"קבלנו פקדה לעזב את הבית. התירו לנו לקחת רק מזודה אחת קטנה לכל איש ואשה. עמדתי בפתח והבטתי, בפעם האחרונה, בחפצים שהשארנו. המטה שלי - מי יישן בה? מי יהנה משמיכת הפוך הרכה? מי ישחק בצעצועים שלי? על מי יסתכל הליצן הצוחק בתמונה שעל הקיר? הוי, מה עצוב לעזב הכל וללכת. יצאנו לרחוב. אנשים הביטו בנו. התבישתי. הרגשתי בלבי כאב וכעס נורא. הפכנו להיות אנשים חסרי בית." הספור של אוה נולד באופן ספונטני. בשנת 1979, בכתה ד' של בית - הספר "יחזקאל" באשקלון, בהרצאה לילדים על - תקופת השואה; לאחר מכן נרשם על ידי המספרת. פה ושם הזכרו עבדות ומקרים השנויים במחלוקת לגבי מדת דיוקם, אך המספרת הרי לא התימרה להגיש לקורא תעודה היסטורית, אלא קטעי זכרונות מימי ילדותה והתבגרותה. הספור ה1בא לדפוס, עד כמה שנתן הדבר, באותו אפן שספר לראשונה לילדים - בנשימה אחת.

אוה ארבן

גרה באשקלון... המשך לקרוא

שם הספר
אמא ספרי לי הלא היית שם...