מתוך כל הספרות הגרועה נחת עליי ספר טוב. אוטומטית מה שרציתי לעשות - לכרוע על רגל אחת ולבקש מהסופר שיתחתן איתי, ולא אכפת לי שזאת פדופיליה לשמה.
אוקיי, אולי יש לזה קשר קטן לעובדה שהייתי בודדה בוולנטייז-דיי. “כי זה רק אנייייייי” וחבית הגלידה "שליייייייייי".
צוחקת, אין לי חבית גלידה=.=
אוף, רק אזכור של היימיטץ' (חברתי היקרה בת ה13) העלה לי אוטומטית את אזכור ה20 אקסים (לפחות) שלה@.@
"My loneliness, is killing meeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeee”
באמת שאני לא שומעת בריטני ספירס על בסיס קבוע, זה פשוט נראה כל כך מתאים כרגע.

טוב, הכל בהומור. לא שהייתה לי הזדמנות חוץ מהשעות המאוחרות של יום האהבה לחשוב על זה שאני בודדה בו. אתמול. בשתיים בלילה-.- תעשו לי טובה.
אז איך היה וולנטייז דיי בשבילי? לא משהו. באמת. רוב רובו של וולנטיינז דיי, לא ידעתי שוולנטייז דיי.
הוא התחיל בהתעוררות בצרחות של אח שלי ורעשי שיפוצים, הבנה ששוב סנופי האייפון קרס (אחרי שחשבתי להעניק לו "תעודת נוקייה" על ששרד אחרי נפילה לשירותים), צפייה ב"מתים המהלכים" והקאה על הבוקר בגלל שאחד הזומבים נקרע לשניים, ועוד זוועות מגוונות כגון בילוי עם המשפחה. זוועה:O

כשחזרתי אל הבית שלי (אחרי שעתיים מזעזעות ביום הולדת של בן דודי שחגג שנה) והתלבשתי אחרי מקלחת, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן. הזמן למה? להמשיך סוף סוף לקרוא את הספר. השאלתי אותו לפני שבוע לערך, התחלתי לקרוא לפני מספר ימים, ונתקעתי בפרק הרביע; עמוד 87.
עבר זמן מה עד שנשאבתי סופית לתוך הספר, אבל זה עבד, וקראתי אותו במהירות עד סופו ביום אחד. הידד לחופש הגדול.
אגב, גיליתי שיום האהבה בגלל שמישהו כתב את זה בסקייפ. מעודכנת להחריד, אה?

(אלוהים אדירים, בנות הן עם חופר. פסקה ענקית כדי להגיע לעיקר@.@ טוב, לא ענקית. אבל יכולתי להגיע לעיקר קודם, באמת:O)

בכל מקרה, קצת רצינות לא הזיקה לאף אחד.
הספר הזה, רעיון הבסיס מקסים. להפוך תמונות חסרות רקע לחלק מפאזל שלם. אני עצמי מצאתי את רעיון התמונות מסקרן ומעניין.
למרות שהתמונות מאחורי הכריכה... במילים עדינות... scared the hell out of me.

אני לא רואה צורך בתקציר, רק תמצות קטן, כי התקציר ייקח הרבה, באמת.
הספר עוסק בתמונות ישנות שסבו של ג'ייקוב הרבה להראות לו לפני שנרצח באכזריות, לפי קביעת המשטרה בידי חיות פרא, לפי קביעתו של ג'ייקוב, שראה את סבו עד אז כתמהוני ולא אמין, בידי מפלצות. בעקבות מילותיו האחרונות של סבו, אייב (אייברהם – מן הסתם הגרסה האמריקאית לאברהם). הנער חטף טראומה קשה בעקבות מות סבו, ונשאר כך למשך מספר חודשים, ולבסוף החל למצוא תשובות.

קודם כל, התרשמתי בעיקר מהעניין שבו הסופר לקח את מלחמת העולם השנייה כבסיס עיקרי בספר, והפך את הדמות הראשית ל-לפחות רבע יהודי. אני אישית לא פגשתי בזה הרבה (-:

לאחר מכן, אני יותר מחייבת לשבח את ריגם על כתיבה שובה, קלילה, וזורמת. היא לא כתיבה מהסוג שגורם לך לומר "וואו, זאת כתיבה אדירה", זאת כתיבה חמודה ונעימה שגורמת לך לחייך אל הספר ולדעת שגם אם הספר הזה גרוע, יהיה קל לסיים אותו כי הכתיבה תעזור לך.

עוד משהו, הספר הזה הזכיר לי מאפיין שלא נתקלתי בו לאחרונה.
הדמויות הן א-מ-י-נ-ו-ת!, לפחות הרבה יותר מכל הספרים שקראתי לאחרונה. כל כך הרבה זמן לא נתקלתי בזה. כל הדמויות הראשיות הבנות שהחליטו על דעת עצמן דברים מפגרים. אוף, קצת נמאס.
האמינות נמצאת פה בשפע – אין התאהבות מהירה מידי, אין השתלבות מהירה מידי, יש היסוסים, יש טעויות, יש הכל מהכל D: יש גם הפתעות שמפתיעות גם את הדמויות וגם אותנו. לעזאזל, ריגם, אני אוהבת אותך. אני כל כך הייתי צריכה ספר כזה. קצת היגיון, זה כל מה שאני מבקשת@.@

אגב דמויות ראשיות בנות – הדמות ראשית היא בן! בן! כמה זמן לא נתקלתי בדבר מדהים שכזה. כנראה כי לרוב כל הסופרים שיצא להיתקל בהם אלה בעצם סופרות!
כל הפמיניזם הזה קצת מוגזם, הספרי פנטזיה בכמויות שמסופרים מנקודות מבט של בחורות. יש גבול, אנשים. באמת.
ולמה כל הספרי פנטזיה שבחור הוא הדמות הראשית מצחיקים, וכשבחורה היא הדמות הראשית אז הספרים נטולי חוש הומור? לעזאזל, אנחנו עושות רושם רע לבנים! סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון, תפתחו חוש הומור!
הא. רגע. קסנדרה קלייר אדירה. אני אחזור על עצמי.
סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון-חוץ-מקסנדרה-קלייר-המדהימה-והאדירה, תפתחו חוש הומור! קדימה, להתעשת!
כנראה לסופרים בנים יש דמויות ראשיות בנים, ולסופרות ההפך? -_- אנשים, תתחילו לחקור על המין השני, הגיע הזמן להתפתח, להבין שגם לבנות יש חוש הומור (אהמ), ושבנים הם לא קופים (לא לגמרי קופים. לא ולא, אם כי מעט P:), סופרות, אתן יכולות לכתוב עליהם, הם גם יותר מעניינים, והם לא יזרקו עליכן צואה וקליפות בננה.

אז הספר הזה מקורי יותר, הרעיון שלו מרענן לחלוטין. זה לא פוגע בילד בבית הספר, וזה לא הבחור/ה-הביישן/ית-שמגלה-שהיא/הוא-בעל-כוח-על-מדהים-והופך-מקובל.
ואגב, הגיבור לא מושלם, הוא כנראה רק עשיר. הוא לא גם עשיר, גם חתיך, גם בעלי כישרונות חברה מדהימים. יש לו רק חבר אחד (פה חשדתי – יש קטע לסופרים בזמן האחרון עם חבר טוב אחד) שגם הוא שם רק בגלל שהוא משוחד. היחסים בין ההורים שלו לא משהו (מזדהה), והוא צריך לעבוד בחברה, אבל בגלל שאי אפשר לפטר אותו הוא עושה שם מגדלים מחיתולים. (לעזאזל, חנונים הם אדירים!!)

אגב, בואו נבקר את סיפור האהבה -
1. זה לא סיפור אהבה, אלא יותר "סיפור הידלקות”. לא שמעתי את המילה "אהבה" פעם אחת בספר, ולא נראה כאילו היה משהו עמוק בין הדמויות. רק משהו חיצוני עם מעט זיק פנימי, בלי משיכה מטורפת, אלא רדודה, שטוחה, ומציאותית – תודה לאל.

2. הוא פגש אותה רק יום אחד, לא מרגיש אליה כלום. שני, גם כלום, הוא נדלק איפשהו בין המפגש השני-לשלישי. אבל לא בצורה מטורפת ובוטה שפתאום פוגעת בקורא ומעיקה על הקריאה באי-אמינות.

3. לאחר מכן, אבוא ואומר שהיא לא אוהבת אותו בחזרה כן כן. זו היא האמת. היא מאוהבת במישהו אחר שמזכיר לה אותו, ואני לא אגיד מי זה מחמת ספויילרים, ומחמת העובדה שאני נוהגת לכנות "זה-מטריד-אותי”. בכל מקרה, כמה פעמים נתקלנו בזוג שרק אחד אוהב או מחבב, או דלוק על השני? פשוט טוב :O

הספר הזה שופע בהומור, הוא מתחיל במגדלים מחיתולים (לא משומשים, כמובן), וכלה בציטוט (המעט-גס-אך-מצחיק-מעט) הבא:
"נו, באמת, אולי אתה ואמא תקנו לי איזה צמיד קטן שכתוב עליו מה היה ד"ר גולן עושה עכשיו? ככה אני אשאל את עצמי את השאלה הזאת לפני כל פעולה. לפני שאני מחרבן: אז איך ד"ר גולן היה רוצה שאני אחרבן הפעם? שאני אנסה לכוון הצידה, או בקליעה חלקה לאמצע? מהו החרבון הכי יעיל מבחינה פסיכולוגית?"
הציטוט הזה גרם לי לחשוב - “אני אוהבת את הסופר הזה".

הנה עוד כמה ציטוטים נבחרים מהספר שגרמו לי לחייך:
1. “הם לא הרשו לי גם לשמור את אוסף חולצות הבאולינג של סבא (“הן מגוחכות", טען אבא שלי) את תקליטי הביג-בנד והסווינג הישנים שלו (“אפשר למכור אותם במחיר טוב"), ואת תכולת ארון הנשק הגדול שלו, שעדיין נותר נעול (“אתה צוחק, נכון? אני מקווה מאוד שאתה צוחק").
2. "הדוד בובי הוא גבר גדול בעל מכונית גדולה שגר בבית גדול, ויום אחד הוא ימות מהתקף לב גדול מכל הפואה-גרה וההמבורגרים המפלצתיים שהוא תקע במרוצת השנים.”
3. "אני הנכד של אייברהם פורטמן, אגיד לה. צר לי שאני נאלץ להודיע לך את זה, אבל הוא הלך לעולמו. ואחרי שהיא תמחה בעדינות את דמעותיה, אני אפציץ אותה בשאלות.”
4. "-"מי ראש הממשלה?”
“וינסטון צ'רצ'יל,” הוא אמר. “נדפק לך השכל?”
“מה עיר הבירה של בורמה?”
“אלוהים, אין לי מושג. ראנגון.”
“יופי! מתי היום הולדת שלך?”
“אולי תפסיקי לצרוח ותתני לי לדמם בשקט!”-”
אני אוהבת את הסופר הזה^_^

הספר הזה הוא בהחלט לא יצירת מופת. יש בו אי-אלו בעיות, כגון ילדותיות מוגזמת מפעם לפעם, ומעט זירוז של הדברים (כי הזמן קצוב), אבל הוא באמת ממש טוב, ומקבל בכיף אצלי ארבעה כוכבים; הכתיבה מקסימה, הדמויות אמינות וטובות, והבדיחות הצליחו במטרתן (לפחות איתי וחוש ההומור הרדוד שלי).
הוא ממש הציל אותי אחרי תקופה ארוכה של ספרים לא טובים@.@ חנות ספרים, I need you!!!

אז אני ממליצה עליו בחום, באמת. ספר מקסים מאוד. כיף להעביר איתו את הזמן. אגב, אני לא מבינה איך חברה שלי אומרת שהיא נתקעה עם סיוטים בגללו, שתהיה בריאה זאת, עוד תמות מהתקף לב כמו דוד בובי :-)

פנטזיה מקסימה לילדים בוגרים וגם למבוגרים שאוהבים . עליל מעניינת וכיפית שמתפתחת לכיוונים שונים ומשונים כמו ילדי המעון עצמו . כיף לקריאה.

אח, איזה ספר,יא רבי.
כמו משב רוח רענן באמצע הסהרה.
כמו חטיף שוקולד מריר עם קוקוס באמצע תקופת הצנע.
כמה חינניות ומקוריות ותום ואימה בספר אחד.
תענוג צרוף.
קצת קצר מדי.

ספר שונה.
זה הספר הראשון שאני קוראת, ככל הזכור לי, המסופר מסביב לתמונות אמיתיות - לא תמונות של הסופר ובני משפחתו או ארועים היסטוריים מתועדים - תמונות של אספנים. התמונות שמי שמצולמים בהם התגלגלו - כמו שקורה תמיד למזכרות, ספרים, וחפצים שבעליהם נפטרו - לשווקים ונקנו על ידי אספנים. איש אינו יודע עוד מי מצולם בתמונות האלה ומה היה הסיפור שלו, תמונות יתומות. הסופר טווה סיפור (פנטסיה, אלא מה...) ופתאום התמונות האלה הפכו חלק ממשהו, מוכרות לקוראי הספר וכבר יש להן משפחה...

הסיפור הוא על ג'ייקוב שהוא חנון בן 16 שאינו מוצא את מקומו בעולם. אין לו חברים ממש, והאדם היחיד שהוא מוקסם ממנו הוא סבו שניצל כילד כשנשלח מפולין לאנגליה. אבל הסבא הוא "מספר מעשיות" מקצועי ואדם לא אמין, וגם ג'ייקוב אינו מאמין לו, עד שהוא מוצא אותו פצוע ונוטה למות, שומע את מילותיו האחרונות ויוצא למסע לגילוי האמת ומציאת מטרה לחייו.

הסיפור חביב. הוא מעלה תובנות ידועות בדבר אפשרויות הבחירה. חיים בטוחים ומוגנים וגם משמימים ללא צמיחה מול חיים של בני אדם רגילים - סכנות, פחדים, זיקנה וחולי וגם עניין והתלהבות. זה ספרו הראשון של ריגס שהוא, כמו שכתוב על הכריכה, בלוגר פורה ויוצר סרטים "מעניינים" (שזה, כמו שאני מבינה, סרטים שרק מומחים הולכים לראות...) הספר מעניין בעיקר בגלל השילוב עם התמונות, למרות שהפטנט הזה גורם לעתים לסיפור להיות קופצני ולא רהוט. נהניתי ממנו, אפשר שגם אתם תהנו.

יש משהו בהורות למתבגרים שמוריד קשות את הביטחון העצמי. ממושא הערצה אי-אז בימים עברו, הפכתי להיות זאת שלא מבינה, שלא יודעת, שאפילו לא משתמשת באייפון. הוכחות לנחיתותי קמות על כל צעד ושעל. וההאשמה הגדולה מכולם: "את ממש זקנה". זקנה? אני?? מה פתאום??? אמנם שירים מהאייטיז מעוררים בי נוסטלגיה עזה, ותיכון סיימתי בשנת 91, כלומר 1991, אבל זה לא אומר שאני זקנה. זה אומר שאני צעירה ונלהבת בשנת הארבעים לחיי.

ואז לקחתי את הספר הזה לידיים שלי. מהספריה, ברור שמהספריה. ראיתי אותו על המדף של הרכישות האחרונות, עוד טרם נעטף והודבק במדבקות קטלוגיות שונות, והתמונה שעל הכריכה שבתה את ליבי. ביקשתי מהספרנית שתשמור לי אותו, וביום חמישי קיבלתי אותו לידי. בשבת התיישבתי על הספה לקרוא. לידי ישבה טל, שהיא הבת הקטנה ביותר שלי, והיחידה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, ועל כן עדיין מעריכה את החכמה של אמא שלה. טל קראה את מנהרת הזמן 54, ואני פצחתי בקריאת הספר. הי, אמרתי לטל, את יודעת מה? גם בספר שלי יש מנהרת זמן. צחוקים.

טוב, לא ממש מנהרת זמן, אלא לולאה של זמן מוקפא, משהו שקצת מזכיר את הסרט "לקום אתמול בבוקר". וקצת לא. ג'ייקוב מנסה להירגע מהסיוטים שתקפו אותו לאחר מותו האלים של סבו אייברהם, ונוסע לאי קטן בוויילס, המחוז הקסום של זכרונות הסב, ומקום שלפי סיפורי הילדות שסיפר בו ג'ייקוב נמצאים בו ילדים עם כוחות קסומים. וזו היתה הנקודה שבה הצטערתי שאין לי אישית מכונת זמן, כזאת שתעביר אותי עשרים וחמש שנים אחורה. זה ספר נוער, וככזה הייתי מאוד נהנית ממנו בגיל 14 או 15. כיום אני מבוגרת מדי, צינית מדי, ומאחורי ותק ספרות מד"ב גדול מדי. זה לא ממש מד"ב, כי העיסוק בזמן שטחי ולא נטול חסרונות. זה לא סוריאליזם, כי בניגוד לכתיבה המורקמית, למשל, הסוריאליזם כאן מתעקש להסתדר בתוך מסגרת סיפורית מסודרת של סיבה ותוצאה. וזה גם לא מתח, למרות הניסיון לייצר מתח.

מה שכן, יש סיפור מעניין, התצלומים כגון זה שעל הכריכה משולבים לכל אורך הספר, ויוצרים עיצוב מרהיב עין ומרתק, מה שמכניס לתוך החוויה של הקריאה.

מתוך כל הספרים שקראתי, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא אחד הספרים שהכי רציתי לכתוב עליו ביקורת. כנראה כי יש לי כמה דברים חשובים להגיד לגביו.

הדבר הראשון הוא (אתם תופתעו, אני חושב) שלא הייתי מגדיר את הספר לנוער. הספר הזה נמצא בחנויות הספרים על הבמה של ספרי ילדים ונוער, וכשסיימתי לקרוא תהיתי למה. על הכריכה האחורית כתוב לבני 12 עד 120, כלומר המו"ל מודעים לכך שהספר מתאים גם למבוגרים, אבל למה 12? כנראה בגלל שבאמריקה (שם הספר נכתב ויצא) הילדים מתבגרים מאוד מהר, והחליטו גם בישראל לכתוב שזה לגילאים האלה, כמו בארה"ב. אבל אני הייתי נותן לספר הזה +16 לפחות. הספר כתוב מנקודת מבט של נער בן 16, גוף ראשון, אז קודם כל לא הייתי מציע לקוראים צעירים יותר להיכנס למחשבות שלו. הספר מכיל שפה בוטה וקטעים אלימים, מזוויעים, מצמררים, מחרידים או כל מילה אחת שתרצו, הבנתם. אם ספר הוא בסך הכל מילים ואותיות בשבילכם, זה עוד יכול להיות בסדר עבורכם, אבל אם אתם כמוני – ממש נכנסים לתוך העולם ומצליחים לדמיין כל דבר ולראות את המילים הופכות למציאות (כביכול) – אז לא. צריך בגרות מסוימת, אז אני חוזר, לדעתי הספר מגיל 16 לפחות.

הדבר השני הוא שקרה לי בספר הזה משהו שבדרך כלל לא קורה לי כשאני קורא ספר בתקופה לחוצה של מבחנים בכיתה י"ב: התמכרות. הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור. קשה לי אפילו להתחיל להסביר למה. אני אנסה. בתקופה המאוד מלחיצה של הלימודים, התחלתי לקרוא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", שכתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של ג'ייק, בן 16 -ואני בן 17 וכמה חודשים, אז הזדהיתי עם הדמות, וחשבתי לעצמי שיהיה כיף להיות מישהו אחר.

רנסום ריגס יודע לכתוב. הכתיבה הייתה שואפת לשלמות בעיניי. כמה שמחתי. אני קורא הרבה ספרים, ומעטים הספרים שהצליחו עד כדי כך לסחוף אותי לתוכם. מבחינת סגנון הכתיבה – חד משמעית אני נותן 5 כוכבים! רגע, לא סיימתי- אז למה הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור? כי באמת נסחפתי לספר, וגם כי בתוך העלילה של הספר, ג'ייק בורח מאביו מעת לעת אל המעון של מיס פרגרין, ואז הרגשתי בריחה כפולה: אני גם בורח מהמציאות שלי, וגם בורח מהספר עצמו, או מהחיים שנכנסתי אליהם דרך הספר. משהו כזה. כל כך נהנתי. אני כאילו האמנתי לכל דבר שקראתי, הרגשתי שאני ג'ייק ואני ממש חווה את כל זה. בגלל שהרגשתי שאני חווה את החיים שלו, מאוד התמכרתי וקראתי את הספר מהר.

עד כאן הכל טוב. כאילו. צר לי לאכזב אתכם, אבל הייתה לי גם בעיה עם הספר הזה... לא כל כך אהבתי את העלילה.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא ספר פנטזיה המספר את סיפורו של ג'ייק מהרגע שסבו מת באופן מסתורי ביער בלילה, והוא מזהיר אותו מפני איזה מפלצות. כולם חושבים שג'ייק צריך טיפול פסיכולוגי, והוא בעצמו מבין שהוא חייב להבין מה קרה, ובשביל זה עליו לנסוע לאי - אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים, כי שם סבו התגורר בעבר ותמיד סיפר לו סיפורים מוזרים מהתקופה ההיא, ואולי שם יקבל תשובות. הוא באמת נוסע לאי עם אביו, ומכאן כל דבר יכול להיחשב כספוילר, אז לא אציין עוד משהו. אני כן אגיד שהספר מטלטל ויש קטעים מטרידים, מצמררים ומחרידים. אוסיף שהרגשתי שעלילת הספר הייתה קצרה יחסית, אבל זה כי יש המשך – בעברית יצאו כבר שלושה ספרים שממשיכים את סיפורו של ג'ייק, אז אם אתם מתכננים לנסות לקרוא רק את הראשון, כדאי לכם לדעת שלספר הזה אין סוף.

הספר עתיר תצלומים אמיתיים בשחור-לבן מארכיונים של אספנים; הם קשורים לתוכן הספר ומוסיפים לו צד אפל (ולדעתי גם מטריד). על אף שמדובר ברומן בן 360 עמודים (עם כל העמודים של התמונות), העלילה לא הייתה יותר מדי מסובכת ולא היה קשה לעקוב. אני הייתי נותן על סגנון הכתיבה 5 כוכבים ועל העלילה של הספר 3 כוכבים מקסימום. על הספר בכללותו, בממוצע מן הסתם, 4.

לסיכום, למרות שאני אוהב פנטזיה, למה לא מתתי על הספר הזה? כי שנאתי את המפלצות (ואחרי שראיתי את הסרט המאוד סביר מ-2016 שמבוסס על הספר עוד יותר שנאתי אותן), כי היו קטעים מחרידים (או שזה דווקא מה שמגניב בספר הזה? אני לא סגור על זה), כי כתוב על הכריכה שהספר מתאים לקוראים מגיל 12 והספר מלא בשפה בוטה ומכיל קטעים מזעזעים, וכי לא כזה אהבתי את הרעיון הזה של ילדים משונים... בכל מקרה, אני כן ממליץ על הספר כי כל אחד אוהב משהו אחר ומה שכתבתי זה בסך הכל הדעה שלי.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא בהחלט ספר שונה ומיוחד באופיו. מדובר ברב-מכר עולמי, וזה גם כתוב בכריכה הקדמית, ויש מעריצים לסדרת הספרים הזו בכל העולם. אולי גם אני אהפוך למעריץ של הספרים האלה, כי אני חייב לקרוא את ספרי ההמשך. הכתיבה הייתה סוחפת מאוד, ואני מקווה שהעלילה תשתפר בספרים הבאים.

ספר מעולה. קראתי מספר ביקורות על הספר ולדעתי עושים לו עוול.
הסופר עשה עם הספר טוויסט. הוא לקח תמונות וינטג' מתחילת המאה הקודמת, שבזמנו הן היוו משהו מיוחד. אנשים בזמנו האמינו שהתמונות אמיתיות. אז עשו כל מיני קונצים של צילום שהיום מובן מאליו איך עדו אותם. על סמך התמונות האלה הוא כתב את הספר.
בגדול מסופר על ג'ייקוב, שמגיל צעיר סבא שלו, פליט מפולין, שנשלח על ידי משפחתו לאי ליד בריטניה, ומספר לו על מפלצות שמנסות להרוג אותו. על הילדים בתמונות שהוא אומר שהם אמיתיים, ושהוא צריך להגן עליהם.
הנכד בקטנותו פחד פחד מוות מהמפלצות. וכשבגר מעט חשב שהכל סיפורי אגדות. אבל יום אחד בגיל 16 מישהו או משהו פוגע בסב והוא מגיע ברגע האחרון ומקבל מס' משפטים כמו צוואה בעל-פה.
וכאן יש לנו התחלה של סיפור פנטזיה מעניין, התמונות לאורך הספר נכנסות לעלילה ומסבירות מדוע הילד הזה או אחר נראה כך. וגם כל מיני ארועים מהעבר. אני לא אספר עוד בשביל לא לעשות ספויילר.
אני אישית מאוד נהניתי מהספר ומאוד מאוד ממליצה עליו. תהנו מהספר כמו שהוא, ועל תנסו לראות דברים מעבר הוא מעולה. מירה

ספר מקורי ויוצא דופן. 
את הספר רכשתי בהמלצת חברה, שאמרה שהסיפור מתפתח סביב תמונות, שהמחבר מצא אצל אספנים. הצצתי בכמה תמונות, והתרשמתי שזהו מותחן מיסטי.
התקציר והכריכה די מרמים, זהו ספר פנטזי מקסים. 
הסיפור מרתק, מדהים, פנטסטי ומחמם את הלב. לא נותן לשכוח את העבר וגורם לחשוב על ההווה.
זהו סיפור על מערכות יחסים, על אמון ועל בחירה. על מה שחי בכל אחד מאיתנו.
במהלך הקריאה, עברה לי מחשבה, הרי כל אחד מאיתנו חי בלולאת זמן משלו, כשכל יום דומה לקודמו, אותם האנשים, אותן הפעולות, אותו מקום, יום יום. ומלווים אותנו אותם הפחדים, לכל אחד שלו, אותה ריקנות. ורק העונות המתחלפות וההשתקפות המזדקנת במראה מזכירים לנו שאנחנו חיים.

אם אזדהה עם שאר הביקורות המעורפלות של הספר הזה ואכתוב שהוא "מוזר", בלי לפרט את כוונותי, הרי שתרוצו לקנות את הספר כאשר המניע היחיד שלכם הוא סקרנות. כן, זה מה שקרה לי. לא שאני מתלונן, ספר לא רע בכלל. הוא באמת מוזר, אבל מוזר ברעיון שלו, בדרך המקורית להפליא של הסופר (הגאוני) לספר את הסיפור באופן שאינו כובל אותך לעלילה בשלשלאות, ובכל זאת נותן לך תחושת מתח והתעניינות. לא הפסקתי לפזול לכיוונו בעת פעילויות החול היומיומיות שלי. הדמויות יציבות, נאמנות לאופיין ובנויות יפה (אם כי מבלבלות מעט, וכמובן - משונות עד מאוד), הסיפור בנוי קטעים - קטעים, אך פרט זה אינו מונע מן העלילה להירקם, להתהוות ולזרום. להפך, הקטעים מתחברים ויוצרים עלילה משעשעת ומיוחדת. האופן שבו הסיפור מובא אל הקורא משאיר מקום רחב לדימיון, חרף העובדה הקובעת כי רוב הסצינות מומחשות בעזרת תמונות וינטג'. מבלי לחשוף פרטים נוספים, רק אומר שמאוד נהינתי, וגם אם היו טובים יותר, או שגרתיים יותר, אני ממליץ בחום!