כשהאוגר המסכן חלה אף אחד לא רצה לבזבז כסף על וטרינר, לא משנה כמה הילדה הקטנה ביקשה. זה עלה לא מעט והיה נורא קשה למצוא בארץ וטרינר שידע איך לטפל באוגרים. עכשיו כולם שילמו על זה באופן רוחני כשעמדו סביב עץ בחצר, והסתכלו איך אחיה של הילדה חופר בור לקבור בו את גופתו חסרת הרוח של האוגר הקטן.
גילו אותו בבוקר. גופו הקטן היה תלוי למחצה מתוך ערסל הבד שהיה תלוי בכלוב שלו. האמא רצתה להעיר אותו כדי להביא לו אוכל, אבל הוא לא זז. היא הבינה שמשהו לא בסדר וקראה לאבא. שניהם, בעודם מסתכלים על גופו חסר החיים של האוגר, קיבלו את העובדה שהוא מת.
"הגיע קץ לסבלו." אמר האבא בשקט מנסה לנחם את האמא שהדעמות עמדו בעייניה, ותחושת עצבות גדולה נתחה עלייה.
שניהם ניסו כעת לחשוב איך לבשר את הבשורה לילדה הקטנה. הם היו בטוחים שיהיה לה מאוד כואב. אבל הם לא לקחו בחשבון שהכלוב של האוגר כבר מספר חודשים עמד בחדר של ההורים. הילדה אהבה אותו, אבל לא הייתה מאוד קשורה אליו. לכן כשקיבלה את הבשורה הגיבה רגוע באופן מפתיע, ואפילו לא הרגישה צורך לבכות. היא כן הרגישה עצובה, אבל בנוסף גם הרגישה הקלה כלשהי, היא לא ידעה בדיוק למה. אולי כי כבר לא היה צורך להאכיל אף אחד, ואולי כי לא תרגיש יותר רע על כך ששכחה שיש להם אוגר בבית.
עכשיו, כשעמדו בטקס הקבורה הקטן, היחידה שחשה באובדן הייתה האמא שהחזיקה את גופתו של האוגר בתוך שקית שקופה למצחה. כשאחיה סיים לחפור את הבור באמצעות קרש העץ שמצא לא רחוק משם, הם התחילו בתהליך הורדת הגופה לקבר. הילדה נזכרה ביום שבו הגיע האוגר לביתם. היא מאוד הופתעה לראות אותו.
אחיה, שנהג בדרכו הביתה ממשמרת מאוחרת בעבודה, ראה לצידי הכביש משהו קטן ולבן זז במהירות. הוא כמעט דרס את היצור הקטן, אבל משהו דחק בו לעצור ולבדוק מה זה. הוא תפס את האוג עם כובע המצחיה שלו והביא אותו הביתה. בהתחלה הוא רצה למכור אותו לחנות החיות שהייתה קרובה לביתם, אבל כולם רצו שתיהיה חיית מחמד כלשהי בבית, לכן בסופו של דבר הוא נשאר, ויום למחרת קנו לו כלוב ואת כל הדברים הנחוצים למחיה.
האוגר חיי אצליהם קצת יותר מחצי שנה, ובארבעת החודשים האחרונים כולם כבר היו בטוחים שהוא זקן, ואין שום דרך לעזור לו. אבל מה שהם לא ידעו, החלה הילדה הקטנה לדמיין, זה שהאוגר חיי כבר שנים רבות, מטייל בין משפחה למשפחה. וכל פעם כשנמאס לו, והוא רוצה לעבור הלאה, הוא משחק את עצמו מת. האנשים שמוצאים אותו במצב הזה עוטפים אותו בנייר ושקית וזורקים לפח. כמה שעות מאוחר יותר כבר יש להם אוגר חדש. זה מעשה מאוד לא מתקבל על הדעת, אבל זה הועיל לאוגר שהצליח לצאת מהשקיות והחל להתרוץ ברחובות עד שמישהו אחר ימצא אותו.
אבל הפעם זה לא הלך כמתוכנן, והאוגר המסכן שעשה כל שביכולתו כדי לא להזיז אצבע, לא ידע שהמשפחה החדשה שבה חי במשך חצי השנה האחרונה, נקשרה אליו עד כדי כך שהחליטה לבצע לו טקס קבורה כראוי. כששכב בשקית היה בטוח שכל רגע יזרקו אותו והוא יוכל לברוח משם. אבל כשהמעשה התעכב הוא התחיל לחשוש, וכשהוציאו אותו מהשקית והחלו להוריד את גופתו לקבר, הוא הבין שזה הסוף.
הילדה הקטנה הסתכלה איך אחיה מכסה בחזרה את הבור עם אותו קרש העץ, ותהתה האם המשפחה שלה, באופן לא מודע, קברה אוגר חי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
