<B>חשוב לציין כי זה ההמשך של הפרולוג, הסיפור מתחיל משנת 1942. תהיו חזקים, אני מניחה. </B>
~.~
<B>גטו וורשה, שנת 1942</B>
גשם. ואחרי הגשם קור מקפיא עצמות, שאפילו עם הסחבות של הבגדים שאני לובש על עצמי, אני מרגיש את הקור. קר ומאיים, והגשם מטפטף על פניי, יורד בזהירות על המעיל הצבאי הישן של סבא. השיער דבוק לפניי, ולשם שינוי, אינני ממהר להזיז אותו הצידה.
אני פותח את עיני, מעליי עומד ילד בעל עיניים כחולות. כחולות ונוצצות יותר מהכינרת. מושלמות, כמעט. אבל זה הדבר היחיד שמושלם בו, כי לאחר מכן אני עסוק בלהביט לעבר גופו. הוא לובש חולצה ארוכה ומעלייה מעיל קרוע, אם אפשר לקרוא לסחבות שהוא לובש מעיל. על מעילו יש טלאי צהוב, והוא נראה נורא.
שקית הבמבה שאחזתי בידי כמה דקות קודם לכן נקרעה ונשפכה על הרצפה, והנער מיהר להרים את מה שנפל, שזה בערך כל השקית כולה. הוא אסף אותם אחת-אחת, במהירות, בזריזות שאין כמוה והיישר את מבטו לעברי. הידיים שלו, עור ועצמות, וכך גם רגליו.
הוא התיישב לידי בזהירות מיותרת והחל לאכול, מעוות את פיו בשל הטעם הלא מוכר, אך מיד מחייך שמגלה שבמבה זה לא נורא אחרי הכל.
"איך קוראים לך?" אני שואל אותו, הוא מביט בי, עיניו הכחולות שנצצו דקות קודם לכן כבויות. "ישוע." הוא אומר את שמו במבטא מוזר, מצחיק מעט.
הגשם הפסיק לרדת, והנער נראה מפוחד. "הם יבואו, והם יהרגו אותך. אתה מוזר. אתה לא מכאן. מוות.. זה מה שיקרה לך." הוא אומר במהירות וקם, עד כמה שהוא יכול לקום. אני רואה את רגליו, את הצליעה שלו, את הנסיון שלו לברוח.
אני קם, מוריד את המעיל, ולאחר מכן את אחד הצעיפים ששמתי, ונותן לו את ג'קט העור השחור ואת הצעיף.
ישוע מביט בי במבט של הכרת תודה, ואני מחייך. "תעלה על גבי. אל תדאג, אני לא אפגע בך." אני לוחש, שנים שלא דיברתי יידיש. ישוע מבין שאני מדבר יידיש, ושהוא יכול לבטוח בי, ממהר לעלות על גבי.
אני אוחז ברגליו, שהן עור ועצמות, ומתחיל ללכת לאן שישוע מוביל אותי. אני שם לב שהוא החביא את הבמבה בכיס של המעיל, ואני חושב על כולם כאן.
איפה אני?
"ישוע," אני מקפיד שלא לצרוח כמו תמיד, זה שיגע את סבא. העובדה שאני מדבר בצעקות. ישוע לא עונה. אני שומע ירייה, היא חזקה מידי.
אני מביט לאחור, חייל נאצי מתקרב, הוא צועק בגרמנית משהו. ידעתי שהייתי צריך להקשיב לסבא ולדעת לדבר גרמנית. לעזאזל.
אני מתחיל לרוץ, במהירות כזאת שכמה חיילים נאצים מבחינים בי ורודפים אחריי. אני עדיין מחזיק בישוע, הוא לא מדבר. לא מגיב.
לאחר שאחד הנאצים מעיף את ישוע מגבי, הוא תופס בגופי, וממהר לקחת אותי לאחד החדרים.
אני מביט אל ישוע, הוא שם, חסר חיים, והנאצים מביטים בו. הוא עטוף בצעיף שלי ובמעיל העור, ולאחר שהנאצים מסיימים להתעלל בגופו הם הולכים משם, צוחקים.
החייל הנאצי מכניס אותי לתוך חדר סגור, ופוקד עליי להוריד את הבגדים ולהישאר עירום מולו. אני עושה את זה, חושב על מליון ואחת הדברים שיכולתי לעשות עכשיו בבית.
"הינה." אני אומר לאחר שאני מוריד את התחתונים. הוא מביט על הבגדים המשונים, ואני בוהה בגופי.
החייל הנאצי מכה אותי ברובו, בפנים. "אל תענה לי, יהודון. לי לא עונים." הוא אומר ובועט בי.
כאב. זה מה שאני מרגיש שהחייל הנאצי מכה אותי.
הוא מביט בי, ודוחף אותי לקיר, מוריד את בגדיו ומנשק אותי. אני מחייך, כמרוצה ממעשיו, ומשכיב אותו על המיטה, עולה מעליו ומנשק את צווארו.
הוא הציל לי את החיים כשלקח אותי איתו. גם אם אני מנשק עכשיו חייל נאצי סקסי ברמות בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני, הוא הציל לי את החיים.
~.~
~.~
<B>גטו וורשה, שנת 1942</B>
גשם. ואחרי הגשם קור מקפיא עצמות, שאפילו עם הסחבות של הבגדים שאני לובש על עצמי, אני מרגיש את הקור. קר ומאיים, והגשם מטפטף על פניי, יורד בזהירות על המעיל הצבאי הישן של סבא. השיער דבוק לפניי, ולשם שינוי, אינני ממהר להזיז אותו הצידה.
אני פותח את עיני, מעליי עומד ילד בעל עיניים כחולות. כחולות ונוצצות יותר מהכינרת. מושלמות, כמעט. אבל זה הדבר היחיד שמושלם בו, כי לאחר מכן אני עסוק בלהביט לעבר גופו. הוא לובש חולצה ארוכה ומעלייה מעיל קרוע, אם אפשר לקרוא לסחבות שהוא לובש מעיל. על מעילו יש טלאי צהוב, והוא נראה נורא.
שקית הבמבה שאחזתי בידי כמה דקות קודם לכן נקרעה ונשפכה על הרצפה, והנער מיהר להרים את מה שנפל, שזה בערך כל השקית כולה. הוא אסף אותם אחת-אחת, במהירות, בזריזות שאין כמוה והיישר את מבטו לעברי. הידיים שלו, עור ועצמות, וכך גם רגליו.
הוא התיישב לידי בזהירות מיותרת והחל לאכול, מעוות את פיו בשל הטעם הלא מוכר, אך מיד מחייך שמגלה שבמבה זה לא נורא אחרי הכל.
"איך קוראים לך?" אני שואל אותו, הוא מביט בי, עיניו הכחולות שנצצו דקות קודם לכן כבויות. "ישוע." הוא אומר את שמו במבטא מוזר, מצחיק מעט.
הגשם הפסיק לרדת, והנער נראה מפוחד. "הם יבואו, והם יהרגו אותך. אתה מוזר. אתה לא מכאן. מוות.. זה מה שיקרה לך." הוא אומר במהירות וקם, עד כמה שהוא יכול לקום. אני רואה את רגליו, את הצליעה שלו, את הנסיון שלו לברוח.
אני קם, מוריד את המעיל, ולאחר מכן את אחד הצעיפים ששמתי, ונותן לו את ג'קט העור השחור ואת הצעיף.
ישוע מביט בי במבט של הכרת תודה, ואני מחייך. "תעלה על גבי. אל תדאג, אני לא אפגע בך." אני לוחש, שנים שלא דיברתי יידיש. ישוע מבין שאני מדבר יידיש, ושהוא יכול לבטוח בי, ממהר לעלות על גבי.
אני אוחז ברגליו, שהן עור ועצמות, ומתחיל ללכת לאן שישוע מוביל אותי. אני שם לב שהוא החביא את הבמבה בכיס של המעיל, ואני חושב על כולם כאן.
איפה אני?
"ישוע," אני מקפיד שלא לצרוח כמו תמיד, זה שיגע את סבא. העובדה שאני מדבר בצעקות. ישוע לא עונה. אני שומע ירייה, היא חזקה מידי.
אני מביט לאחור, חייל נאצי מתקרב, הוא צועק בגרמנית משהו. ידעתי שהייתי צריך להקשיב לסבא ולדעת לדבר גרמנית. לעזאזל.
אני מתחיל לרוץ, במהירות כזאת שכמה חיילים נאצים מבחינים בי ורודפים אחריי. אני עדיין מחזיק בישוע, הוא לא מדבר. לא מגיב.
לאחר שאחד הנאצים מעיף את ישוע מגבי, הוא תופס בגופי, וממהר לקחת אותי לאחד החדרים.
אני מביט אל ישוע, הוא שם, חסר חיים, והנאצים מביטים בו. הוא עטוף בצעיף שלי ובמעיל העור, ולאחר שהנאצים מסיימים להתעלל בגופו הם הולכים משם, צוחקים.
החייל הנאצי מכניס אותי לתוך חדר סגור, ופוקד עליי להוריד את הבגדים ולהישאר עירום מולו. אני עושה את זה, חושב על מליון ואחת הדברים שיכולתי לעשות עכשיו בבית.
"הינה." אני אומר לאחר שאני מוריד את התחתונים. הוא מביט על הבגדים המשונים, ואני בוהה בגופי.
החייל הנאצי מכה אותי ברובו, בפנים. "אל תענה לי, יהודון. לי לא עונים." הוא אומר ובועט בי.
כאב. זה מה שאני מרגיש שהחייל הנאצי מכה אותי.
הוא מביט בי, ודוחף אותי לקיר, מוריד את בגדיו ומנשק אותי. אני מחייך, כמרוצה ממעשיו, ומשכיב אותו על המיטה, עולה מעליו ומנשק את צווארו.
הוא הציל לי את החיים כשלקח אותי איתו. גם אם אני מנשק עכשיו חייל נאצי סקסי ברמות בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני, הוא הציל לי את החיים.
~.~