“3 וחצי ספרים, 10 ימים, 154 קילומטרים, לא יודעת כמה צעדים.
התחלתי לקרוא אותו בטיסה ללונדון. לקחתי בעיקר ספרים שחשבתי שיוכלו להתאים לאסקפיזם שמלווה סוג כזה של נסיעות, מה גם שהיא בריטית, רולינג, ויש איזה חן בזה שהתיאורים שבספר משקפים חלק ממה שהעיניים רואות. הוא הספיק לי בדיוק עד הגסטהאוס ב- Inversnaid, שם גם השארתי אותו, אז אם תתקעו פעם בלי ספר במקום הזה שחוץ מגסטהאוס ומלון אין בו שום דבר במרחק של יום הליכה או שעתיים נסיעה, דעו לכם שבספריה הקטנה בקומה השניה יש גם ספר אחד בעברית.
אבל אחד אחד.
יצאנו בטיסה של איזיג'ט ללוטון. 5 שעות וקצת, זמן מספיק כדי להבין שאני מחבבת את הספר. קצת רומן רומנטי, בחורה צעירה על סף נישואין לחבר הכה סטנדרטי ומשעמם שלה, בלש מופנם עם סקס אפיל של ענקי אדם, חכם, בודד, אחד שכל החיים נכנסים אצלו למזוודה אחת.
נחתנו קצת אחרי חצות. בשינוי של הרגע הכמעט אחרון ביטלתי את המלון בשדה התעופה והזמנתי מלון בלונדון, לא רחוק מתחנת יוסטון, כדי שלא נצטרך לקום מוקדם מידי לרכבת. זה לא היה חכם. המסע בלילה ברכבת ללונדון, ההמתנה לאוטובוס שייקח אותנו למלון בשלוש בלילה, רחוב חשוך ושומם, היו קצת יותר מידי. מזל שיש שועלים בלונדון. לא ידעתי את זה, אבל מסתבר שבאמצע הלילה מגיעים שועלים לחפש אוכל בפחי אשפה. הוא לא כל כך פחד מאיתנו ולא אכפת היה לו להצטלם, לשועל הזה, שהיה גולת הכותרת של יום שהסתיים בארבע לפנות בוקר בחדר לשלוש במלון שהיה בסך הכל בסדר במרחק של עשרים דקות הליכה מיוסטון סטיישן.
ארבע שעות ישנו. בלי ארוחת בוקר התחלנו לצעוד לתחנת הרכבת כדי להגיע לזאת של עשר וחצי לגלזגו. חשבנו שניקח סנדביצ'ים בתחנה. לא דימיינו את האפשרות שיקדימו את היציאה שלה בעשרים דקות, ככה שאי אפשר יהיה להתארגן על שום דבר, רק לעלות מהר על הרכבת. מזל שיש בננות וקפה בקרון של המזנון. נכון שיש גם סנדביצ'ים, אבל לא כאלה שהתחשק לי לאכול. כמעט חמש שעות של קריאה מקוטעת, כי לא כדאי להתעלם ממה שרואים מחוץ לחלון, למרות שאני כבר קצת במתח, כי יש רצח ויש כבר לא מעט חשודים.בגלזגו השארנו את המזוודות בשמירת חפצים ויצאנו לסיבוב של שעתיים. סים כארד, כמה חלונות ראווה ומסעדה עם מרק כרובית מצויין. חבל שלא ויתרנו על המנה העיקרית. מונית למילגאי (שההבדל בין איך שזה נכתב לאיך שזה נשמע קצת מתסכל אותי), וזהו. הן הולכות ישר לישון. אני לא יכולה. אני יוצאת לסיבוב של שעה בעיירה כדי לראות היכן אני נמצאת. ככה תמיד אני עושה.
היום הראשון. 19 קילומטר מכאן עד דרימן.
ארזנו תיקים. הספר יחכה במזוודה שתגיע למלון הבא עם שירות העברת המזוודות המצויין של AMS. גם אם בשלב ההוא לא עד הסוף האמנתי ביכולות שלהם, לא היתה ברירה.
ארוחת בוקר ראשונה, להתרגל לזה שמעכשיו והלאה טוסט חמאה וביצה מקושקשת זה כל מה שאני אוכל בארוחות האלה, כי השעועית, הדייסה והנקניקיות הם לא דברים שאני אוכלת על הבוקר. ביקור קצר במכולת שנמצאת ליד ההתחלה של המסלול כדי לרכוש תרסיס דוחה midges וקצת תותים ובננות, שיהיה מה לאכול בדרך וזהו, יצאנו. כיוונתי את מוטות ההליכה שלי, והתחלנו ללכת.
מדהים איך תוך שלושה צעדים ממקום שנראה קצת כמו המקום שבו אני גרה מתחיל טבע כזה.
באפריל 2020, כשהתכוונתי ללכת במסלול הזה, חשבתי לוותר על היום הראשון. בכל הבלוגים שקראתי כתבו שזה היום הכי משעמם, שדות ושטחים חקלאיים. הם לא כתבו כמה יפים השדות החקלאיים האלה. גם לא כמה נחלים יפים זורמים ביניהם וכמה יפה הצמחיה לאורך הנחלים האלה. אז נכון שרק אגם אחד קטן היה שם, אבל אני עוד הייתי בשלב שכל עץ עם פירות כאלה אדומים קטנים, אשכולות של גולות, כמו שיש לפעמים בארץ, נראה לי מדהים, ולא הפסקתי להוציא את הטלפון ולצלם. היה נעים ללכת שם, לשבת על ספסל מול איזה בית עץ מבודד ולאכול קצת תותים, לקום ולהמשיך. אפילו כשהתחיל לרדת גשם לא היה לי אכפת. חשבתי שזה לא נורא ושזה תיכף ייגמר. הייתי צריכה להיות ממש רטובה כדי להבין שכדאי לי להוציא את המכנסיים והמעיל המצויינים שרכשתי במיוחד ולכסות את התרמיל אם אני רוצה שאיזשהו חלק ממני יישאר יבש. מזל שהנעליים טובות. אבל אחרי שעתיים הגשם נגמר והופיעה קשת כמו בציורים ולא היה אכפת לנו בכלל שהקילומטרים האחרונים הם בעצם על כביש, כי בקושי עברו שם מכוניות. והגענו לדרימן.
ה-B&B היה בסדר, למרות שקיבלנו רק שתי שמיכות ולא היו להם יותר. פירקנו שמיכה וציפה והסתדרנו. גם זקפנו לזכותם את זה שהם המליצו לנו על המסעדה המצויינת וזירזו אותנו ללכת להזמין שולחן כי אחרת לא יהיה לנו איפה לאכול. נזיד של כבש זה היה. ואחר כך קראתי קצת. חשוד חשוד, חשדתי ומיד פסלתי, כי ידעתי שעושים לי את זה בכוונה.
היום השני. 12 קילומטר לבלמהה.
בעצם זה חצי יום, רוב האנשים הולכים עד רוארדנן, אבל החלטנו לא ללכת על ימים ארוכים, לפצל את מה שאפשר. מזל.היציאה מדרימן היא אל שדות ירוקים. זה עדיין איזור חקלאי, עד שנגיע לדרך עפר שעוברת בין עצי לבנים מרשרשים. פה ושם יש גם אוהלים של כאלה קצת פחות מפונקים. עוד כמה קילומטרים, לא הרבה, ויש צומת. אפשר לעלות על הגבעה, conic hill, או ללכת מסביב. שתי הגרמניות שהציעו לצלם אותנו אתמול בתחילת המסלול מגיעות לשם יחד איתנו. הן מחליטות להתפצל. היפה תעלה. זאת עם הסנדלים מחליטה ללכת מסביב. היא לא חושבת שתצליח להגיע לרוארדנן אם תעלה על הגבעה. אנחנו לא מתלבטות. הרי פיצלנו את היום הזה וברור שנעלה על הגבעה.
גבעה. אני לא בקיאה בגובה של הרים אבל הגבעה הזאת, לא נראה לי שהיא יותר נמוכה מהתבור. ואני מעשנת. הריאות שלי הן כבר לא מה שהיו. ללכת במישור אני יכולה בלי הפסקה, אבל הטיפוס הזה מבהיר לי שאין ממש ברירה, אני חייבת להפסיק לעשן. עוד לא אימצתי את האסטרטגיה שתלווה אותי בעליות שעוד יבואו, ללכת ממש ממש לאט, אז אני עוד מנסה לעשות את זה בקצב של שאר האנשים, אבל כל איזה מאה מטר בכל זאת עוצרת, להסדיר נשימה, וגם לצלם את הנוף הערפילי ואת השביל הזה שכל הזמן זורמים פה קצת מים והוא נראה כמו תחתית של נחל יפה. לקח לי זמן אבל הגעתי לקצה והתפעלתי קצת מהמראה של האגם, לוך לומונד קוראים לו, וכל האיים הקטנים שיש בתוכו.
אומרים שירידות קשות יותר מעליות. הם כנראה לא מעשנים, אלה שאומרים את זה, כי למרות השיפוע התלול והשביל החלקלק, זה לא כל כך קשה. המוטות עוזרים. גם הגרביטציה. והיופי של היער שהשביל נכנס לתוכו בפאתי בלמהה מרחיב לי את הלב.
נכון, עוד מוקדם, רק שתיים בצהריים, אבל שמחתי מאד שבחרנו לישון באוק טרי אין ולא המשכנו הלאה. עלינו על סירה לאי הקטן ממול, רק הילה ואני. ללילי אין כוח. וטיילנו על האי והרגשנו ממש ממש לבד. אמרו לנו שיש שם צבאים אבל לא ראינו אותם. גם די התברברנו בדרך, כי לא טרחנו להסתכל על המפה. שוטטנו בין העצים עד ארבע וחצי ואיכשהו חזרנו אל המזח וישבנו עליו לצפות בברבורים עד שהגיע הסירה, מרגרט קראו לה, סירת ע ישנה כמו בסיפורים, והחזירה אותנו אל החוף. בערב שוב קראתי. לא הרבה. ארוחת ערב ומקלחת והייתי עייפה. היה נעים לקרוא. קצת עוד מאותו דבר, אבל זה לא הפריע לי, כי זה נעים, הקצת כמו קומדיה רומנטית עם נופך בלשי.
היום השלישי. 11 קילומטר לרוארדנן.
לקחנו את הזמן. שביל צר של צמחיה סבוכה לאורך האגם ואנחנו די לבד. מעט מאד אנשים מתחילים פה את היום. פה ושם אפשר לרדת אל החוף. המים קרים. בשביל האירופאים היום השמשי הזה מתאים לטבילה במים, אבל אני רק הכנסתי את היד. קפוא. השביל עולה ויורד בשיפועים חדים, יש מדרגות עץ אבל יותר קל ללכת לידן. לא תמיד אפשר. כל כך יפה כאן. ברוארדנן יש מלון שלא הזמנו בו חדר. הזמנו באכסניה, אבל קצת לפני שהגענו אליה עצרנו לאכול בבר היחיד שיש בדרך. נעים פה, לשבת בחוץ על שולחנות פיקניק מעץ ולהסתכל על האגם עם בירה ואוכל טעים. הדג שהילה הזמינה מעולה.
האכסניה לא משהו. מרופטת. רק הנוף יפה. שמחנו שהחלטנו לאכול לפני שהגענו אליה כי לא נראה היה שהאוכל מרופט פחות. אבל אפשר לקנות בירה בקבלה ולשבת על ספסל ליד השיחים שמלאים צרעות ולקרוא קצת. חשבתי שאסיים את הספר כבר כאן, אבל למרות שויתרתי על מקלחת אחרי שראיתי איך נראות המקלחות נשארו עוד 40 עמודים למחר.
היום הרביעי. 12 קילומטר לאינברסנייד.
גם זה יום מפוצל, אז שוב אפשר לקחת את הזמן. למרות שאין מכולת לא לקחנו את ה-Lunch Box אחרי שהבנו את רמת השירותים של האכסניה. שמחנו כל כך לגלות שקצת אחרי היציאה למסלול יש honesty box עם עוגות שמישהי מכינה. לקחתי עוגת בננה באמת מצויינת, השארתי את השני פאונד בקופסא, והמשכנו. השביל דומה לזה שהלכנו בו אתמול. מידי פעם יש אתרי קמפינג על שפת האגם. בחלקם יש חלקות אוהלים מוזמנות. אנחנו קוראות את השמות. מי הזמין ולכמה אנשים. רובם יגיעו לכאן לבד. האנשים שעוקפים אותנו במהלך ההליכה הם חדשים. כבר לא אלה שהכרנו. יש לא מעט אנשים שמטיילים עם כלב, וזה מעורר בי קצת קנאה, כי עם הכלב שלי אי אפשר לעשות דבר כזה. בטח לא במקום שיש בו עוד אנשים או כלבים. המלון שנמצא ליד המפל הגדול באינברסנייד נראה יפה. יש כניסה מיוחדת למטיילים וצריך לחלוץ נעליים ולהשאיר את התיקים, אבל בפנים יש שטיחים רכים ועבים ושירותים נקיים ובר שאפשר להזמין בו בירה ועוגה, ולשבת בחוץ עם סיגריה מול האגם ויפה. לא היה מקום במלון כשהזמנתי אז שוב אנחנו באכסניה.
שני קילומטרים במעלה כביש תלול, לא חלק מהמסלול אז לא סופרים אותם, ואנחנו באכסניה. בלב הכלום. ואיזה הבדל. זה מקום חדש. ב-2020 עוד לא היתה אכסניה. מבנה עתיק שמישהו שיפץ וקבלת פנים מלבבת. החדר אמנם פיצפון, ממש פיצפון, ואין מקום להניח את המזוודות, גם לא בעמידה, אבל רוב, הבחור שעובד שם, כל כך נחמד. חשבתי שנגמרו לי הסיגריות, אז הוא הציע את הטבק שלו שאגלגל, וכיוון שאין שם מטבח משותף הוא הכין לי תה במסעדה למעלה, וישבתי בחוץ, למרות שטפטף, יחד עם הבחור הצרפתי שנודד על האופנוע שלו, ודיברנו על כלום עד שהאוכל היה מוכן והתברר שבמקום הזה יש האוכל הכי טעים שאכלתי בסקוטלנד, ככה שיחד עם המקלחות הכה נקיות, שאמנם נמצאות באיזה ביתן בחוץ אבל שווה להגיע אליהן, זה היה אחד המקומות המלבבים ביותר שישנו בהם לאורך הטיול. וסיימתי את 40 העמודים שנשארו, ולמרות הסוף הכה מאולץ שלא באמת שיכנע אותי, יש סיכוי שאני אקרא את השני בסדרה בטיול הבא שלי.
הספר, כאמור, נשאר באינבסנייד. מחר אעבור לספר הבא.”
