“קצת לפני יום הולדתה התשעים, נסגר בית האבות של סבתא שלי.
סבתא הודיעה שהיא לא תעבור לבית אבות חדש. אז מה תעשי, שאלו אותה הבנות שלה, שניסו להרגיל אותה לרעיון בית האבות החדש.
אולי אמות קודם, הביעה סבתא תקווה.
ברוך ה', סבתא עדיין איתנו, והתאקלמה בבית האבות החדש שלה. כדי לעזור קצת, שכרו הבנות שלה מכרה של אמי שתבוא להיות איתה בבקרים, בזמן שהן כולן עובדות (אחר הצהריים הן נמצאות איתה, וגם אנחנו, הנכדים, קופצים מדי פעם).
"אני חברה של הבת שלך" הציגה את עצמה המכרה "ואני רוצה להיות חברה שלך"
"לי אין חברות" הודיעה סבתא שלי.
פשוט ואמיתי עד כאב.
סבתא שלי היא אולי האשה הכי בודדה שאני מכירה.
יש לה שלוש בנות, עשרים נכדים ומספר נינים שעדיף לא לציין מחשש לעין הרע (שזה אומר, בתרגום לעברית, שאני לא באמת עוקבת כמה ילדים יש לכל בן דוד ובת דודה שלי).
אבל כבר שבעים שנה, אין אדם בעולם שזוכר אותה כילדה.
אין אדם בעולם שאיתו היא יכולה להחליף זכרונות על ביתה, משפחתה, הוריה, ילדותה.
סבתא שרדה את השואה, עלתה לארץ כמעפילה, נשלחה לקפריסין, שוחררה ועלתה לארץ, נישאה, גידלה בנות, טיפחה קשרי חברות עם גיסותיה, טיפחה קשרי שכנות טובים, גידלה נכדים, וכל זה מבלי לאסוף חברות בדרך.
מעולם לא קפצה לחברה לשתות קפה, לא הרימה טלפון לחברה לשאול מה נשמע או להתייעץ. לאחת מגיסותיה, אולי. חברות - לא היו לה.
האם זה נובע מאופיה? או שמא גם קורות חייה גרמו למצב הזה?
לא להיקשר, לא להסתמך על אף אחד, אף פעם לא לדעת מי יעלם ומתי תישאר שוב לבד...
לאבד את כל חמש אחיותיה ושלושת אחיה, את הוריה, להישאר לבד בעולם... איך אפשר לדעת מה ההשלכות של סיפור חיים כזה?
לסבתא היו מעט קרובי משפחה רחוקים, דודות למחצה, בני דודים ספורים, בני דודים שניים.
את רובם המוחלט לא הכירה כלל לפני המלחמה, בשל המרחק הגיאוגרפי בו חיו.
גם לאחר המלחמה - הקשרים לרוב נותרו רופפים מסיבות כאלו ואחרות.

גיבורי רוב הסיפורים הקצרים של עדה פגיס גם הם אנשים בודדים. זרים. לא משתלבים, לא חלק מהחברה.
הם חשים שונים, הם גלותיים מדי או יהודים מדי, ואם הם לא מרגישים זאת - מישהו יטרח להזכיר להם, או להפך - יבקש מהם להדחיק, להימנע מלהיזכר ולספר.
האם זוהי תכונת אופי פנימית, מולדת או שמא תוצאה של חייהם בצל המלחמה, בצל השנים "ההן" והמקומות "ההם"?
איך אפשר שלא לחוש בודד ומנוכר בעולם כאוטי, מפחיד, משתנה בלי הרף הסובל בשתיקה מעשי אכזריות וסבל בלתי נתפס?
מלחמת העולם השניה, על פי כריכת הספר, היא הציר סביבו נעים חייהן של הדמויות בכל הסיפורים, וככזו, לא ניתן כלל להפריד בין אופיין המולד של הדמויות לבין השפעתה עליהן.
אגב, רוב הדמויות אינן חשות אחרות מכיוון שסיפור חייהן נורא יותר או קשה יותר מכל אלו של הסובבים אותן.
להפך, אפילו.
רוב גיבורי הסיפורים חשים כי היה להם מזל כזה או אחר, כי ניצלו מהשמדה בזכות הגליה לסיביר, כי נחשפו לפחות זוועות משנחשפו האחרים, או כי הסיפור מסתיים בנקודת זמן בה טרם התרחשו מאורעות כאלה ואחרים.
הסיפורים כולם מסופרים בטון שקט, נטול דרמה ופאתוס, נראים לעיתים כאילו לא התרחש בהם הרבה אם כי זו כמובן טעות - בשל היותה של מלחמת העולם השניה האירוע המרכזי בהם - הרי שבהגדרה מתרחש בהם המון, תקופה היסטורית גדושה בעלילות אימה וזוועה מקופלת בכל סיפור.

בשיחה הראשונה של סבתא שלי עם אותה מכרה שהזכרתי פרשה לפניה סבתא שלי את סיפור השואה שלה.
היא לא סיפרה לה על בנותיה, על נכדיה, על בעלה, על חיי הנישואים שלה.
אף אחד מהדברים האלו לא היה הדבר הראשון שהיה חשוב לה לספר.
בשנים האחרונות, כשמשימות חייה, הקמת בית ומשפחה, גידול ילדים, סיוע בגידול הנכדים, הסתיימו - סבתא מספרת יותר ויותר.
אני מנסה לדמיין איך היו נראים חייה של סבתא שלי לולא השואה.
הוריה היו דואגים לה לשידוך, ודאי היתה מתחתנת צעירה יותר, חמש אחיות גדולות ומנוסות ממנה היו נותנות לה טיפים סותרים לגידול ילדים וניהול משק בית, אבל בעצם, מן הסתם היתה רוכשת ניסיון רב כדודתם של מי יודע כמה אחיינים...
אי אפשר באמת לדמיין שום דבר מכל זה, זה ניסיון חסר טעם.
גם חייה של סבתא שלי סובבים סביב אותו הציר כמו גיבורי הספר "האפשרות השלישית".
אולי בגלל זה הוא כל כך נגע ללבי.”