1. אוגר

כשהאוגר המסכן חלה אף אחד לא רצה לבזבז כסף על וטרינר, לא משנה כמה הילדה הקטנה ביקשה. זה עלה לא מעט והיה נורא קשה למצוא בארץ וטרינר שידע איך לטפל באוגרים. עכשיו כולם שילמו על זה באופן רוחני כשעמדו סביב עץ בחצר, והסתכלו איך אחיה של הילדה חופר בור לקבור בו את גופתו חסרת הרוח של האוגר הקטן.

גילו אותו בבוקר. גופו הקטן היה תלוי למחצה מתוך ערסל הבד שהיה תלוי בכלוב שלו. האמא רצתה להעיר אותו כדי להביא לו אוכל, אבל הוא לא זז. היא הבינה שמשהו לא בסדר וקראה לאבא. שניהם, בעודם מסתכלים על גופו חסר החיים של האוגר, קיבלו את העובדה שהוא מת.
"הגיע קץ לסבלו." אמר האבא בשקט מנסה לנחם את האמא שהדעמות עמדו בעייניה, ותחושת עצבות גדולה נתחה עלייה.
שניהם ניסו כעת לחשוב איך לבשר את הבשורה לילדה הקטנה. הם היו בטוחים שיהיה לה מאוד כואב. אבל הם לא לקחו בחשבון שהכלוב של האוגר כבר מספר חודשים עמד בחדר של ההורים. הילדה אהבה אותו, אבל לא הייתה מאוד קשורה אליו. לכן כשקיבלה את הבשורה הגיבה רגוע באופן מפתיע, ואפילו לא הרגישה צורך לבכות. היא כן הרגישה עצובה, אבל בנוסף גם הרגישה הקלה כלשהי, היא לא ידעה בדיוק למה. אולי כי כבר לא היה צורך להאכיל אף אחד, ואולי כי לא תרגיש יותר רע על כך ששכחה שיש להם אוגר בבית.

עכשיו, כשעמדו בטקס הקבורה הקטן, היחידה שחשה באובדן הייתה האמא שהחזיקה את גופתו של האוגר בתוך שקית שקופה למצחה. כשאחיה סיים לחפור את הבור באמצעות קרש העץ שמצא לא רחוק משם, הם התחילו בתהליך הורדת הגופה לקבר. הילדה נזכרה ביום שבו הגיע האוגר לביתם. היא מאוד הופתעה לראות אותו.

אחיה, שנהג בדרכו הביתה ממשמרת מאוחרת בעבודה, ראה לצידי הכביש משהו קטן ולבן זז במהירות. הוא כמעט דרס את היצור הקטן, אבל משהו דחק בו לעצור ולבדוק מה זה. הוא תפס את האוג עם כובע המצחיה שלו והביא אותו הביתה. בהתחלה הוא רצה למכור אותו לחנות החיות שהייתה קרובה לביתם, אבל כולם רצו שתיהיה חיית מחמד כלשהי בבית, לכן בסופו של דבר הוא נשאר, ויום למחרת קנו לו כלוב ואת כל הדברים הנחוצים למחיה.

האוגר חיי אצליהם קצת יותר מחצי שנה, ובארבעת החודשים האחרונים כולם כבר היו בטוחים שהוא זקן, ואין שום דרך לעזור לו. אבל מה שהם לא ידעו, החלה הילדה הקטנה לדמיין, זה שהאוגר חיי כבר שנים רבות, מטייל בין משפחה למשפחה. וכל פעם כשנמאס לו, והוא רוצה לעבור הלאה, הוא משחק את עצמו מת. האנשים שמוצאים אותו במצב הזה עוטפים אותו בנייר ושקית וזורקים לפח. כמה שעות מאוחר יותר כבר יש להם אוגר חדש. זה מעשה מאוד לא מתקבל על הדעת, אבל זה הועיל לאוגר שהצליח לצאת מהשקיות והחל להתרוץ ברחובות עד שמישהו אחר ימצא אותו.
אבל הפעם זה לא הלך כמתוכנן, והאוגר המסכן שעשה כל שביכולתו כדי לא להזיז אצבע, לא ידע שהמשפחה החדשה שבה חי במשך חצי השנה האחרונה, נקשרה אליו עד כדי כך שהחליטה לבצע לו טקס קבורה כראוי. כששכב בשקית היה בטוח שכל רגע יזרקו אותו והוא יוכל לברוח משם. אבל כשהמעשה התעכב הוא התחיל לחשוש, וכשהוציאו אותו מהשקית והחלו להוריד את גופתו לקבר, הוא הבין שזה הסוף.

הילדה הקטנה הסתכלה איך אחיה מכסה בחזרה את הבור עם אותו קרש העץ, ותהתה האם המשפחה שלה, באופן לא מודע, קברה אוגר חי.

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים

2. גיים אובר

ספרתי עד שלוש, לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי. בחנתי את סביבתי החדשה, זה היה חדר קטן וצפוף מלא בקופסאות קרטון מסוגים שונים. אני שונאת את זה. אני שונאת שזה קוראה לי. עצמתי עניים ודמיינתי את הבגדים, הבגדים שרציתי ללבוש עכשיו, פתחתי את העניים והתחלתי לחפש בין הקופסאות. היו שם כל כך הרבה קופסות שחשבתי שאני בחיים לא אמצא את חבילת הבגדים שזימנתי, אבל אחרי עשרה קדות של חיפושים מצאתי אותה בסוף. התלבשתי והתקרבתי לדלת, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי אותה.
יצאתי מחדר הקופסאות מביטה סביבי, זה נראה כמו בניין משרדים גדול. הקירות היו עשויים זכוכית, התקרבתי לקיר זכוכית חיצוני, הייתי בערך בקומה 20. בחנתי את המון האנשים המתרוצצים ממשרד למשרד, 'אני צריכה למצואה את הטלפון' חשבתי וקשרתי את שיערי בגומייה על קודקוד ראשי. ידעתי שאני לא צריכה לחשוש, כל האנשים האלה לא אמורים לראות אותי, הם לא אמיתיים.
התחלתי להתקדם בקומה מנסה לאתר את הטלפון עם המכשיר המאותת, "סליחה?" שמעתי קול גברי מאחורי, קפאתי במקומי, ידעתי שהשאלה הייתה מופנית אליי. נתקפתי פאניקה, הם לא אמורים לראות אותי, לקחתי נשימה עמוקה, העלתי חיוך על פני והסתובבתי, "כן?" שאלתי מחביאה את המכשיר המאותת מאחורי גבי. עמד מולי בחור בערך בגילי וחיוך נעים על פניו, "היכן השירותים כאן?" שאל מבויש קצת, "אני לא יודעת." עניתי "תשאל את אחד העובדים פה."
"ניסיתי, אבל הם לא עונים לי." אמר מהוסס טיפה, הבטתי לצדדים בעצבנות "האמת היא שהם לגמרי מתעלמים ממני" הודה אחרי דקה. הסתכלתי עליו בפליאה, "מתעלמים?" אמרתי "הם מתנהגים כאילו אתה לא קיים, כאילו הם לא רואים אותך בכלל, נכון?"
"אמ.. כ-כן, בדיוק. א-איך..?" גמגם, "אין זמן להסברים" אמרתי, תפסתי את ידו והתחלתי למשוך אותו לעבר המעלית. "כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי כבדרך אגב, "עכשיו כשאת שואלת את זה.. כבר דיי הרבה זמן."
"הבנתי" אמרתי ולחצתי על הכפתור של זימון המעלית, נשמע הצליל השקט שמודיע שהמעלית הגיע ליעדה והדלתות החלו להפתח באיטיות, ראיתי הבזק של משקפיים שחורים וחליפה שחורה "מאוחר מידי!" אמרתי ומשכתי את הבחור המסכן לכיוון הנגדי מהמעלית. הבטתי לכל הכיוונים, "אין זמן, אין זמן" מלמלתי. "תתכונן!" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה 'אסור היה לי לענות לו' חשבתי באומללות והתחלתי לרוץ לעבר קיר הזכוכית הקיצוני גוררת אחרי את הבחור "מה לעז-" התחיל להגיד, אבל כבר היינו באמצע תעופה למטה.
עצמתי את עיני בחוזקה ודמיינתי כנפיים, כנפיים לבנות וגדולות, אבל זה היה חסר משמעות.
זהו, זה נגמר. הכל נגמר.
זה היה גיים אובר.
G A M E O V E R

נכתב לפני 13 שנים

3. מציאות שחורה

היא רצה בכל כוחה, בוכה ומתייפחת. היא רצה הרחק הרחק אל לא נודע. כבר לא היה אכפת לה מכלום.
לא היה אכפת לה שקוראים בשמה, לא היה אכפת לה שהיא נראית זוועה, לא היה אכפת לה שהיא עוזבת את הכל ומשאירה את כולם מאחור. פשוט לא היה לה אכפת. היא רצתה רק לברוח משם, הכי רחוק שהיא יכולה.
עיניה צורבות מהדמעות ועל פניה שני שובלים רטובים של הדמעות הזולגות מעיניה לזוויות פיה. היא אפילו לא שמה לב לטעמן המלוח. היא רצה עיוורת, לא מודעת למה שקורה סביבה. אדישה לעולם מסביב. היא הרגישה את הייאוש והפחד מתגנבים לליבה ואוכלים אותה מבפנים.
לפתע היא נעצרה. היא לא רצתה לעצור, היא רצתה לרוץ, רק לרוץ ולברוח, לברוח משם לשום מקום, אבל הרגליים שלה לא הקשיבו לה. הם התנגדו לה. הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניה ומשב רוח קריר נשב על פנייה.
היא היתה ביער. יער חשוך ומלא בלא נודע. היא לא יכלה להזיז אפילו אצבע.
לצד הייאוש והפחד שהתגברו התגנבה לליבה גם הפאניקה לאיטה.
"איליין," שמע מאחוריה קול קר ואכזרי, "לאן את בורחת?" שאל באותו קול רק שהפעם הקול הגיע מלפנים.
היא ניסתה להתרכז ולמצמץ בעיני כדי להעלים את שארית הדמעות שנותרו בעיניה והקשו עלייה לראות.
"את הרי יודעת שלא תוכלי לברחו לשום מקום." אמר אותו קול, רק שהפעם היא כבר ראתה מעין מגיע הקול. דמות שחורה עטופה בברדס שחור עמדה שני צעדים מלפניה "תחזרי לשם ותבצעי את המוטל עליייך." ציווה הקול באכזריות רבה.
היא הסתובבה והחלה לרוץ בניגוד לרצונה בדרך ממנה באה. הפעם היא כן רצתה לעצור. היא לא רצתה לחזור לשם, היא לא רצתה לעשות את זה. היא נלחמה בכישוף שהוטל עלייה בניסיון לעצור, להפסיק לרוץ. אך ללא הועיל. היא המשיכה לרוץ, ובתוך שניות אחדות נגלה לענייה אותה טירה שממנה ברחה. אותה טירה שלא רצתה לראות יותר. היא נעצרה בגבול היער.
"לכי לשם ותסיימי את שהתחלת" לחש לה הקול הקר ממש ליד האוזן.
היא החלה להתקדם בצעד איטי לעבר הטירה, חוצה את המדשאות החשוכות. היא עברה על פני האגם השחור והחלה להתייאש. היא כבר לא ניסתה להלחם בכישוף. בלית ברירה היא שיתפה איתו פעולה.
היא שכחה את שרצתה למנוע. היא שכחה מי היא. היא שכחה הכל. רק המשפט נשאר מהדהד בראשה 'תסיימי את שהתחלת'.
היא כבר עמדה בחדר חשוך, ליד מיטה מסויימת. היא הרימה את שרביטה וכיוונה אותו לעבר המיטה. משהו זז מתחת לשמיכה, "איליין?" שאל קול מטושטש משינה. ללבה התגנב רגש מוכר, אך היא לא ידעה מהו. היא לא זכרה. היא היססה לרגע קט, אך מיד שכחה את היסוסייה. אור ירוק פרץ משרביטה והאיר את כל החדר. הדמות המטושטשת מתחת לשמיכה הפסיקה לזוז.
היא חזרה אל היער. תחושת אדישות ממלאת את ליבה לאיטה. "כל הכבוד איליין," אמר לה הקול הקר "ביצעת את משימתך כנדרש." היא החלה לחזור לעצמה אט אט. רגשות של אכזבה וכאב ממלאים את לבה באיטיות. "אך כעת, אנו איננו זקוקים לשירותיך עוד." הפחד והאימה חדרו לליבה בעוצמה כה רבה שהיא נפלה על ברכיה.
הכישוף כבר לא פועל. "חלומות מתוקים" אמר הקול הקר באכזריות רבה.
אור ירוק הציף את חלקת היער בה עמדה. היא נפלה דוממת. היא פשוט שכבה שם, דמות דוממת, לא זזה, מתה.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

4. זיכרון נשכח

הירח המלא זרח למלעה בשמיים השחורים.
צעדי ריצה הידהדו ביער. ילדה קטנה, בשמלה מרופטת בצבע טורקיז, רצה בכל כוחה בין העצים כשדמעות שוטפות את פניה. בעודה נמלטת מהמקום הנורא ההוא מחזיקה בדובי היקר לליבה בחוזקה. 'רק אתה אל תעזוב אותי' חשבה, 'בבקשה, רק לא אתה'. היא המשיכה לרוץ בין העצים והענפים ששרטו את רגליה וידיה עד שהגיעה לקרחת יער קטנה וירוקה. היא רצה עד אמצע הקרחת ולפתע רגליה לא הקשיבו לה יותר. הם לא רצו לרוץ יותר. היא קרסה מכובד משקלה. היא ישבה שם על ברכיה זמן רב, מיבבת ובוכה. מבקשת שרק הדובי יישאר לצידה, שלא יעזוב אותה. עד שאיבדה את כל כוחותיה. אז היא נפלה על האדמה הלחה בעירפול חושים ובחוסר הכרה.

עשר שנים מאוחר יותר

השמש זרחה גבוה בשמיים וצעדים שקטים הדהדו בין העצים. נערה גבוה, יפת תואר, צעדה בין העצים, עוקבת אחרי חזיונותיה. ילדה קטנה שרצה ביער. היא נמלטת ממקום כלשהו. הנערה כבר עברה את קרחת היער הקטנה. היא הלכה בדיוק בכיוון שממנו הגיעה הילדה.
החזיונות מטרידים אותה כבר שנתיים. היא חייבת לדעת ממה ברחה אותה ילדה קטנה ומפוחדת. היא הלכה כך כחצי שעה, כשפלתע נגלה לפניה כביש צר. מעבר לכביש עמד בית ישן ורעוע, שצבעו התקלף עם השנים.
הנערה התקרבה לבית, בעוד במוחה צצים קטעי זיכרונות. אמא נותנת לבת שלה מתנה ליום הולדת. ילדים משחקים בבריכה מתנפחת קטנה. אבא מנדנד את הבת שלו בנדנדה שנקשרה לענף עץ עבה.
במהרה קטעי הזיכרונות החלו להתארך ולהפוך מזוויעים. שני אנשים צופים על הבית מהיער. הילדה הקטנה יושבת על המיטה ומשחקת עם דובי. אימה נכנסת לחדר ולוקחת אותה למרתף.

"אני אבוא לקחת אותך מאוחר יותר, תשבי כאן בשקט ואל תצאי." אומרת האם ומלטפת את ראשה של ביתה באהבה.
"זה משחק? ממי אני מתחבאה?" שאלה הילדה בתמימות, לא מודעת למה שמתרחש.
"כן יקירתי, משחק. את מתחבאה... מאבא," השיבה בהיסוס אימה, "הוא לא אמור למצוא אותך." היא חייכה אליה ברכות, כשבעייניה השתקפה האימה שהיא חשה.

הנערה נכנסה לתוך הבית, ועלתה בזהירות לקומה השנייה. שם ליד דלת של חדר לא גדול, שככל הנראה היה של ילדה קטנה, הנערה נעצרה, נזכרת בעוד דברים.

הילדה הקטנה הייתה שובבה. היא לא הקשיבה לאימה. היא חיכתה לשמוע את צעדיה העולים במדרגות נמוגים, ויצא מהמרתף. היא עלתה בשקט במדרגות לכיוון חדרה, היא פתחה קצת את הדלת והציצה פנימה. לפניה נגלתה תמונה מוזרה ביותר. איש זר עמד בפינה של החדר. אביה שכב דומם על ריצפת החדר ואימה מתייפחת מעל אביה, מבקשת מהאיש הזר שירחם עליי. אימה חזרה שוב ושוב שבבית הזה אין שום ילדה קטנה. הילדה הקטנה קפאה עומדת וצופה בתמונה המוזרה הזאת. הדלת חרקה ואימה הסתכלה עלייה. היא קמה במהירות ויוצאת מהחדר בריצה, נועלת אחרי את הדלת. היא משכה את בתה אחריה לכיוון המדרגות. כשהן הגיעו לדלת הכניסה פתחה אותה אימה של הילדה ואמרה, "רוצי ילדתי, רוצי! תברחי הכי רחוק שאת יכולה, תרוצי הכי מהר שאת יכולה!" הילדה הסתכלה על אימה לא מבינה. 'זה עוד משחק?' חשבה כשלפתע הגיע האיש הזר מחדרה ותפס את אימה.
"רוצי!" צרחה אמה בכאב ובלב כואב. הילדה הסתובבה והחלה לרוץ מהפחד שמא הוא יתפוס גם אותה כמו את אמא שלה. היא עברה את הכביש לכיוון היער כששמעה צווחה מזוויעה מכיוון הבית. דמעות החלו לשטוף את פניה, כשהבינה שלא תראה את הוריה שוב לעולם.

הנערה עמדה מול המראה מסתכלת על עצמה, חרדה על הזיכרון שצץ במוחה. לפתע היא ראתה בזווית עיינה משהו מרובע שוכב על קצה המראה. אלבום תמונות. היא פתחה אותו.
הינה הילדים בבריכה, והינה האמא עם המתנה, והאבא שמנדנד את הילדה. התמונה יצא מטושטשת ולא ראו בבירור את הילדה. היא העבירה עמוד וקפאה למראה התמונה. זאת הייתה היא עצמה. עם אותה השמלה בצבע טורקיז, עומדת בין אביה לאימה ומחזיקה את ידיהם.
הנערה שבה והסתכלה על עצמה בראי, זאת הייתה אותה ילדה רק גדולה יותר, בגרסה מבוגרת יותר. היא פתחה את האלבום בעמוד הראשון. עיטרה אתו ברכה הכתובה בכתב יד, 'לאריאנה, שזכרונות ילדותך לא יעלמו לעולם. מאמא ואבא.' הנערה עמדה כך עוד מספר דקות, קוראת שוב ושוב את הברכה ונזכרת בכל ילדותה, בהוריה, בחבריה. היא סוף סוף נזכרה מי היא, מה שמה ומי היו הוריה הביוליגים.
היא נרדמה על מצעיה הורודים של המיטה שעמדה באמצע החדר הקטן מחבקת את אלבום התמונות המלא למחצה שיצרו בשבילה הוריה.

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים