“לפני כחודש מצאתי שקית ענקית של ספרים בחדר אשפה של הבניין. כמובן שלקחתי את הכל לתרומה וגם ידעתי מאיזה בית השקית הגיעה. כשמרגישים שרוצים להיפטר ממשהו בבית אז פתאום יש נחיצות לזרוק כמה שיותר מהר ואיפה שיותר קרוב בלי לחשוב על ההשלכות. זה מובן בהחלט. לכן כשאותה שכנה סימסה לי שיש לה כמה ספרים לתת, מיד באתי לקחתם כדי שגורלם לא ייזרק לחדר אשפה ושם גם מצאתי את המחזה הנוכחי ועיניי נצצו ממש כמו לפני שנים כשהתחלתי את הסדרה של פוטר. אז הלכתי ובידי שקית ענקית של "ממתקים" וכמובן שלא חסכתי משכני ביקורת מאופקת ומסר שתמיד אני מוכנה לקחת את הספרים שהם אינם רוצים. Win win בשפה עדינה. כל מה שנדרש הוא כמה שעות, 400 דפים שמשולים ל 200 בגלל חלוקת המילים המועטה בדף, ושבת אחת נפלאה. ואז החיים לרגע עוצרים והילד שבך לא רוצה לעשות כלום חוץ מההנאה הפרטית שלו עם כמה קוסמים וגיבורי על. החיים יכולים לרגע להישאר מחוץ לספר בזמן שאני דוהרת על מטאטא בהרפתקה משלי. קראתי בשקיקה על מחולל הזמן ונדמה שאני נמצאת באחד כזה בזמן הקריאה כי לא הפסקתי לקרוא עד קו הסיום. העלילה ממשיכה כמובן את אותו קו ששבה ושבר כל גבול הגיוני של קוראים חוצה גילאים ותרבויות מכל העולם. וכמו שהדור הבא שלי ממשיך את הקריאה בהארי פוטר בספר הנפלא הזה הדור הצעיר של הקוסמים ממשיך גם הוא את הדור של הוריהם באותו בית ספר לקסמים עם אותה מצנפת והרפתקאות מרובות ושיקויי פלא שבאבחה של רגע יכולות להרוג כל אחד עם אברה קדברה או להעלם בתוך גלימת העלמות וכל הדברים הטובים שזוכרים מהחבורה הישנה והטובה. מאוד ברור איך יוצרת מוכשרת כמו רולינג רוכבת על גל תנופה שלא מפסיק ומייצרת עוד ועוד הרפתקאות שמשתלטות על מוחנו. היא ממשיכה את הקו באמירות נדושות שכולם אוהבים לשמוע על כך שאהבה תמיד מנצחת והיא מה שמבדיל אותנו מאויבנו ושומרת עלינו בחיים. (פה אני חולקת כמובן על רולינג כי אהבה יש אצל כולם, כל בני האנוש גם אצל מחרחרי ריב ומדון וגם אצל האויבים שלנו). לפעמים היא מספקת חלום שונה מהמציאות שלנו שבו הטוב תמיד תמיד מנצח. ומי מאתנו ילדים, מבוגרים לא היה רוצה לנכס לעצמו ולו לשנייה אוטופיה שכזאת במיוחד אחרי קורונה ומלחמה. בסוף הספר פתאום נהיה שקט, הכלים באופן קסום נכנסו למדיח, המקרונים שהיו בתנור כבר יצאו והונחו ליד הקפה. השבת ממשיכה ואיזה כיף שיש שבת.”

“מה פתאום הגעתי לספר הזה עכשיו? אכן קראתי אל כל ספרי הארי פוטר בזמנו. אבל בימים אלו נכדתי בת ה-9 מסיימת לקרוא את הספר האחרון בסדרת הארי פוטר וקיבלה מתנה את הספר הזה. היא נתנה לי לקרוא אותו לפני שהיא תתחיל. מעבר לעובדה שזהו ספר מחזה - זה לקרוא טקסט של הצגה עם כל הוראות הבימוי ולא דרך של סיפור רגיל מה שקצת מפריע (אבל מצד שני גורם לכך שכמות המילים קצרה יותר) - בסה"כ אחרי שמתגברים על "המכשול" הזה - יש כאן עלילה שלי כחובב הארי פוטר הזכירה את המקור והצלחתי להתחבר, אם כי לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר אירועי "מחולל הזמן". זה כן החזיר אותי לכיף של סיפורי הקוסמים והקסמים. בקיצור בהחלט נהניתי.”

“קלקלנים. אבל, כאילו, אתם כבר כנראה יודעים... הארי פוטר והילד המקולל. הספר (?) השמיני בסדרת הארי פוטר שממשיך את הסיפור שהסתיים בספר השביעי "אוצרות המוות". יש לי הרבה מאוד בעיות עם הספר הזה. כלומר, אני יודע שרולינג עצמה מחשיבה את הספר הזה כחלק רשמי מהיקום של הארי פוטר, אבל... יש פה כל כך הרבה דברים שלא מסתדרים.... אל תבינו אותי לא נכון, יש כמה דברים שאני אוהב בספר הזה, למשל... אממ... הבן של הארי הולך לסלית'רין. זה... זה היה... אמממ... מגניב... לא יודע, חבר'ה, אני ממש מנסה. יש בזה כל כך הרבה דברים שסותרים את המקור ואת מה שג'יי קיי רולינג בעצמה כבר כתבה בעבר, והייתי רוצה לחשוב שזה פשוט עוד הרפתקה בעולם של הארי פוטר, שלא קשורה באופן רשמי לספרים עצמם, סתם הצגה. אני מאמין שאם הייתי רואה את ההצגה הייתי נהנה יותר. סך הכל זה נשמע כמו סיפור מאוד מבדר ומהנה לצפייה. אבל... עדיין יש את הציוץ של רולינג בטוויטר שמודיע שהספר הזה הוא קאנון. אני מצטער, גברתי, אבל לא. ממש לא. כלומר- סדריק דיגורי אוכל מוות?! לא. לא. לא לא לא לא לא. אין סיכוי. כלומר, אם נניח לרגע אחד קטנטן שאולי יש מצב שסדריק דיגורי, עם כל האצילות והנאמנות שלו יכול להפוך איכשהו לאוכל מוות, זה לוקח כל כך הרבה מהמוות שלו והופך אותו להרבה פחות מרשים ונוגע ללב. רון והרמיוני לא ביחד אם הרמיוני לא תצא עם קרום לנשף? באמת? זה... זה מה שאתם הולכים איתו? אתם בטוחים? כן, אני לא חושב שרון והרמיוני אף פעם לא היו מגלים שהם אוהבים אחד את השני אם לא המקרה האחד הקטנטן הפצפון הזה בזמן. יום וולדמורט? יום וולדמורט?!אוכלי המוות לא אומרים את השם שלו! אסור להם להגיד אותו! הם הטילו טאבו על השם שלו! אבל... אני מניח שכל אלה הם- אה- סוג של- אולי... הגיוניים, איכשהו... ויכולים להיחשב כקאנון.... אז אני לא מדבר על הדברים האלה. אני מדבר, כמובן על הבעיה הגדולה מכולם- מסע בזמן. הבעיה הגדולה עם מסע בזמן בדרך כלל היא שכשאתה מביא את האפשרות הזאת לעולם בדיוני, הרבה מאוד מהבעיות יכולות להיפטר אם פשוט חוזרים אחורה בזמן ומתקנים אותם. כלומר, אחרי שקוראים את האסיר מהאזקבן קל מאוד לחשוב שאולי ישתמשו במחולל הזמן כדי להרוג את וולדמורט כשהוא עוד תינוק או משהו כזה. אבל בעולם של הארי פוטר המסע בזמן לא עובד ככה. מי שקרא את האסיר מהאזקבן יודע שבכל פעם שאתה חוזר אחורה בזמן ו"משנה" משהו לכאורה, אתה בעצם כבר עשית את זה. ככה הדברים תמיד היו. לא משנה מה תעשה- זאת השתלשלות האירועים האפשרית היחידה. הארי והרמיוני לא יוצרים בספר ציר זמן חדש שבו סיריוס ובקביק נמלטים, הם כבר עשו את זה בעבר. עכשיו, בילד המקולל המסע בזמן עובד קצת אחרת. אני מבין את הטיעון שאומר שאולי בגלל שהם חוזרים הרבה יותר אחורה בזמן ויכולים להיות שם רק לחמש דקות לפני שהם נשאבים בחזרה להווה, אז אולי הם בעצם כן יוצרים ציר זמן חדש. אבל לא. הטיעון הזה לא עובד, בגלל שהוא שובר את החוקים של היקום הזה.המסע בזמן הראשון שלהם הוא אל המשימה השניה בטורניר הקוסמים המשולש, ושם הם מנפחים את הראש של סדריק דיגורי מה שגורם לכך שבשלב מסיום הוא יהפוך לאוכל מוות. נניח לזה לרגע. אם קראתם את גביע האש, אתם בטח זוכרים שהראש שלו לא ממש התנפח. אבל אם הם באמת חוזרים בזמן, על פי חוקי היקום הזה, הם תמיד היו שם.זה לא שאתה לא יכול לשנות משהו, אתה משנה, פשוט ביחס לזמן שממנו אתה מגיע, זה לא דבר חדש. ואז יש את הבעיה של סוורוס סנייפ. סנייפ אמור להיות מת. תנו לי להסביר- ביקום החלופי שסקורפיוס ואלבוס יצרו בטעות, רק סקורפיוס יכול לחיות ורק הוא נמצא שם משום שמה שהם עשו גרם לכך שאלבוס מעולם לא נולד. סקורפיוס חוזר להוגוורטס ושם לומד אצל סוורוס סנייפ שעדיין חי. סדריק, בציר הזמן הזה, הורג את נוויל לונגבוטום ובכך מונע את הריגתה של הנחשית נגיני, מה שגורם לוולדמורט לנצח בדו-קרב האחרון בינו לבין הארי. והארי מת. בזה, גבירותיי ורבותיי, אין ולו שמץ קלוש של היגיון. הנה העניין- אם זה היה כל ההבדל- כלומר, נגיני- אז נחשו מה? הארי עדיין ישבור את השרביט של וולדמורט בתיחלת הספר "אוצרות המוות", מה שיגרום לוולדמורט לחפש את שרביט הבכור. הוא עדיין יבין שהשרביט שייך לסנייפ, ועדיין יהרוג אותו. כמו כן, העובדה שנגיני לא נהרגה, לא אומרת שהארי ימות, אלא רק שוולדמורט לא ימות. בכל מקרה הארי הוא עדיין הבעלים של שרביט הבכור, והשרביט יחזיר את הקללה ההורגת אל וולדמורט. הוא לא ימות, אבל ישרוד קצת כמו ששרד אחרי שהארי הביס אותו כתינוק. אבל נחשו מה? גם אם זה לא היה נכון, גם אם הארי לא היה הבעלים של שרביט הבכור, הוא עדיין לא אמור למות. דמבלדור מסביר להארי, כשוולדמורט ניסה להרוג אותו ביער האסור, שהסיבה לכך שהוא חי היא שוולדמורט השתמש בדמו של הארי כדי לחזור לחיים. וכתוצאה מכך ההגנה מהקרבתה של לילי פוטר חיה בדמו של וולדמורט. שרביט בכור או לא- וולדמוט לא יכול להרוג את הארי. אבל הוא עדיין היה הורג את סנייפ. אתם מבינים למה זה פשוט לא יכול להיחשב כקאנון? אתם מבינים למה זה פשוט לא עובד? -אבל ג'יי קיי רולינג אמרה... אני יודע מה היא אמרה! זה לא קשור. היא אומרת עוד המון דברים. למשל, בילד המקולל אנחנו רואים שאלבוס וסקורפיוס שונאים קווידיץ, בעוד שבפוטרמור (שהוא האתר הרשמי של הארי פוטר שבו ג'יי קיי רולינג כותבת הרחבות על היקום של הארי פוטר) היא מציינת בפירוש בראיון של ריטה סקיטר עם ג'יני פוטר שאלבוס מעריץ קבוצה מסויימת של קווידיץ'. בראיון בשנת 2007 היא אמרה שהארי לא מוריש את מפת הקונדסאים לאף אחד (היא מציינת גם שבנו ג'יימס גנב לו אותה פעם) למרות שבספר אנחנו רואים שהוא נותן את המפה למקגונגל כדי שתעקוב אחרי הבן שלו. שזאת פשוט הורות מצויינת, אם תשאלו אותי. האם ציינתי גם שהארי אומר במפורש, הארי פוטר שנחשב כחלק מהיקום של הארי פוטר, האמיתי, אומר לבן שלו "הלוואי שלא היית הבן שלי"? זה קורה שם. זה משהו שאשכרה כתוב בספר הזה. לא. לצערי לא. לא ההארי שאנחנו מכירים. בכל מקרה, בהמון ראיונות ומאמרים שלה, רולינג ממשיכה לסתור את עצמה שוב ושוב. כך שאני לא חושב שציוץ בטוויטר צריך להילקח כל כך ברצינות. אני חושב שזה לא ספר הארי פוטר. זה רק סיפור שהוא לא קאנון. אני חושב שאם קוראים את הספר הזה בצורה כזאת, הוא אולי לא עד כדי כך איום ונורא ומתועב כמו שעושים אותו.”

“לקרוא את הארי פוטר 8 פעם שנייה, והפעם בעיברית, הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה. יש לכך כמה אפשרויות: 1. אני לא טוב באנגלית כמו שאני חושב 2. גילי בר הלל היא מתרגמת פנומנלית 3. אני מעריץ כל כך שרוף של הסידרה, עד שכבר אי אפשר להציל אותי, כי הגופה שלי הפכה לאפר והשתלבה עם האוויר 4. בגלל הזמן שעבר, שזה משהו כמו חצי שנה אז כנראה שארבעת התשובות נכונות, וכנראה שבנוסף לכך יש עוד תשובות אפשרויות שלא חשבתי עליהן. בכל מקרה, כמו שאמרתי, לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה. זתומרת, כן ידעתי את הסוף וכל מני דברים שקרו במהלך העלילה, אבל הרגשתי שישנם צירופי משפטים וקטעים שהתעצלתי לתרגם, שחשבתי שהם לא כאלה חשובים להבנה הכללית של הסיפור, התבררו כדברים שגרמו לי עונג רב בקריאה חוזרת בעיברית, ושגרמו לי להעלות חיוך על הפנים (מה גם שהייתה לי הרגשה, לא יודע למה, שגילי בר הלל פשוט השחילה מדי פעם קטעים משלה לסיפור שבכלל לא היו בסיפור המקורי! ומשהו שיכול להוכיח טענה זאת, זה שבגירסה האנגלית של הספר יש 343 עמודים, ואילו בגירסה העיברית יש 411 עמודים! שזה 68 עמודים יותר! ועוד בדרך כלל בעיברית יש פחות עמודים מבאנגלית! בקיצור, נורא מחשיד העיניין, נראה לי שצריך לבדוק אותו - אולי גילי בר הלל בכלל רוצה להיות סופרת? אם כך, לכי על זה גילי! בעצם, את מתרגמת פנומנלית אז אולי עדיף שתישארי בתירגום. ואולי אפשר גם וגם). בנוסף, גם הדמויות נשמעו לי איכשהו שונה בעיברית, מרגישות יותר קרובות לעולם שלי. בשורה התחתונה: ספר מעולה. ספר נהדר. 5 כוכבים דהויים באנגלית, 5 כוכבים זוהרים בעיברית. ממש במרחק נגיעה מהגאונות של שאר הספרים, ואני לא צוחק. גאוני, מותח, מרתק, מהפנט, ולא הפריע לי בכלל שיש בו כמה חורים בעלילה. אני דורש גם גירסה קולנועית לספר! ממליץ בחום גם למי שקרא באנגלית, ובמיוחד למי שחשב שהוא ככה ככה. (או שאני פשוט מיקרה מיוחד - הי, זו עוד תשובה אפשרית!)”

“לפני כחודש מצאתי שקית ענקית של ספרים בחדר אשפה של הבניין. כמובן שלקחתי את הכל לתרומה וגם ידעתי מאיזה בית השקית הגיעה. כשמרגישים שרוצים להיפטר ממשהו בבית אז פתאום יש נחיצות לזרוק כמה שיותר מהר ואיפה שיותר קרוב בלי לחשוב על ההשלכות. זה מובן בהחלט. לכן כשאותה שכנה סימסה לי שיש לה כמה ספרים לתת, מיד באתי לקחתם כדי שגורלם לא ייזרק לחדר אשפה ושם גם מצאתי את המחזה הנוכחי ועיניי נצצו ממש כמו לפני שנים כשהתחלתי את הסדרה של פוטר. אז הלכתי ובידי שקית ענקית של "ממתקים" וכמובן שלא חסכתי משכני ביקורת מאופקת ומסר שתמיד אני מוכנה לקחת את הספרים שהם אינם רוצים. Win win בשפה עדינה. כל מה שנדרש הוא כמה שעות, 400 דפים שמשולים ל 200 בגלל חלוקת המילים המועטה בדף, ושבת אחת נפלאה. ואז החיים לרגע עוצרים והילד שבך לא רוצה לעשות כלום חוץ מההנאה הפרטית שלו עם כמה קוסמים וגיבורי על. החיים יכולים לרגע להישאר מחוץ לספר בזמן שאני דוהרת על מטאטא בהרפתקה משלי. קראתי בשקיקה על מחולל הזמן ונדמה שאני נמצאת באחד כזה בזמן הקריאה כי לא הפסקתי לקרוא עד קו הסיום. העלילה ממשיכה כמובן את אותו קו ששבה ושבר כל גבול הגיוני של קוראים חוצה גילאים ותרבויות מכל העולם. וכמו שהדור הבא שלי ממשיך את הקריאה בהארי פוטר בספר הנפלא הזה הדור הצעיר של הקוסמים ממשיך גם הוא את הדור של הוריהם באותו בית ספר לקסמים עם אותה מצנפת והרפתקאות מרובות ושיקויי פלא שבאבחה של רגע יכולות להרוג כל אחד עם אברה קדברה או להעלם בתוך גלימת העלמות וכל הדברים הטובים שזוכרים מהחבורה הישנה והטובה. מאוד ברור איך יוצרת מוכשרת כמו רולינג רוכבת על גל תנופה שלא מפסיק ומייצרת עוד ועוד הרפתקאות שמשתלטות על מוחנו. היא ממשיכה את הקו באמירות נדושות שכולם אוהבים לשמוע על כך שאהבה תמיד מנצחת והיא מה שמבדיל אותנו מאויבנו ושומרת עלינו בחיים. (פה אני חולקת כמובן על רולינג כי אהבה יש אצל כולם, כל בני האנוש גם אצל מחרחרי ריב ומדון וגם אצל האויבים שלנו). לפעמים היא מספקת חלום שונה מהמציאות שלנו שבו הטוב תמיד תמיד מנצח. ומי מאתנו ילדים, מבוגרים לא היה רוצה לנכס לעצמו ולו לשנייה אוטופיה שכזאת במיוחד אחרי קורונה ומלחמה. בסוף הספר פתאום נהיה שקט, הכלים באופן קסום נכנסו למדיח, המקרונים שהיו בתנור כבר יצאו והונחו ליד הקפה. השבת ממשיכה ואיזה כיף שיש שבת.”

“מה פתאום הגעתי לספר הזה עכשיו? אכן קראתי אל כל ספרי הארי פוטר בזמנו. אבל בימים אלו נכדתי בת ה-9 מסיימת לקרוא את הספר האחרון בסדרת הארי פוטר וקיבלה מתנה את הספר הזה. היא נתנה לי לקרוא אותו לפני שהיא תתחיל. מעבר לעובדה שזהו ספר מחזה - זה לקרוא טקסט של הצגה עם כל הוראות הבימוי ולא דרך של סיפור רגיל מה שקצת מפריע (אבל מצד שני גורם לכך שכמות המילים קצרה יותר) - בסה"כ אחרי שמתגברים על "המכשול" הזה - יש כאן עלילה שלי כחובב הארי פוטר הזכירה את המקור והצלחתי להתחבר, אם כי לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר אירועי "מחולל הזמן". זה כן החזיר אותי לכיף של סיפורי הקוסמים והקסמים. בקיצור בהחלט נהניתי.”

“קלקלנים. אבל, כאילו, אתם כבר כנראה יודעים... הארי פוטר והילד המקולל. הספר (?) השמיני בסדרת הארי פוטר שממשיך את הסיפור שהסתיים בספר השביעי "אוצרות המוות". יש לי הרבה מאוד בעיות עם הספר הזה. כלומר, אני יודע שרולינג עצמה מחשיבה את הספר הזה כחלק רשמי מהיקום של הארי פוטר, אבל... יש פה כל כך הרבה דברים שלא מסתדרים.... אל תבינו אותי לא נכון, יש כמה דברים שאני אוהב בספר הזה, למשל... אממ... הבן של הארי הולך לסלית'רין. זה... זה היה... אמממ... מגניב... לא יודע, חבר'ה, אני ממש מנסה. יש בזה כל כך הרבה דברים שסותרים את המקור ואת מה שג'יי קיי רולינג בעצמה כבר כתבה בעבר, והייתי רוצה לחשוב שזה פשוט עוד הרפתקה בעולם של הארי פוטר, שלא קשורה באופן רשמי לספרים עצמם, סתם הצגה. אני מאמין שאם הייתי רואה את ההצגה הייתי נהנה יותר. סך הכל זה נשמע כמו סיפור מאוד מבדר ומהנה לצפייה. אבל... עדיין יש את הציוץ של רולינג בטוויטר שמודיע שהספר הזה הוא קאנון. אני מצטער, גברתי, אבל לא. ממש לא. כלומר- סדריק דיגורי אוכל מוות?! לא. לא. לא לא לא לא לא. אין סיכוי. כלומר, אם נניח לרגע אחד קטנטן שאולי יש מצב שסדריק דיגורי, עם כל האצילות והנאמנות שלו יכול להפוך איכשהו לאוכל מוות, זה לוקח כל כך הרבה מהמוות שלו והופך אותו להרבה פחות מרשים ונוגע ללב. רון והרמיוני לא ביחד אם הרמיוני לא תצא עם קרום לנשף? באמת? זה... זה מה שאתם הולכים איתו? אתם בטוחים? כן, אני לא חושב שרון והרמיוני אף פעם לא היו מגלים שהם אוהבים אחד את השני אם לא המקרה האחד הקטנטן הפצפון הזה בזמן. יום וולדמורט? יום וולדמורט?!אוכלי המוות לא אומרים את השם שלו! אסור להם להגיד אותו! הם הטילו טאבו על השם שלו! אבל... אני מניח שכל אלה הם- אה- סוג של- אולי... הגיוניים, איכשהו... ויכולים להיחשב כקאנון.... אז אני לא מדבר על הדברים האלה. אני מדבר, כמובן על הבעיה הגדולה מכולם- מסע בזמן. הבעיה הגדולה עם מסע בזמן בדרך כלל היא שכשאתה מביא את האפשרות הזאת לעולם בדיוני, הרבה מאוד מהבעיות יכולות להיפטר אם פשוט חוזרים אחורה בזמן ומתקנים אותם. כלומר, אחרי שקוראים את האסיר מהאזקבן קל מאוד לחשוב שאולי ישתמשו במחולל הזמן כדי להרוג את וולדמורט כשהוא עוד תינוק או משהו כזה. אבל בעולם של הארי פוטר המסע בזמן לא עובד ככה. מי שקרא את האסיר מהאזקבן יודע שבכל פעם שאתה חוזר אחורה בזמן ו"משנה" משהו לכאורה, אתה בעצם כבר עשית את זה. ככה הדברים תמיד היו. לא משנה מה תעשה- זאת השתלשלות האירועים האפשרית היחידה. הארי והרמיוני לא יוצרים בספר ציר זמן חדש שבו סיריוס ובקביק נמלטים, הם כבר עשו את זה בעבר. עכשיו, בילד המקולל המסע בזמן עובד קצת אחרת. אני מבין את הטיעון שאומר שאולי בגלל שהם חוזרים הרבה יותר אחורה בזמן ויכולים להיות שם רק לחמש דקות לפני שהם נשאבים בחזרה להווה, אז אולי הם בעצם כן יוצרים ציר זמן חדש. אבל לא. הטיעון הזה לא עובד, בגלל שהוא שובר את החוקים של היקום הזה.המסע בזמן הראשון שלהם הוא אל המשימה השניה בטורניר הקוסמים המשולש, ושם הם מנפחים את הראש של סדריק דיגורי מה שגורם לכך שבשלב מסיום הוא יהפוך לאוכל מוות. נניח לזה לרגע. אם קראתם את גביע האש, אתם בטח זוכרים שהראש שלו לא ממש התנפח. אבל אם הם באמת חוזרים בזמן, על פי חוקי היקום הזה, הם תמיד היו שם.זה לא שאתה לא יכול לשנות משהו, אתה משנה, פשוט ביחס לזמן שממנו אתה מגיע, זה לא דבר חדש. ואז יש את הבעיה של סוורוס סנייפ. סנייפ אמור להיות מת. תנו לי להסביר- ביקום החלופי שסקורפיוס ואלבוס יצרו בטעות, רק סקורפיוס יכול לחיות ורק הוא נמצא שם משום שמה שהם עשו גרם לכך שאלבוס מעולם לא נולד. סקורפיוס חוזר להוגוורטס ושם לומד אצל סוורוס סנייפ שעדיין חי. סדריק, בציר הזמן הזה, הורג את נוויל לונגבוטום ובכך מונע את הריגתה של הנחשית נגיני, מה שגורם לוולדמורט לנצח בדו-קרב האחרון בינו לבין הארי. והארי מת. בזה, גבירותיי ורבותיי, אין ולו שמץ קלוש של היגיון. הנה העניין- אם זה היה כל ההבדל- כלומר, נגיני- אז נחשו מה? הארי עדיין ישבור את השרביט של וולדמורט בתיחלת הספר "אוצרות המוות", מה שיגרום לוולדמורט לחפש את שרביט הבכור. הוא עדיין יבין שהשרביט שייך לסנייפ, ועדיין יהרוג אותו. כמו כן, העובדה שנגיני לא נהרגה, לא אומרת שהארי ימות, אלא רק שוולדמורט לא ימות. בכל מקרה הארי הוא עדיין הבעלים של שרביט הבכור, והשרביט יחזיר את הקללה ההורגת אל וולדמורט. הוא לא ימות, אבל ישרוד קצת כמו ששרד אחרי שהארי הביס אותו כתינוק. אבל נחשו מה? גם אם זה לא היה נכון, גם אם הארי לא היה הבעלים של שרביט הבכור, הוא עדיין לא אמור למות. דמבלדור מסביר להארי, כשוולדמורט ניסה להרוג אותו ביער האסור, שהסיבה לכך שהוא חי היא שוולדמורט השתמש בדמו של הארי כדי לחזור לחיים. וכתוצאה מכך ההגנה מהקרבתה של לילי פוטר חיה בדמו של וולדמורט. שרביט בכור או לא- וולדמוט לא יכול להרוג את הארי. אבל הוא עדיין היה הורג את סנייפ. אתם מבינים למה זה פשוט לא יכול להיחשב כקאנון? אתם מבינים למה זה פשוט לא עובד? -אבל ג'יי קיי רולינג אמרה... אני יודע מה היא אמרה! זה לא קשור. היא אומרת עוד המון דברים. למשל, בילד המקולל אנחנו רואים שאלבוס וסקורפיוס שונאים קווידיץ, בעוד שבפוטרמור (שהוא האתר הרשמי של הארי פוטר שבו ג'יי קיי רולינג כותבת הרחבות על היקום של הארי פוטר) היא מציינת בפירוש בראיון של ריטה סקיטר עם ג'יני פוטר שאלבוס מעריץ קבוצה מסויימת של קווידיץ'. בראיון בשנת 2007 היא אמרה שהארי לא מוריש את מפת הקונדסאים לאף אחד (היא מציינת גם שבנו ג'יימס גנב לו אותה פעם) למרות שבספר אנחנו רואים שהוא נותן את המפה למקגונגל כדי שתעקוב אחרי הבן שלו. שזאת פשוט הורות מצויינת, אם תשאלו אותי. האם ציינתי גם שהארי אומר במפורש, הארי פוטר שנחשב כחלק מהיקום של הארי פוטר, האמיתי, אומר לבן שלו "הלוואי שלא היית הבן שלי"? זה קורה שם. זה משהו שאשכרה כתוב בספר הזה. לא. לצערי לא. לא ההארי שאנחנו מכירים. בכל מקרה, בהמון ראיונות ומאמרים שלה, רולינג ממשיכה לסתור את עצמה שוב ושוב. כך שאני לא חושב שציוץ בטוויטר צריך להילקח כל כך ברצינות. אני חושב שזה לא ספר הארי פוטר. זה רק סיפור שהוא לא קאנון. אני חושב שאם קוראים את הספר הזה בצורה כזאת, הוא אולי לא עד כדי כך איום ונורא ומתועב כמו שעושים אותו.”

“לקרוא את הארי פוטר 8 פעם שנייה, והפעם בעיברית, הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה. יש לכך כמה אפשרויות: 1. אני לא טוב באנגלית כמו שאני חושב 2. גילי בר הלל היא מתרגמת פנומנלית 3. אני מעריץ כל כך שרוף של הסידרה, עד שכבר אי אפשר להציל אותי, כי הגופה שלי הפכה לאפר והשתלבה עם האוויר 4. בגלל הזמן שעבר, שזה משהו כמו חצי שנה אז כנראה שארבעת התשובות נכונות, וכנראה שבנוסף לכך יש עוד תשובות אפשרויות שלא חשבתי עליהן. בכל מקרה, כמו שאמרתי, לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה. זתומרת, כן ידעתי את הסוף וכל מני דברים שקרו במהלך העלילה, אבל הרגשתי שישנם צירופי משפטים וקטעים שהתעצלתי לתרגם, שחשבתי שהם לא כאלה חשובים להבנה הכללית של הסיפור, התבררו כדברים שגרמו לי עונג רב בקריאה חוזרת בעיברית, ושגרמו לי להעלות חיוך על הפנים (מה גם שהייתה לי הרגשה, לא יודע למה, שגילי בר הלל פשוט השחילה מדי פעם קטעים משלה לסיפור שבכלל לא היו בסיפור המקורי! ומשהו שיכול להוכיח טענה זאת, זה שבגירסה האנגלית של הספר יש 343 עמודים, ואילו בגירסה העיברית יש 411 עמודים! שזה 68 עמודים יותר! ועוד בדרך כלל בעיברית יש פחות עמודים מבאנגלית! בקיצור, נורא מחשיד העיניין, נראה לי שצריך לבדוק אותו - אולי גילי בר הלל בכלל רוצה להיות סופרת? אם כך, לכי על זה גילי! בעצם, את מתרגמת פנומנלית אז אולי עדיף שתישארי בתירגום. ואולי אפשר גם וגם). בנוסף, גם הדמויות נשמעו לי איכשהו שונה בעיברית, מרגישות יותר קרובות לעולם שלי. בשורה התחתונה: ספר מעולה. ספר נהדר. 5 כוכבים דהויים באנגלית, 5 כוכבים זוהרים בעיברית. ממש במרחק נגיעה מהגאונות של שאר הספרים, ואני לא צוחק. גאוני, מותח, מרתק, מהפנט, ולא הפריע לי בכלל שיש בו כמה חורים בעלילה. אני דורש גם גירסה קולנועית לספר! ממליץ בחום גם למי שקרא באנגלית, ובמיוחד למי שחשב שהוא ככה ככה. (או שאני פשוט מיקרה מיוחד - הי, זו עוד תשובה אפשרית!)”