“קריאה היא דבר מוזר. תהליך שמתרחש בין כותב ובין קורא, בפער של זמן ומקום, דרך תייוך לינארי של סימנים על גבי משטח, ומתוך תהודה עם זכרונות, מחשבות, חוויות ותחושות של הקורא. קריאה היא דבר מופלא. את הספר הזה סיווגתי בקטיגוריית "שווה קריאה שניה" ומסיבה זו או אחרת רק דירגתי והכנסתי לרשימה אך לא טרחתי לכתוב סקירת קריאה. עכשיו באמת הגעתי לקריאה שניה, כי האיש לקח את הספר מהספריה באמוק נתפוס-כמה-שיותר-ספרים-לפני-הסגר ולא זכר שהספר הזה כבר היה בביתנו וכבר קראנו אותו. כך היתה לי לכאורה הזדמנות לחווית קריאה שניה. ההזדמנות הוחמצה משום שלא כתבתי כאן ואני לא זוכרת מה היו ההתרשמויות הראשוניות שלי מהספר כדי להשוותן להתרשמויות שיניוניות. בנוסף באמת לא זכרתי דבר מתוך עלילת הספר. לא רק לכתחילה אלא גם תוך כדי קריאה לא נזכרתי שאי פעם קראתי את הספר הזה. אפשר לומר שהוא אכן השאיר עלי רושם עצום. יכול להיות שבלבלתי אותו עם ספר אחר ולכן סיווגתי בטעות ספר שונה, אבל יכול להיות שבאמת קראתי ואני לא זוכרת כלום. ממש. יש בקריאת הספר רעיונות שנשמעים מוכרים, אבל זה מעצם טיבו. מדובר בספר שעוסק בספרים, בכתיבת ספרים, והוא מהדהד בכוונה עלילות ישנות של רומנים ויקטוריאניים ישנים, כך שכל דבר שנקרא מוכר - יכול להיות שהוא מוכר בכלל ממקומות אחרים. מרגרט לי, בחורה צעירה נטולת בן זוג ונטולת חברים, מתגוררת בקשישות בודדת עם אביה מוכר הספרים ועם אימה מוכת היגון, קוראת בהנאה ספרים של סופרים מתים וכותבת מחקרי ספרות שלא מעניינים אף אחד. יום אחד מקבלת מרגרט מכתב של הסופרת הפופולרית וידה וינטר הנמצאת בערוב ימיה ומזמינה את מרגרט לכתוב את הביוגרפיה שלה. מרגרט יודעת שוינטר נוטה לתעתע בעיתונאים ובחוקרי ביוגרפיות ומוכרת להם פרטי עלילות ובדיות טרופות בתור סיפורי עובדות, אבל למרות ההתלבטות שלה היא נוסעת ונענית לכל הקפריזות של הגברת הקשישה, החולה והמטורללת. הסיפורים של וינטר מובילים את מרגרט לטירות אנגליות מטות מזוקן, נוטריונים קשישים, יומנים בלים ושכוחים, וכן אצולה היורדת מנכסיה,ילדים לא חוקיים ונסתרים, רוחות רפאים, תמותה של תינוקות, אומנות נוקשות ורשעות תהומית וטהורה. כדי שהקורא לא יטעה במקורות ההשראה, הספרים ג'יין אייר ואנקת גבהים נמצאים במודע לאורך כל העלילה שמנסה להפחיד ולמעשה בעיקר מעלה פיהוק. סיפור הרשע הטהור והרשעות התהומית הגוזלים מבני אנוש את אנושיותם מושכים כמדומה הרבה כותבים. מזלנו שהמציאות היא מורכבת בהרבה, וכמו שבכל אדם טוב נמצא מעט רוע, גם בכל אדם רע נמצאות נקודות של חסד. כך שהספר המנסה להתחקות אחרי האגדה השלוש עשרה שוידה וינטר הוציאה מחוץ למסגרת הספר הכי פופולרי שלה, מתקשה לעורר הזדהות בזמן הקריאה. כן, יש כמה ציטוטים יפים. בג'ין אייר יש יותר.”

“תחילת הספר מרתקת, איטית, איטית, נותנת לתוכן לשקוע המחשבות של הקורא. צריך שקט נפשי להיכנס לראש של הסופרת האמיתית. לקראת הסוף - כשהסופר בספר - מרגישה שזה סופה - מתחילה האי בהירות, דמויות נוספות - איפה " התאומה השלישית הייתה, עד שעובדי הבית מצאו אותה מלוכלכת ומוזנחת. כל הסוף - אינו ברור - פתאום נוספו דמויות. נראה שהיה לחץ פנימי של הסופרת בספר לסיים אותו במהירות, וניצלה את העובדה שהיא נמצאת בימיה האחרונים.אני הולכת לקרוא שנית את 50 העמודים אחרונים שנית. קטע שמצא חן בעיני " בחדר העבודה שלי מתקהלות המוני דמויות שממתינות להכתב, אנשים דמיוניים , להוטים לזכות בחים, שמושכים בשרוולי וצועקים ""עכשיו אני!נו כבר! עכשיו תורי ואני צריכה לבחור"”

“ספר קסום, מיסטי ספר מדהים על בחורה מוכשרת ששמה מרגרט לי אשר מצאה מכתב באקראי כאשר הייתה בחנות הספרים של אביה, בו ביקשה סופרת בשם וידה וינטר לכתוב את הביוגרפיה שלה, והיא הבטיחה לספר לה את האמת על חייה הפרטיים. אהבתי את הדרך שבה דיברה על הקסם והיופי הטמון בספרים, וכיצד מילים יכולות להעניק חיים לספר. מרגרט לי(הדמות המרכזית),ניסתה לחקור ולפענח את המסתורין והחידות שאפפו את משפחתה של הסופרת, משפחת אנגלפלד, באמצעות יצירת קשרים, עם האנשים אשר עבדו בבית אנגלפילד,ומוכרים במשפחה. הזכרת שמות ספרים ישנים ומפורסמים, היה רעיון נפלא, והסב לי אושר ועונג רב.”

“זה מתחיל בפשטות. כמו כל הילדים לפניך, כמו אינסוף ילדים בעתיד, גם אתה מגיע לרגע שבו הסימנים השחורים על הדף מתחילים לייצג מילים. אתה קורא. בהתחלה אתה חייב. יהיו שיעורי קריאה. יהיו טקסטים לקרוא, שאלות להבין, תשובות לענות. אחר כך נכנס הקסם לתמונה. סיפורים מביאים אותך לעולמות אחרים. אתה פוגש חברים בין הדפים. זה הופך מחובה לתחביב. ואז זה קורה. בפתאומיות. אבל אתה כל כך עמוק בפנים, שלפעמים אתה לא מרגיש אפילו. מסך עובר פתאום בינך לבין המציאות. אוצר המילים שלך נעשה אחר. גדול יותר, עשיר יותר. הוא לא תואם את הגיל, לפעמים גם לא את החברה או התקופה. ההתנסחויות שלך בוגרות פתאום, שונות. אתה מגלה שיש לך יותר ספרים מחברים, ושהפער ילך ויגדל. אתה יוצר מאגרים של ידע אקראי: מקטעים מקטעים של ידיעות לא קשורות, פיסות היסטוריה, שלהם אנשים קוראים בטעות "ידע רחב". והפלא הכי גדול: עולם האסוציאציות שלך. הוא מתרחב לממדים שלא ייאמנו. אתה שומע חצי משפט באוטובוס ומחייך מאוזן לאוזן, כי האישה מולך נשמעת בדיוק כמו דודה מיוריאל; אתה מגיע הביתה, הבית נעול, ואתה יודע בדיוק איך ילד ושמו אמיל היה נכנס פנימה; אתה מחכה בתור לרופא, קורא משועמם עלון של מכבי ומתחיל לתהות אם יש לך עווית הרחם, או בתרגום הישן והטוב ברכי כובסת; אתה רב עם חבר והמשפט שבו הוא תוקף אותך גורם לך לפלוט, ברפלקס, את המשפט הבא בדו שיח שבספר האחרון שקראת; אחותך בוכה ואתה מנחם אותה, אבל הקול אינו קולך אלא קולה של גברת קונקל. הראש שלך הוא קליידוסקופ רוחש: מילים, סצנות, דיאלוגים של אחרים. והקושי הכי גדול: במוקדם או במאוחר אתה תבין שאיש לא יחלוק איתך את הפלא הזה, את העולם הזה. אתה תחייך פתאום, והחברים ישאלו אותך מה מצחיק. לא תוכל להסביר. ההקשר סבוך מדי מילולית. אתה תגיד לחברה שלך, "זה כמו..." אבל היא לא תבין, כי היא לא קראה אותו. נוף יצית בך מילים של שיר, אבל תיאלץ לדקלם אותן לעצמך. אנחנו שנינו מאותה הספרייה? אני עוד לא שמעתי על דבר כזה. אז נכון. אני לעולם לא אמצא אדם שיחלוק איתי את העולם האסוציאטיבי המופלא הזה. אבל אפשר, תמיד אפשר, למצוא אדם שגם לו יש עולם אסוציאטיבי מופלא משלו. מרגרט לי חיה בין ספרים. מרגרט לי רק קוראת וכותבת. גם למרגרט לי יש יותר ספרים מחברים. למען האמת, אין לה חברים. גם למרגרט לי יש אוסף גדול של חלקיקי מידע ופיסות היסטוריה שאין שום קשר ביניהם. גם מרגרט לי אפורה מאבק. גם למרגרט לי יש חברים שמתחבאים בין הכריכות. גם למרגרט לי יש אוצר דימויים משלה ואסוציאציות משלה. וידה וינטר רק כותבת וקוראת. וידה וינטר מאמינה שהמציאות הכתובה עולה על המציאות הקיימת. גם אצל וידה וינטר מילים הן הכוח הכי חזק שיש. גם המחשבות של וידה וינטר מנוסחות במילים של מישהו אחר. זה מה שנפלא בספר הזה: ההזדהות הרגשית של כל אוהב ספר עם עולם הקריאה של מרגרט לי. התשוקה שעולה בכולנו למראה הכריכה. התחושה הזאת: מצאתי מישהו כמוני. הן היו יכולות להבין אותי. אולי יש משהו אירוני בכך שגם הן עשויות נייר.”

“קריאה היא דבר מוזר. תהליך שמתרחש בין כותב ובין קורא, בפער של זמן ומקום, דרך תייוך לינארי של סימנים על גבי משטח, ומתוך תהודה עם זכרונות, מחשבות, חוויות ותחושות של הקורא. קריאה היא דבר מופלא. את הספר הזה סיווגתי בקטיגוריית "שווה קריאה שניה" ומסיבה זו או אחרת רק דירגתי והכנסתי לרשימה אך לא טרחתי לכתוב סקירת קריאה. עכשיו באמת הגעתי לקריאה שניה, כי האיש לקח את הספר מהספריה באמוק נתפוס-כמה-שיותר-ספרים-לפני-הסגר ולא זכר שהספר הזה כבר היה בביתנו וכבר קראנו אותו. כך היתה לי לכאורה הזדמנות לחווית קריאה שניה. ההזדמנות הוחמצה משום שלא כתבתי כאן ואני לא זוכרת מה היו ההתרשמויות הראשוניות שלי מהספר כדי להשוותן להתרשמויות שיניוניות. בנוסף באמת לא זכרתי דבר מתוך עלילת הספר. לא רק לכתחילה אלא גם תוך כדי קריאה לא נזכרתי שאי פעם קראתי את הספר הזה. אפשר לומר שהוא אכן השאיר עלי רושם עצום. יכול להיות שבלבלתי אותו עם ספר אחר ולכן סיווגתי בטעות ספר שונה, אבל יכול להיות שבאמת קראתי ואני לא זוכרת כלום. ממש. יש בקריאת הספר רעיונות שנשמעים מוכרים, אבל זה מעצם טיבו. מדובר בספר שעוסק בספרים, בכתיבת ספרים, והוא מהדהד בכוונה עלילות ישנות של רומנים ויקטוריאניים ישנים, כך שכל דבר שנקרא מוכר - יכול להיות שהוא מוכר בכלל ממקומות אחרים. מרגרט לי, בחורה צעירה נטולת בן זוג ונטולת חברים, מתגוררת בקשישות בודדת עם אביה מוכר הספרים ועם אימה מוכת היגון, קוראת בהנאה ספרים של סופרים מתים וכותבת מחקרי ספרות שלא מעניינים אף אחד. יום אחד מקבלת מרגרט מכתב של הסופרת הפופולרית וידה וינטר הנמצאת בערוב ימיה ומזמינה את מרגרט לכתוב את הביוגרפיה שלה. מרגרט יודעת שוינטר נוטה לתעתע בעיתונאים ובחוקרי ביוגרפיות ומוכרת להם פרטי עלילות ובדיות טרופות בתור סיפורי עובדות, אבל למרות ההתלבטות שלה היא נוסעת ונענית לכל הקפריזות של הגברת הקשישה, החולה והמטורללת. הסיפורים של וינטר מובילים את מרגרט לטירות אנגליות מטות מזוקן, נוטריונים קשישים, יומנים בלים ושכוחים, וכן אצולה היורדת מנכסיה,ילדים לא חוקיים ונסתרים, רוחות רפאים, תמותה של תינוקות, אומנות נוקשות ורשעות תהומית וטהורה. כדי שהקורא לא יטעה במקורות ההשראה, הספרים ג'יין אייר ואנקת גבהים נמצאים במודע לאורך כל העלילה שמנסה להפחיד ולמעשה בעיקר מעלה פיהוק. סיפור הרשע הטהור והרשעות התהומית הגוזלים מבני אנוש את אנושיותם מושכים כמדומה הרבה כותבים. מזלנו שהמציאות היא מורכבת בהרבה, וכמו שבכל אדם טוב נמצא מעט רוע, גם בכל אדם רע נמצאות נקודות של חסד. כך שהספר המנסה להתחקות אחרי האגדה השלוש עשרה שוידה וינטר הוציאה מחוץ למסגרת הספר הכי פופולרי שלה, מתקשה לעורר הזדהות בזמן הקריאה. כן, יש כמה ציטוטים יפים. בג'ין אייר יש יותר.”

“תחילת הספר מרתקת, איטית, איטית, נותנת לתוכן לשקוע המחשבות של הקורא. צריך שקט נפשי להיכנס לראש של הסופרת האמיתית. לקראת הסוף - כשהסופר בספר - מרגישה שזה סופה - מתחילה האי בהירות, דמויות נוספות - איפה " התאומה השלישית הייתה, עד שעובדי הבית מצאו אותה מלוכלכת ומוזנחת. כל הסוף - אינו ברור - פתאום נוספו דמויות. נראה שהיה לחץ פנימי של הסופרת בספר לסיים אותו במהירות, וניצלה את העובדה שהיא נמצאת בימיה האחרונים.אני הולכת לקרוא שנית את 50 העמודים אחרונים שנית. קטע שמצא חן בעיני " בחדר העבודה שלי מתקהלות המוני דמויות שממתינות להכתב, אנשים דמיוניים , להוטים לזכות בחים, שמושכים בשרוולי וצועקים ""עכשיו אני!נו כבר! עכשיו תורי ואני צריכה לבחור"”

“ספר קסום, מיסטי ספר מדהים על בחורה מוכשרת ששמה מרגרט לי אשר מצאה מכתב באקראי כאשר הייתה בחנות הספרים של אביה, בו ביקשה סופרת בשם וידה וינטר לכתוב את הביוגרפיה שלה, והיא הבטיחה לספר לה את האמת על חייה הפרטיים. אהבתי את הדרך שבה דיברה על הקסם והיופי הטמון בספרים, וכיצד מילים יכולות להעניק חיים לספר. מרגרט לי(הדמות המרכזית),ניסתה לחקור ולפענח את המסתורין והחידות שאפפו את משפחתה של הסופרת, משפחת אנגלפלד, באמצעות יצירת קשרים, עם האנשים אשר עבדו בבית אנגלפילד,ומוכרים במשפחה. הזכרת שמות ספרים ישנים ומפורסמים, היה רעיון נפלא, והסב לי אושר ועונג רב.”

“זה מתחיל בפשטות. כמו כל הילדים לפניך, כמו אינסוף ילדים בעתיד, גם אתה מגיע לרגע שבו הסימנים השחורים על הדף מתחילים לייצג מילים. אתה קורא. בהתחלה אתה חייב. יהיו שיעורי קריאה. יהיו טקסטים לקרוא, שאלות להבין, תשובות לענות. אחר כך נכנס הקסם לתמונה. סיפורים מביאים אותך לעולמות אחרים. אתה פוגש חברים בין הדפים. זה הופך מחובה לתחביב. ואז זה קורה. בפתאומיות. אבל אתה כל כך עמוק בפנים, שלפעמים אתה לא מרגיש אפילו. מסך עובר פתאום בינך לבין המציאות. אוצר המילים שלך נעשה אחר. גדול יותר, עשיר יותר. הוא לא תואם את הגיל, לפעמים גם לא את החברה או התקופה. ההתנסחויות שלך בוגרות פתאום, שונות. אתה מגלה שיש לך יותר ספרים מחברים, ושהפער ילך ויגדל. אתה יוצר מאגרים של ידע אקראי: מקטעים מקטעים של ידיעות לא קשורות, פיסות היסטוריה, שלהם אנשים קוראים בטעות "ידע רחב". והפלא הכי גדול: עולם האסוציאציות שלך. הוא מתרחב לממדים שלא ייאמנו. אתה שומע חצי משפט באוטובוס ומחייך מאוזן לאוזן, כי האישה מולך נשמעת בדיוק כמו דודה מיוריאל; אתה מגיע הביתה, הבית נעול, ואתה יודע בדיוק איך ילד ושמו אמיל היה נכנס פנימה; אתה מחכה בתור לרופא, קורא משועמם עלון של מכבי ומתחיל לתהות אם יש לך עווית הרחם, או בתרגום הישן והטוב ברכי כובסת; אתה רב עם חבר והמשפט שבו הוא תוקף אותך גורם לך לפלוט, ברפלקס, את המשפט הבא בדו שיח שבספר האחרון שקראת; אחותך בוכה ואתה מנחם אותה, אבל הקול אינו קולך אלא קולה של גברת קונקל. הראש שלך הוא קליידוסקופ רוחש: מילים, סצנות, דיאלוגים של אחרים. והקושי הכי גדול: במוקדם או במאוחר אתה תבין שאיש לא יחלוק איתך את הפלא הזה, את העולם הזה. אתה תחייך פתאום, והחברים ישאלו אותך מה מצחיק. לא תוכל להסביר. ההקשר סבוך מדי מילולית. אתה תגיד לחברה שלך, "זה כמו..." אבל היא לא תבין, כי היא לא קראה אותו. נוף יצית בך מילים של שיר, אבל תיאלץ לדקלם אותן לעצמך. אנחנו שנינו מאותה הספרייה? אני עוד לא שמעתי על דבר כזה. אז נכון. אני לעולם לא אמצא אדם שיחלוק איתי את העולם האסוציאטיבי המופלא הזה. אבל אפשר, תמיד אפשר, למצוא אדם שגם לו יש עולם אסוציאטיבי מופלא משלו. מרגרט לי חיה בין ספרים. מרגרט לי רק קוראת וכותבת. גם למרגרט לי יש יותר ספרים מחברים. למען האמת, אין לה חברים. גם למרגרט לי יש אוסף גדול של חלקיקי מידע ופיסות היסטוריה שאין שום קשר ביניהם. גם מרגרט לי אפורה מאבק. גם למרגרט לי יש חברים שמתחבאים בין הכריכות. גם למרגרט לי יש אוצר דימויים משלה ואסוציאציות משלה. וידה וינטר רק כותבת וקוראת. וידה וינטר מאמינה שהמציאות הכתובה עולה על המציאות הקיימת. גם אצל וידה וינטר מילים הן הכוח הכי חזק שיש. גם המחשבות של וידה וינטר מנוסחות במילים של מישהו אחר. זה מה שנפלא בספר הזה: ההזדהות הרגשית של כל אוהב ספר עם עולם הקריאה של מרגרט לי. התשוקה שעולה בכולנו למראה הכריכה. התחושה הזאת: מצאתי מישהו כמוני. הן היו יכולות להבין אותי. אולי יש משהו אירוני בכך שגם הן עשויות נייר.”