ביקורת ספרותית על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 מאת קסנדרה קלייר
ספר מעולה

---

אני מאוהבת בספר הזה.
קודם כל, ג'ייס מושלם. הוא כל כך מושלם שאני התאהבתי בו מהרגע הראשון שפתחתי את עיר של עצמות, ברגע הראשון שהזכירו את שמו. את המראה שלו.
כל כך הרבה רגעים בספר הזה לא אכזבו אותי, הספר הזה, לפי דעתי, הכי טוב מכל השלושה.
סיימון אדיר. הוא ערפד אדיר. סיימון אדיר בדרכו שלו אבל ג'ייס... הוא ג'ייס.
יש בג'ייס משהו שאני לא יכולה להסביר - שג'ייס חשב שהוא שד, שיש בו משהו שדי בו, זה כאב לי.
המוות של מקס היה הדבר שבכיתי ממנו באמת. באמת ובתמים בכיתי מזה. זה היה המוות הכי מצער שקראתי.
לא הגיע לו למות.
קליירי נהפכה להיות אדירה בספר הזה. הסוף שימח אותי ואם הייתי יכולה, הייתי צורחת.
הנשיקה של אלק ומגנוס, או הנשיקה. הדבר הכי מושלם שקרה בספר הזה מלבד קטעים של ג'ייס וקליירי ודברי אהבה מושלמים.
שאלק נישק את מגנוס רציתי לצרוח. לצרוח כי זה אמיתי. כי זה מושלם. יכולתי לראות את הנשיקה, את מריס, את רוברט, את איזי ואת כולם בוהים בהם.
שג'ייס גילה שהוא לא הבן של וולנטיין, כאב לי. וולנטיין... וולנטיין נחמד. אני יודעת שהוא הפך את ג'ונתן לשד ואז גרם לאימא של ג'ייס להתאבד וגידל את ג'ייס ואת ג'ונתן בנפרד וגרם לג'ייס לחשוב שהוא ג'ונתן. לחשוב שהוא מורעל. לחשוב שיש בג'ייס משהו לא בסדר.
אני לא אומרת שההתנהגות של וולנטיין מוצדקת - היא כל כך רחוקה מלהיות מוצדקת - אבל המוות של וולנטיין, עם כמה שהוא היה רשע, הכאיב לי.
הספר הזה מדהים.
ומושלם.
ואתם לא תתאכזבו לרגע.

» ביקורות נוספות של נגיד שאני יודעת לכתוב
» ביקורות נוספות על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3