ביקורת ספרותית על פרסי ג'קסון וגנב הברק - פרסי גקסון והאולימפיים #1 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בכלל.
אולי בגלל שזה מגיע לפרסי אני יכולה לכתוב מגילה שלמה, אני גם לא יודעת למה אני צריכה לכתוב מגילה שלמה על ספר שאני בחיים לא אפסיק לקרוא. אני גם לא מבינה איך אפשר לאהוב את אנבת', אני לא מבינה הרבה דברים.
פרסי הוא המלאך שלי. לפעמים שרע לי, אני אומרת לעצמי "תחשבי על פרסי" ואני חושבת, ויש לי התרגשויות עצומות ופרפרים בבטן ו-ו ואני אוהבת אותו. ושאני חושבת עליו הכל בסדר, הכל נהפך לבסדר.
אני אוהבת אותו, אני אוהבת את השטויות שלו, אני אוהבת אותו ובחיים לא אפסיק לאהוב אותו, ואני לא צוחקת כי אני מעל 3 שנים מאוהבת בו ולא יוצאת ממנו. אני אוהבת את כתיבה של ריירדן, אבל שאני קוראת ספר של פרסי ויש קטעי נשיקה בין אנבת' לפרסי אני מסוגלת לצרוח. שפרסי אומר משהו דפוק אני מסוגלת לצחוק בקול כל כך חזק ולחייך. הוא דפוק. אבל הוא דפוק שלי.
אתם אומרים שזה סדרת ספרים טובה, עובדה, למה יש לי קראש מעל 3 שנים בפרסי? אתם אומרים שפרסי מיוחד. נכון. הוא מיוחד כי הוא דביל, ולא כי ריירדן הופך אותו לכזה. כי הוא אמיתי, כי הוא נאמן.
עכשיו יש לי עבודת שורשים, והיה לי סעיף "התכונה/הערך החשובים לי ביותר" והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא נאמנות. נאמנות מצד פרסי. נאמנות מצד אנבת' הבת ~מצונזר~ שאני לא סובלת, כן.
פרסי לא עוד דמות. הוא הגיבור שלי. הוא כאן, אני חולמת עליו, אני רוצה לדעת שהוא אמיתי. אני אוהבת את הספרים האלה, ואני לא אפסיק.
אני חושבת שאם פרסי היה אמיתי (והוא אמיתי! אני עוד אסע ללונג איילנד כדי להוכיח את זה!) הוא לא היה בוחר להיות איתי. למרות שאני אעשה הכל כדי להיות איתו, אבל לא פעם שאלתי את עצמי אחרי קריאת הספרים, "שאנחנו רוצים משהו ואנחנו מקבלים אותו, האם אנחנו כבר לא נרצה אותו יותר?" אולי כן, אולי לא. אני יודעת שאני אוהבת את פרסי, אני יודעת שאני צריכה את פרסי ואני גם יודעת שזה ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי.
ואתם יכולים להגיד הרבה דברים ולהכריז שפרסי לא קיים, אבל אם אני מאמינה במשהו וכולם אומרים לי לא, ואני אומרת כן - זה יהיה כן.
פרסי מדהים. תתאהבו בו, אבל הוא שייך לי. אז סתמו.
וזהו, לסיכום.

» ביקורות נוספות של נגיד שאני יודעת לכתוב
» ביקורות נוספות על פרסי ג'קסון וגנב הברק - פרסי גקסון והאולימפיים #1