ביקורת ספרותית על אמא ספרי לי, את היית שם... מאת אוה ארבן
ספר מעולה

---

למה אני כותבת את הביקורת הזאת? נתחיל בעובדה ששבוע שעבר המורה לספרות התחילה להקריא לנו את הספר הזה, כמו לילדים בני שלוש. וזה היה נחמד, כי כל השיעור לא עשינו כלום ורק הקשבנו לה מקריאה את הסיפור.
לא לקחתי אותו מהספרייה, אבל היה חשוב לי לתת את דעתי עליו למרות הכל. הוא ספר תמים. הוא ללא ספק ספר תמים וזה מה שיפה בו, הילדותיות שלו, הקטעים שגרמו לי לבכות בכיתה והלכתי לשטוף את הפנים שלי ונשמתי אוויר.
אני לא סובלת סרטים או ספרים על השואה, אבל זה גרם לי לתהות, מה היה קורה אילו הייתי שם? איך אני הייתי מתמודדת עם דבר שכזה? אם כמעט ולא אוכל? אם הידיעה שכל יום יכולים להרוג אותי? לחיות בפחד מתמיד, ברעב מתמיד, לגור ברחוב, לעשות הכל כדי לשרוד. וזה לא נתפס.
ואם הייתי נוצריה, האם הייתי מצילה ילדים? האם הייתי מקריבה את חיי שלי כדי שיהיה להם טוב? אני לא יודעת לענות על זה, אבל כל פעם, ביום השואה אני חושבת על זה. ואני חושבת כמה ברי מזל אנחנו, שאנחנו לא סבלנו את זה, והיום אנחנו יושבים בכיף שלנו מול המחשב, שיש מזגן, ושאימא קוראת לנו לאכול, ולא יושבים שם, קפואים ואוכלים קליפות של תפוחי אדמה. כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו לא סבלנו את זה.
אחד הדברים שאני אעשה בעוד כמה שנים, אולי השנה, זה ללכת ליד ושם.
ספר מזעזע. אבל תמים.

» ביקורות נוספות של נגיד שאני יודעת לכתוב
» ביקורות נוספות על אמא ספרי לי, את היית שם...