ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
בזבוז של זמן

---

****




מתישהו, בסביבות גיל עשרים, שצף ההורמונים מאט. הלהבות דועכות. האידיאלים הנעלים שעבורם היינו מוכנים למות, כן כן, או לפחות להסתכן כמעט לגמרי - שוככים, וכל מה שרצינו עד ממש לא מזמן לצעוק אל העולם בזעמנו האיום נראה פתאום, איכשהו, קצת פחות דחוף. זה לא שהכול נגמר, ממש לא. חלק גדול נשאר, גם הרבה שנים אחר כך, אבל ההתמתנות הזאת, אלוהים. איפה ההתאהבויות המטורפות האלה? איפה הרצון הדרמטי לטלטל את העולם, להתיז לכל עבר שאנחנו, רק אנחנו, דווקא מיוחדים, מיוחדים מכולם?

ולאחר עוד עשור ביניים חלקנו הגדול הופכים, לזוועתנו, בדיוק למה שמרדנו בו. אנחנו הופכים להורים, מתונים ופשרנים, מלאי חולשות וחרדות קיומיות ורצון בלתי נלאה להתפרנס ובסופו של היום לשבת לנוח קצת. הרצון לתקן את העולם מפנה את מקומו לקיום בינוני, חסר תשוקה, שבדומה לחברי כנסת, שאיפתו העיקרית היא לשמר את מקומו.

אני כבר שם. עתיק, כבד, מעלה אדים, מתלונן אבל עייף מכדי לשנות, מלא חרדות ובוז ובדיחות יודעות-כל של מבוגרים. הילדים שלי עדיין מביטים בי בגאווה, אבל גם זה ישתנה, בעוד כמה שנים מעטות, לכשייכנסו לטווח המסוכן של הגיל הבועט. או אז ישנאו אותי בחדווה, ובצדק. הם יגלו את התשוקות שלהם והכבוד העצמי והעיקשות והמלחמות הצודקות, ואני, פנסיונר של קרבות זהים, אצעד בכבדות אל הספה ואפטיר לעברם את המשפט ההורי האולטימטיבי. שלא יחזרו אחרי חצות.

הייתי רוצה להאמין שלא רק בגלל שהפכתי, ירחם השם, למבוגר, חשבתי שהספר הזה איום ונורא, אלא גם כי הוא עייף אותי מתחילתו ועד סופו, להט הנעורים שיש בו לא כבש אותי כי חשתי שהוא מנסה להתחנף ולמרוד, רק כלפי חוץ ורק כי צריך למרוד, כמו גם להתריס בניסוחים מלאי פאתוס, כאלה שבני נוער יאהבו, אל מול עולם המבוגרים הרקוב בעיניהם, וזה פשוט קל מדי. אנחנו דגים בחבית.

למרות שיש כאן אמירות בעלות תוקף על צביעות של מבוגרים ועל חברות של נערים, הקשיים שלהם וההתמודדויות האמיתיות שלהם - גם אם הם עשירים ממשפחות טחונות - חשתי כי התוכן שלו נגרר בכבדות אחרי הסוף ה"מפתיע" שמהווה את הטריגר לכל מה שקורה בו, והוא טפשי, ומעל הכול ניכר בו שהוא הדבר הראשון שהוחלט עליו בכתיבה של א. לוקהארט המסתורי/ת וסביבו הכול נבנה.

נכנסתי לספר הזה בטעות. קניתי אותי לילדה שלי בשדה התעופה, וחשבתי שאולי איהנה ממנו כפי שקורה לי לפעמים עם ספרים לנוער. אז נכון, אני לא קהל היעד של הספר הזה, עם הרגשות החזקים והמרד המובנה והעניינים האלה שגורמים לבני נוער ללכת לישון בשקי שינה על החוף בפלמחים או לשוחח שיחות נפש בשלוש לפנות בוקר בוואטסאפ או להיכנס ללונה-פארקים ואשכרה לעלות על המתקנים. זה לא בשבילי. אני חושב שאם מנערים מהספר הזה את כל ההתחנפויות, הטון ה"נכון", המתקרבן וסיפור האהבה המזערי והשטוח שיש בו, לא נשאר ממנו כלום חוץ מקצת חול ים. בשבילי, זה לא מספיק.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים