. אני מחניקה צחוק.
מעניין איך אני נראית מבחוץ.
חסרת סבלנות? משועממת? עייפה? שבעת קרבות?
למי אכפת.
הופס. מישהו בא.
כובע שחור, עניבה, חליפה אפורה עם פסים דקיקים. גובה ממוצע. שכח לצחצח את הנעליים. הוא עומד מולנו, ואני שוב מחניקה צחוק. המבט שעל פניו כולו אומר מבוכה וחוסר נוחות. הוא מעביר את מבטו בחוסר אונים על פנינו, ומסמיק.
מיד אני יודעת שהוא לא "שלי". אין מצב שבחור בן עשרים ושמונה יגיב בצורה הזאת. יותר מידי בחורות, יותר מידי פגישות. יותר מידי ניסיון.
הבחורה הנרגשת שליידי מסיטה את מבטה, מאוכזבת קלות. הוא לא "שלה". ניחשתי נכון- זאת לא פגישה ראשונה. היא יודעת למי לצפות, והוא לא מי שהיא מצפה לו.
הממ. זה משאיר את הבחורה העצבנית.
הוא מכחכח בגרונו ושואל בהיסוס "חני שמואלי?..."
הוא כנראה גם הגיע למסקנה שהבחורה העצבנית היא הפגושה שלו, כי הוא מבטו מתמקד עליה בשאלה. היא מחייכת חיוך חמוץ ופוסעת קדימה.
הם נעלמים להם בלובי של המלון, ואני לא יכולה שלא לרחם עליו. היא תאכל אותו חיים, המסכן.
מהצד אני רואה בחור ממהר, כמעט רץ, לכיוונינו. או, יותר נכון, לכיוון הבחורה הנרגשת.
היא נדלקת כולה כשהוא מגיע אליה, מחייכת חיוך זורח. בעניין ניכר אני מציצה עליו. הוא מסתכל עליה באינטנסיביות ומחייך חיוך שובה לב. כשהם מתרחקים לכיוון הלובי אני שומעת אותו מתנצל בכנות על האיחור שלו, ואותה עונה לו ש "שטויות!!!".
אני מחייכת לעצמי ומחליטה שזו לפחות פגישה רביעית. הם מן הסתם יצאו למקום קצת יותר מעניין בהמשך.
משלוש יוצא אחת.
נשארתי לבד.
כמה סימבולי.