אני זוכרת את הפעם הראשונה ששאלתי את הספרנית על הספר הזה. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהוא מושאל מאז לפניי ינואר. אני זוכרת את החודשים הרבים ששאלתי על הספר הזה, על הפעמים שהספרנית בהחלט נכנעה והתקשרה כדי להודיע על החזרת הספר ועל החוב - אני זוכרת שכמעט רציתי לקנות אותו בעצמי כי כבר נמאס לי לבוא כל הזמן לסיפרייה ולקחת ספרים אחרים כשאני רוצה לקרוא את זה.
ואתמול הלכתי - והספרנית אמרה שהספר על המדף ושהיא שמרה אותו בשבילי. ובאמת, הספר היה שם. גם ממש שמחתי שהיא אמרה שהיא שמרה אותו בשבילי, הרי הייתי בטוחה שלקחו אותו מהמדפים ואז אני אצטרך להמתין בצפייה ארוכה ומייגעת לספר אחד פשוט.
בכל אופן, לקחתי אותו מהסיפרייה והתחלתי במשימה הנחשקת מכל - הקריאה. אהבתי את הספר הזה. התמונות... ובכן, התמונות היו אמיתיות. וכל הדבר היפה בספר הזה שזה לא מבוסס על מקורות היסטוריים, אלא על התמונות.
אייב, שברח ממפלצות. ג'ייקוב תמיד היה בטוח שכסבו אומר שהוא "ברח מהמפלצות" הוא מתכוון לנאצים. אולי. הרי הנאצים הם גם מפלצות בדרכם שלהם, אבל אייב ברח לא מהנאצים, אלא ממפלצות שאיימו עליו, על חבריו.
כשג'ייקוב היה קטן הוא נהג לזלזל בסיפוריו של סבו. גם אביו ודודתו לא ממש האמינו לסיפורים של סבו. הם היו בטוחים שזה סתם עוד בית יתומים שאיכסן את סבו במלחמה וזהו זה. זה הכל.
אבל זה לא היה הכל. למען האמת, זה בקושי היה ההתחלה. אייב סיפר את הסיפורים האלה לג'ייקוב כי גם הוא היה משונה. לא, הוא לא יכל להוציא אש מהיידים שלו כמו אמה, והוא לא עף באוויר כמו אוליב ולא בלתי נראה כמו מילרד. אבל לאייב -וגם לג'ייקוב, למען האמת - יש אותו הכישרון: לראות את המפלצות.
בלילה שבו סבו מת, הוא אומר לו למצוא את הלולאה, את הציפור. הוריו שולחים אותו לפיסיכאטר, שמתגלה כאיזה נוכל משוגע שרוצה להרוג את הילדים המשונים.
הדבר המדהים בספר הזה, לדעתי, הוא החזרה על אותו היום כל כך הרבה פעמים. מתישהו זה כבר נמאס.
התמונות גרמו לסיפור להיות אמין.
והספר הזה גרם לי לחשוב שאולי גם לסבא שלי יש סיפור על ילדים משונים ובית יתומים עזוב.

מומלץ מאוד.

אני תוהה לעצמי למה לא קראתי את 'מפוצלים' כבר ממקודם. אני תוהה לעצמי למה כבר אז, שהלכתי לסיפרייה לקח לי כל כך הרבה זמן לקחת אותו ולקרוא אותו.
אומרים שהוא דומה למשחקי הרעב. אולי כן, אולי לא. אני אהבתי את הספר הזה.
אהבתי את פור. אני עדיין אוהבת את פור. הוא מדהים, מסתורי. יש לי חולשה לדמויות כאלה, מסתוריות.
אני אהבתי אותו. הוא ברח ממי שהוא. ברח מאביו בכך שהחליט להצטרף לפלג אומץ לב.
המלחמה בסוף הזכירה לי את המלחמה במשחקי הרעב, אבל אני אהבתי את הספר הזה.
הוא מדהים.
אל. אל שהתאבד. ואריק, אריק עורר בי זעם. זה לא נכון להגיד שמישהו שמת עשה מעשה גדול, שכולם צריכים לזכור אותו. לזכור - כן. מעשה גדול - לא.
אין שום דבר טוב ונכון בהתאבדות. שום דבר. בכלל.
אז למה, למה למרות הכל, שאל התאבד לא הרגשתי כלום? אפילו לא כעס.
אין לי מה להגיד יותר. רק שאני מחכה לספר 2.

למה אני כותבת את הביקורת הזאת? נתחיל בעובדה ששבוע שעבר המורה לספרות התחילה להקריא לנו את הספר הזה, כמו לילדים בני שלוש. וזה היה נחמד, כי כל השיעור לא עשינו כלום ורק הקשבנו לה מקריאה את הסיפור.
לא לקחתי אותו מהספרייה, אבל היה חשוב לי לתת את דעתי עליו למרות הכל. הוא ספר תמים. הוא ללא ספק ספר תמים וזה מה שיפה בו, הילדותיות שלו, הקטעים שגרמו לי לבכות בכיתה והלכתי לשטוף את הפנים שלי ונשמתי אוויר.
אני לא סובלת סרטים או ספרים על השואה, אבל זה גרם לי לתהות, מה היה קורה אילו הייתי שם? איך אני הייתי מתמודדת עם דבר שכזה? אם כמעט ולא אוכל? אם הידיעה שכל יום יכולים להרוג אותי? לחיות בפחד מתמיד, ברעב מתמיד, לגור ברחוב, לעשות הכל כדי לשרוד. וזה לא נתפס.
ואם הייתי נוצריה, האם הייתי מצילה ילדים? האם הייתי מקריבה את חיי שלי כדי שיהיה להם טוב? אני לא יודעת לענות על זה, אבל כל פעם, ביום השואה אני חושבת על זה. ואני חושבת כמה ברי מזל אנחנו, שאנחנו לא סבלנו את זה, והיום אנחנו יושבים בכיף שלנו מול המחשב, שיש מזגן, ושאימא קוראת לנו לאכול, ולא יושבים שם, קפואים ואוכלים קליפות של תפוחי אדמה. כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו לא סבלנו את זה.
אחד הדברים שאני אעשה בעוד כמה שנים, אולי השנה, זה ללכת ליד ושם.
ספר מזעזע. אבל תמים.

אני לא יכולה להגיד מה אני חושבת על הספר הזה, כי אני יודעת שכמה שאנסה לתאר אותו, אני לא אצליח. אבל אני אנסה. אוקיי, אני אתחיל בעובדה שפייפר צריכה להיות עם אנבת', וג'ייסון צריך להיות עם ליאו, ולמה זה? כי הם כל כך מושלמים ביחד, חוץ מזה שג'ייסון צריך להפסיק להיות רציני כל הזמן והיות שליו, הוא כל כך מושלם וזה מה שאני שונאת בו. כאילו, מה הפגם שלו? מה? השיער שלו שלא במקום? סליחה, נסחפתי קצת אבל לא נורא.
ליאו, הו ליאו, אתה הסיבה היחידה שבאמת קראתי את הספר הזה. במידה מסויימת, ספר ללא פרסי הוא רע. ועוד דבר, אנבת', אני שונאת אותך. תמיד שנאתי אותך ואני רוצה לפגוש אותך כדי להרוג אותך, אני אעשה את זה מתישהו, את יודעת. בכל אופן, חזרה לעניינו, ליאו אדיר. הוא נחמד. מצחיק. פשוט... ליאו! הוא גם יורה אש!
אני חושבת שבספר הזה יש כמה קטעים שמרמזים על ג'ייאו (ג'ייסון וליאו)
ספר אדיר. אני הלכתי לכתוב סיפור על ג'ייאו.

למען האמת, הספר הזה מדהים בזכות עצמו. אני עדיין כועסת על אבא של לינדן, שהורג בנות, על לינדן, שלא מבין שהכל אשליה. אבל אני אוהבת את לינדן. וזה קורה לי הרבה - שאני מתאהבת בדמויות מספרים. לא יודעת למה, סתם ככה.
אולי אני צריכה להוסיף את לינדן לרשימה.
הספר הזה גרם לי לחייך, ולמרות העובדה שעוד שבוע יש לי יום הולדת, ולקחתי אותו מהסיפרייה אתמול, עדיין כתבתי אותו ברשימת ספרים שאימא שלי צריכה לקנות לי.
הספר הזה אדיר.

כמה טוב להיות פרח קיר הוא ספר מדהים, שסוחף כמה מהשנייה הראשונה, אולי בגלל העובדה שצ'ארלי לא מנסה להתבלט, הוא לא שחקן הפוטבול או מלך הבצפר או הנער הדחוי - לא, צ'ארלי הוא פשוט פרח קיר.
למען האמת, רק אתמול קניתי אותו והתחלתי אותו בערב, אבל הוא סחף אותי עוד מהמילה הראשונה, אז גמרתי אותו, למרות שהמורה לעברית צרחה עליי לא לקרוא בשיעור שלה, לא היה לי אכפת.
התאהבתי בספר הזה. ולאט לאט התחלתי לחשוב שמשהו קרה לצ'ארלי, ושאני חוששת לצ'ארלי. הספר הזה די 'בוטה' אבל הוא מדהים.
אני חושבת שגם ילדים שהם לא פרחי קיר יוכלו להינות ממנו, ואחרי שקראתי אותו אני לא מפסיקה להוציא אותו מהראש שלי, למה התעללו בצ'ארלי שהיה קטן.
אם לומר את האמת, אני חושבת שאני פרח קיר. "אתה רואה דברים, אתה מבין אבל אתה לא מספר."
~ספויילר~
"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו יש מישהו שמקשיב ושמבין ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול. אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים."
דודה של צ'ארלי אנסה אותו, כל שבוע ביום שבת, כשההורים שלו לא היו בבית.
שמתי לב, שצ'ארלי תמיד מסיים את המכתבים שלו ב"אוהב תמיד" כל הזמן, אני חושבת שזה בגלל שזה נכתב לכל אחד ואחד מאיתנו.
אני בטוחה, שאם המורה שלי תתן לנו יומן קריאה, אני אעשה עליו, או על פרסי. אבל כרגע, זה הספר הכי יפה שקראתי.
צ'ארלי מדהים.
הספר עוד יותר ואתם לא תפסיקו לחשוב עליו.

"אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו," ~ ביל, המורה לספרות של צ'ארלי.
~סוף ספויילר~

לסיכום, ספר מדהים וחובה.

הספר הזה מדהים.
הוא רדף אותי הרבה, בחלומות, במחשבות, בכל דבר.
תחשבו על זה כמו על הישרדות: אתם תקועים באי, אין משימות, אין אוכל, אם אתם נפסלים אתם לא חוזרים הביתה - אתם מתים.
קטניס מדהימה. היא כל כך מדהימה שעד היום אני זוכרת את הספר הזה.
מצד אחד, אתה מלא כעס על הקפיטול, על פאנם, על זה שזה פשוט לא פייר להרוג ילדים בשביל מטרות שעשוע, אבל מצד שני אתה רוצה עוד דם שיותז, אתה מחכה לעוד מוות עסיסי.

הספר הזה חובה.
הוא מדהים.

"מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם".

וואו.
את האמת, שהתאהבתי בספר הזה בגלל דבר אחד - המיתולוגיה היוונית. אפשר לומר שבתור אחת שחולה על פרסי בדם, הספר הזה היה כמו פרס בשבילי.
וחברה שלי, שהמליצה לי עליו, צדקה. אהבתי אותו מאוד. היילו הוא ספר מדהים, הכתיבה שם אדירה. אני חושבת שלא קראתי ספר מדהים כמו זה הרבה זמן.

אני מאוהבת בספר הזה.
קודם כל, ג'ייס מושלם. הוא כל כך מושלם שאני התאהבתי בו מהרגע הראשון שפתחתי את עיר של עצמות, ברגע הראשון שהזכירו את שמו. את המראה שלו.
כל כך הרבה רגעים בספר הזה לא אכזבו אותי, הספר הזה, לפי דעתי, הכי טוב מכל השלושה.
סיימון אדיר. הוא ערפד אדיר. סיימון אדיר בדרכו שלו אבל ג'ייס... הוא ג'ייס.
יש בג'ייס משהו שאני לא יכולה להסביר - שג'ייס חשב שהוא שד, שיש בו משהו שדי בו, זה כאב לי.
המוות של מקס היה הדבר שבכיתי ממנו באמת. באמת ובתמים בכיתי מזה. זה היה המוות הכי מצער שקראתי.
לא הגיע לו למות.
קליירי נהפכה להיות אדירה בספר הזה. הסוף שימח אותי ואם הייתי יכולה, הייתי צורחת.
הנשיקה של אלק ומגנוס, או הנשיקה. הדבר הכי מושלם שקרה בספר הזה מלבד קטעים של ג'ייס וקליירי ודברי אהבה מושלמים.
שאלק נישק את מגנוס רציתי לצרוח. לצרוח כי זה אמיתי. כי זה מושלם. יכולתי לראות את הנשיקה, את מריס, את רוברט, את איזי ואת כולם בוהים בהם.
שג'ייס גילה שהוא לא הבן של וולנטיין, כאב לי. וולנטיין... וולנטיין נחמד. אני יודעת שהוא הפך את ג'ונתן לשד ואז גרם לאימא של ג'ייס להתאבד וגידל את ג'ייס ואת ג'ונתן בנפרד וגרם לג'ייס לחשוב שהוא ג'ונתן. לחשוב שהוא מורעל. לחשוב שיש בג'ייס משהו לא בסדר.
אני לא אומרת שההתנהגות של וולנטיין מוצדקת - היא כל כך רחוקה מלהיות מוצדקת - אבל המוות של וולנטיין, עם כמה שהוא היה רשע, הכאיב לי.
הספר הזה מדהים.
ומושלם.
ואתם לא תתאכזבו לרגע.