קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם חשבתי שהטעות הכי גדולה שלה היא השידוך של מגנוס בספר הבא, היום אני עדיין חושבת ככה. אבל אם פעם חשבתי שההצלחה הכי גדולה שלה היא COG, עכשיו אני חושבת על זה שוב.

תסה (לא טסה, תסה, עם ת', כי תרזה זה עם ת', אנשים) גריי בת ה-16 מגיעה ללונדון לחפש את אחיה (בן דודה) נייט ומוצאת במקומו את העולם של קאסי. תסה יותר מגניבה מקליירי, אני חייבת להודות, אף על פי העובדה שכל העולם שלה ברומנים ושירה. היא גם המכשפה היחידה כנראה שהצליחה ללדת צאצאים, ראו קטגוריה ג'ייס הרונדייל. היא יפה מספיק (התחפשתי אליה בפורים. מה אני אגיד, תלתלים ויקטוריאנים זה חתיכת פרויקט...) כדי שישימו לב אליה.

הראשון ששם לב אל תסה הוא וויל הרונדייל, נער וולשי שברח מהבית אחרי הפעם השנייה שסירב לעזוב את הבית ולהצטרף למסדר. הוא לא נראה בכלל כמו ג'ייס (אבל זה השתפשף בין הדורות אז אין סיבה לדאגה), אבל הוא מאוד שנון ומעצבן, ההסבר היחיד לקרבה המשפחתית שלהם (כי אחד מהם טים אדוארד והשני טים ג'ייקוב... עזבו, תמונה בפייסבוק. אני אסתום עכשיו). בעתיד תסה תתחתן עם וויל ותלד לו את ג'יימס ולוסי.

השני ששם לב אל תסה הוא ג'ם קארסטיירס (קארסטיירס, לא קארסטריירז, אפילו באנגלית זה Carstairs), הפראבאטאי החצי-סיני-חצי-בריטי של וויל שחי על ארס שדים - אם יפסיק לצרוך ארס שדים, ימות מוות מהיר; אם ימשיך לצרוך ארס שדים, יגסוס לאט. הוא, בניגוד לוויל, נעים יותר וידידותי יותר, גם אם לפעמים הוא עוקץ חזק יותר מוויל. הוא היה מאורס לתסה עד היום בו היה אמור למות, יום החתונה שלהם, והפך לאח זכריה (מאוחר יותר התגלתה תרופה למחלה שלו והוא חזר לעצמו). קרוב משפחה של אמה קארסטיירס, הדמות הראשית בסדרה הבאה, The Dark Artifices.

גאונות לשמה. אגב, כל מעריצות ג'סה למיניכן, אני טים ווסה! (כי ג'ם שייך לי, דא.)

אם לא אימא שלי, בחיים לא הייתי נוגעת בספר הזה. אני זוכרת שהתחלתי אותו, הוא נעלם לי לכמה חודשים, וכשמצאתי אותו שוב לא הבנתי כלום. אבל זאת ויקטוריה היסלופ, אז אני לא יכולה להתלונן.
בגרסה הבריטית של חוטים מקשרים ויקטוריה שמה תמונות של סלוניקי וכתבה "מסתבר שכל אוכלוסיית היהודים של סלוניקי, כ-50,000 איש, נלקחו למחנות ריכוז בשנת 1943. זה גרם לי להלם. לא היו לי מילים. ידעתי שהקהילה היהודית ביוון כמעט ונעלמה. עכשיו אני יודעת למה."
כמו התיאור הזה, גם האי ספינלונגה אמיתי, וגם עליו מתו המונים של אנשים. וזה אחד הקטעים הכי מזעזעים שיש בספר.

כדי לא לאבד את הדמויות האהובות עליי, במוח שלי, בדיסקרטיות (ומאוחר יותר על הכתב), העברתי את כולם למאה ה-21, מריה שוב בת 16 ואנה שוב בת 18, קיריציס בן 21, אלני מתה מסרטן ולא מצרעת, העיקר לא לאבד אותם.

מריה שקטה, אולי שקטה מדי. נערה יוונייה ככל הנערות, כמו קטרינה בחוטים מקשרים (רק בלי הקטע של הרקמה). כמו שמתואר בספר, יפה כמו פנינה אדומה (יש דבר כזה). אחותה הגדולה אנה דורשת תשומת לב, אולי דורשת יותר מדי. מאוד קולנית, בעלת הרבה מאוד רגש בתוכה, רגש שגרם למותה. כמו שמתואר, יפה כמו יהלום מלוטש.
השתיים בנות למשפחה מכרתים, האם, הלני, מורה. האב, יורגוס, דייג. משפחה שמתפקדת יפה עד שמגיעה הפצצה - הלני חולת צרעת. היא נלקחת עם אחד מתלמידיה, דימיטריס בן התשע, לאי ספינלונגה. מטפלים בה הרופא של האי, כריסטוס לפאקיס, וחברו, ניקולאוס קיריציס, רופא עור שמתחבב על מריה. הלני לא מחזיקה מעמד.
שנים מאוחר יותר, אנה נישאת לאנדריאס ונדולאקיס, בן לאחת המשפחות החזקות בכרתים, ובן דודו, מאנוליס, שמנהל עם אנה רומן, רוצה להינשא למריה. כחודש לפני החתונה, מריה מתגלה כחולת צרעת. היא נלקחת לספינלונגה. באותה התקופה, דוקטור קיריציס, שהפסיק את ביקוריו לפני מספר שנים, חוזר לעבוד על האי. במקביל, אנה יולדת בת בשם סופיה, ולא ידוע מי אביה של הילדה.

בלילה בו חוזרים תושבי ספינלונגה לכרתים, דוקטור קיריציס מציע נישואין למריה. מאוחר יותר באותו לילה, מגיעה המשלחת של משפחת ונדולאקיס. איש אחד נראה בורח ממנה. הדלת נפתחת, ובחורה צעירה עם גרון שותת דם נראית מאחוריה. אנה ונדולאקיס נורית באותו הלילה בו אחותה הצעירה חוזרת. "איך בלילה אחד קיבל בחזרה את בתו האחת ואיבד לתמיד את בתו האחרת."

ספר קשה, יותר מחוטים מקשרים, אני חייבת לציין. מה שעלה בגורלה של סופיה כתוב כבר בתקציר, אני לא צריכה לכתוב פה.

"אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נטשו אותה בקרקס אחרי שלא הצליחו למכור אותה לשום קרקס. ברונווין ברנטלי, השור הזועם, טועמת הדם, לא הייתה ערה לכוחה עד הלילה שבו פיצחה לאבא החורג הדפוק שלה את המפרקת. אינוק אוקונור, מקים המתים, בן למשפחת קברנים שהתקשו להבין למה הלקוחות שלהם קמים ומסתלקים. וג'ייקוב. איזה חברים משונים רכשת לך בזמן האחרון."
אני דווקא מקנאה בג'ייקוב על החברים שלו.

ג'ייקוב פורטמן, נער יהודי מפלורידה, נוסע לבקר את סבא שלו ומוצא אותו מת ביער. הוא נשלח אל פסיכולוג שמנסה לשכנע אותו ששום דבר לא קרה.
ביום ההולדת שלו, הוא מחליט שייסע לאי עליו גר סבא שלו כשהיה צעיר.

באי הוא מוצא שער, "לולאה", ומעבר ללולאה את אמה, החברה של סבא שלו, פיירומאנית פרנואידית; את יו, שמגדל בתוכו כוורת דבורים; את אוליב, שעומדת על הקרקע רק בעזרת נעלי עופרת; את מילרד, נער רואה ובלתי-נראה; את קלייר, הילדה עם הפה האחורי; את ברונווין, הילדה החזקה בסוונסי; את אינוק, הנער שיכול להעביר חיים מיצור אחד לאחר; הוראס, הנביא המקומי, ואת כל הילדים המשונים שסבו פגש בעבר.
הוא פוגש גם את אלמה לפיי פרגרין, מנהלת המעון משנת-הצורה.

בואו נגיד שילדה פחדנית כמוני לא הייתה צריכה לקרוא את זה, אבל שרדתי, אז אני סבבה.

אני צריכה הסבר לשאלה, למה אני שמתחברת לדמויות בצורה כ"כ חזקה, למה קראתי את הספר הזה.

קוסטנטינוס קומנינוס בן ה-45 נגעל מאשתו, אולגה, בת ה-35, כי חשב שגם לאחר שתיכנס להריון תהיה רזה ויפה כמו שהייתה קודם ומתחיל לבקר בבתי בושת. בעת שריפה שפורצת בסלוניקי נולד דימיטריס קומנינוס, בנם של השניים, שאימו אוהבת בכל כורחה ואביו אפילו לא רוצה. בית משפחת קומנינוס מתרסק בשריפה, כמו גם מחסן הבדים של קוסטנטינוס, ואולגה, פבלינה (עוזרת הבית) ודימיטריס עוברים לרחוב איריני שלוש, בית נעוריה של אולגה, שם מקבלים אותם סאול מורנו היהודי, אשתו רוזה, אמו של סאול ובניהם, איסאק בן הארבע ואיליאס בן השנה, כמו גם משפחת אקרם המוסלמית. החיים של אולגה באיריני שלוש הם חיים מושלמים, יותר משהיו קודם לכן, ודימיטריס גדל עם ילדיהם של בני הזוג מורנו ועם דודו, המפקד הצבאי לאונידס קומנינוס.

מהעבר השני, בעת שמגלים את המוסלמים לטורקיה ואת הנוצרים ליוון, קטרינה סרפוגלו בת החמש מאבדת את אימה על הרציף כשידה נשרפת. חייל יווני שמוצא אותה חובש את ידה בשרוולו, היא מבטיחה שתחזיר לו את השרוול כשיפגשו שוב, ומצטרפת לאיבייניה קריאנידיס ובנותיה, מריה וסופיה, אל האי לסבוס, ומשם אל סלוניקי, למרות שמטרתה הייתה אתונה.

קטרינה ודימיטריס גדלים כזוג אחים, גם לאחר שנאלץ דימיטריס לעזוב עם אימו ופבלינה את איריני שלוש. חייהם משתנים - קטרינה לומדת רקמה מרוזה מורנו ומתחילה לעבוד בעסק החייטות של מורנו, ומנגד דימיטריס משתדל לרצות את אביו בלימודים קשים. דרכיהם מצטלבות כשעל קטרינה לתפור שמלה לאולגה, אך נפרדים במהירות כשדימיטריס ואיליאס מצטרפים לצבא הקומוניסטי.

מכאן הכל מתמוטט - משפחת מורנו נלקחת לגטו בפולין, איליאס עוזב לפלשתינה, קטרינה נישאת בכוח לבעלים החדש של העסק של מורנו, דימיטריס חוזר ומכניס את קטרינה להריון לא מתוכנן, קטרינה הורגת את בעלה באמצעות חסימת עורקים, דימיטריס נעצר, ומכאן כבר קשה לי לדבר על זה.

ספר מקסים, ונורא, ומעכשיו יש לי ספר אהוב חדש.

בשבילי, זה הספר האולטימטיבי. לא כמו דמדומים, שאחותי נשבעה לי שאני טועה ושזה לא סתם בחורה שלא יודעת מה לעשות עם ערפד ואדם-זאב (בדיוק ההפך בסדרה הזאת). זה פשוט ספר אדיר.
טוב נו, עיר של זכוכית אדיר יותר. אבל אני לא אומרת את זה בגלל מגנוס. או שכן. לא יודעת.
קליירי בספר הזה התנהגה הכי בהיגיון מאשר בכל ספר, ולא נקרעה בין סיימון לג'ייס, לא משנה מה קרה.
ג'ייס אידיוט בכל ספר. אבל בזה הוא בלתי-נסבל. אני שונאת אותו בכל אופן.
סיימון... מה נאמר ומה נגיד, סיימון זה סיימון, ואני יכולה להבין למה ליהקו את רוברט לתפקיד סיימון. הוא כבר שיחק אידיוט אחד שקופץ מגג, צורח "Save me Barry" ומספר איך הפנים של אימא שלו נהרסו כשהוא הגיע הביתה וצרח שהוא בן אלמוות. לא צריך עכשיו עוד תפקיד של אידיוט שיוצא מהארון כערפד.
איזי זאת איזי. אלק זה אלק. אין מה לומר על שני אלה.
מגנוס, עליך יש לי רק דבר אחד להגיד. נצנצים זה אדיר, אבל לא צריך לשים אותם בכל מקום! מיוחד לא במשקה שהופך אנשים לעכברושים.

אסיים את הביקורת בציטוט "זה לא חתול, זה בקושי אוגר!"

בקיצור, אם לא הספר השלישי, זה ספר מספר אחת.

הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות - אהבות אמת, קרב שנמשך עשר דקות, הערפד החביב עליי שסובל את אות קין.
רק פרט אחד גרם לי לבכות. המוות של מקס. אבל זה ספוילר אז... לא משנה!

נתחיל עם ג'ייס. בספר הזה הוא די התחבב עליי, אחרי שני ספרים שהוא היה בלתי-נסבל בעליל וחפר על שנאתו למלפפונים, שקרנים, ברגמוט וברווזים.
קליירי זאת קליירי, אי אפשר ממש להעיר עליה. כמו גם על איזי. כמו גם על מאיה.
סיימון, הו סיימון, בעלי האלמותי (תרתי משמע), אני חייבת להודות שבספר הזה ג'ודית התעלתה על עצמה והפכה אותו למטומטם במיוחד עם ציטוטים אדירים במיוחד. רק אל תגידו לו שקראתי לו מטומטם.
אלק ומגנוס זה ההיילייט של הביקורת הזאת. רק (!) בגלל הציטוט "רגע, אני לא מבינה, כולנו צריכים לעשות גם את זה?" החלטתי סופית שלעולם לא אקרא את דה אינפרנאל דיווייסז. חוץ מזה שהם היו חביביי כבר בספרים הקודמים. אחותי הומופובית, אז ציטטתי לה את הקטע של הנשיקה שוב ושוב עד שהיא נכנעה.

כאמור, הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות.

~התרעת ספויילרים~

אני מסתובבת לי בסטימצקי בחופשת פסח נראה לי, מחפשת ספרים לקנות. קניתי את מחוננת ואותו, הוא פשוט עניין אותי.

והעניין נמצא אצלי כנכון. התרפיסטית שלי אמרה שילדים עם בעיות קשב וריכוז נמשכים יותר למד"ב ולפנטזיה, וזה בהחלט יכול להיכנס לקטגוריה הזאת. ועדיין, הוא לא דומה לשום ספר שקראתי עד עכשיו.
מהרגע שפתחתי אותו לא הפסקתי לדמיין - את ריין, עם השיער והעיניים שלה, במחסן ההוא, נבחרת בידיו של הגבר עם השיניים הזהובות, שמאוחר יותר יתגלה כבעלה; את הפלאשבקים, בהם רוואן והיא מנסים להגן על עצמם ללא הצלחה; את ססילי, הקטנה והאדמונית ואת ג'נה, הגבוהה ושחורת השיער; את גבריאל, את לינדן, את ווהן, את כולם פשוט. וכל פרט נוסף נראה לי הכי חשוב.

מהפעם האחת שקראתי את הספר, העליתי לעצמי מסקנות - אולי זה לא ווהן שמשחק בכולם, אלא ססילי? אולי אם ריין לא הייתה יוצאת מהבית היא לא הייתה גומרת ככה? אולי אם גם לגבריאל הייתה משפחה? אולי אם גם הוא נלקח?
ואולי ואולי ואולי. ואני מפחדת לכתוב את ההשערות שלי בכריכה כמו שאני תמיד עושה, כי אולי אחותי בת ה-11 תקרא אותן, ותדלג על כל הספר. היא ראתה אותי קוראת אותו והחליטה שגם לה בא לקרוא אותו. ממש חידוש, אחותי קוראת ספרים.

ממש נסחפתי עם הרגשות. רגשות יתר. בכל מוות של דמות, כמה שהיא חשובה יותר כמו ג'נה המוות פוגע בי יותר.
בכל ניסיון בריחה, כמה שהוא מסוכן יותר אני חוששת יותר לחייה של ריין.
ובסוף הספר, כשהם ברחו. הרגשתי הקלה, אבל גם חרדה - מה יקרה בספר הבא? מה יקרה ב-Fever?