לא. זה לא יכול להיות.
אני ניצבת, שתולה, לא זזה. נציב מלח.
זה לא יכול להיות!!!!
נואשות, אני סוקרת את הלובי של המלון. אולי התבלבלתי? אולי פספסתי אותו?
אולי אני אמורה להיפגש עם הבחור הבלונדיני הזה, שם?
אח, הוא בערך בן עשרים. אז לא.
אולי עם ההוא שם, הגבוה?
נו, הוא אפילו לא דתי. גם לא.
אז זה כן יכול להיות.
האפשרות היחידה שנשארה היא הוויקינג הענקי ליד המדרגות.
הוא לא שם לב אליי עדיין. אני בוחנת אותו, באימה בלתי מבוטלת, ממרחק בטוח.
הוא עומד, מידי פעם על קצות האצבעות, ומזמזם לעצמו. יש לו זקן. זקן עצום ממדים. עכשיו, אין לי שום בעיה עם זקנים, כן? אבל מדובר כאן בזקן לא מתורבת, מהסוג שצומח לכול כיוון אפשרי. יחד עם הגובה שלו, וגופו הרחב- הוא ממש מזכיר לי וויקינג. טוב, כבר אמרתי את זה.
הוא בודק מה השעה, ותוך כדי התנועה הז'קט שלו זז קלות, וחושף--- שלייקס. כן. אמתי.
מי לובש שלייקס?! ועוד לפגישה?! ראשונה?!
אני קולטת שאני בוהה בו בפה פעור, וככה הוא תופס את מבטי. בחורה עם עיניים בגודל בלתי טבעי ופה פתוח לרווחה. מקסים.
אבל אפשר להאשים אותי?...
הוא מתקדם לכיווני בחיוך רחב, ואני ממהרת להחזיר לעצמי הבעה מכובדת, לפחות קצת.
זאת רק הופעה חיצונית, אני משננת לעצמי. אל תשפטי מיד. אולי הוא ממש נחמד ולובש שלייקס כי... אהממם... זאת הירושה שסבא שלו השאיר? כי יש לו עניין בפריטי וינטג'? טוב, אני לא ממש טובה בקטע הזה של לא לשפוט, אם ככה.
הוא פותח את פיו, ואני מתמלאת הקלה מדהימה כשאני שומעת שהקול שלו סביר, לא בריטון מהדהד כמו שצפיתי.
צריך להודות גם על הדברים הקטנים בחיים, צריך.
אם הייתה לי איזו שהיא תקווה קלושה שהפגישה לא תהייה אסון מוחלט, הרי שהתבדיתי. העניינים הידרדרו מהר מאוד, ואני נגררתי לאחת השיחות היותר הזויות שניהלתי בחיים. מה אני מקשקשת? איזה ניהלתי. הוא ניהל, ביד רמה, ואני נגררתי מאחור, מנסה לענות, עוטה הבעה המומה ונשארת עם הלשון בחוץ.
"אז את אחות, נכון? מרוויחים בזה טוב?" הוא התעניין בכנות.
"אה.... תלוי בהשוואה למה?" למה אני בכלל עונה על שאלה כזאת חצופה? הוא רוצה לשאול גם כמה יש לי בחשבון, וכמה מיסים אני משלמת?
"כי אני שמעתי שלא. שזאת משכורת רעב. זה מה שאני קראתי. אני רק אומר. את בטוחה שאת אוהבת את זה? כי ביחס למה שקראתי, המשכורת לא שווה את המאמץ."
פשוט מדהים. פתאום אני מתחרטת על השיחות המתבכיינות עם רחלי, בהן התלוננתי נואשות על השאלות המשעממות ששואלים אותי בפגישות. כי, זה לגמרי עדיף על החקירה הזאת.
"איך זה לגור בבית ישראל? אתה אוהב את הסביבה?" אני מנסה להעביר נושא.
"בטח. מקום ממש נחמד. אני לא יכול לדמיין את עצמי בשום מקום אחר. את היית רוצה לגור שם? כלומר, את יודעת, אחרי שתתחתני?"
אהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!! הוא לא שאל את זה!! הוא לא!!
"אני מאמין גדול בתאום ציפיות, את מבינה?"
בשלב הזה אני מתייאשת. ברור ששיחה הגיונית ושקולה לא תהיה כאן, אז אני פשוט זורמת. מה אכפת לי?
אני משתמשת בכישורי הדיבוב שלי, שהתפתחו משמעותית אחרי אינספור פגישות עם בחורים, וגוררת אותו לנאומים מתישים עליו ועל חייו. זה עדיף על פני חשיפת תלוש המשכורת שלי.
"אז אני, כאילו, בזרימה, את יודעת. נוסע לצפת כל שבוע שבועיים. יש לי חבר ברסלב, לוקח אותי להתבודדות. לא שאני ברסלב אבל תמיד טוב לפתוח את הראש והלב, את יודעת---"
לא, אני לא יודעת, למען האמת.
אני סוקרת אותו בעניין מחודש. יש משהו שובה לב בהתלהבות שלו, למרות המוזרות הכללית. הוא מדבר מכל הלב, עם תנועות ידיים גדולות ומביעות, עיניו נוצצות. אז נכון שאין לו מודעות חברתית וטקט והוא מוזר להחריד, אבל אני יכולה להבין למה חברים שלו אוהבים אותו. הוא בטוח מוסיף להם המון צבע לשיחות. יש בו משהו חסר פחד. הוא מוכן לנסות הכול, להיפתח לכול דבר. לא מעניין אותו מה אחרים חושבים עליו- אני בספק אם הוא מודע אל הסביבה שלו בכלל.
לפגישה נוספת אני בטוח לא ילך. אבל יש לי עכשיו לפחות שעה במחיצתו, ואני מחליטה להוציא ממנה את המיטב. אני חוקרת אותו היטב, צוחקת לעצמי בלב ממשפטים הזויים שהוא אומר, מקשיבה לסיפורים ציוריים ומאזינה להתרחשויות משונות ביותר.
אני כמעט לא מדברת, וכל שאלה שהוא מנסה להפנות לכיווני ("את טיפוס שאוהב בגדים ושטויות?", "את בקשר טוב עם המשפחה שלך?") אני מסיטה וגוררת אותו לנושא אחר.
רק כשהוא משלם ואנחנו יוצאים, אני מבינה איזה דבר אכזרי עשיתי. הוא זורח, ממש. כנראה זאת הפגישה הכי מוצלחת שהייתה לו זה זמן רב. והוא בטוח שגם אני נהניתי, כי גררתי אותו לכול השיחות האלו על עצמו, והקשבתי דווקא בעניין. אם לומר את האמת, ניצלתי את חוסר המודעות החברתית שלו בצורה צינית.
מה עשיתי?