“שרוליק נכנס לפח הגדול ונבר בשתי ידיו הוא חיפש שאריות של אוכל לשים בסלסלה,הוא היה רק בן 5 וזכר היטב את ההרגשה התמידית של בטן רעבה .הם גרו בגטו והוא היה קטן בן 8 אך גדול כי עזר לאמא להביא אוכל למשפחה.הסידור היה שהיא חיכתה מחוץ לפח,הוא היה נכנס לפח ונובר כדי למצוא קליפות של תפוח אדמה או גזר.וכשהם היו חוזרים לחדר אמא הייתה מכינה מעדנים. יום אחד כששרוליק סיים לחפש בפח אמא כבר לא עמדה בחוץ.הוא חיפש בכל מקום אפשרי ולא מצא אותה. הוא לא בכה הוא כבר ילד גדול וכל האנשים החשובים בחייו כבר נעלמו לו לכן הוא צריך להמשיך לחיות. פעם הוא התנהל לבד ופעם בחבורות של יהודים. שרוליק למד במהירות איך לגנוב מכפרים של פולנים כדי שלא יהיה רעב.הוא למד איך היער יכול להיות חברו הטוב ביותר,ואיך לא להוריד את התחתונים כשמתרחצים בנחל כי אז יידעו שהוא יהודי.שרוליק למד להתפלל ולהצטלב בדיוק כמו הפולנים ,למד להתאפק , להמליט עגל ולמשוך מהרגליים ,להיות גיבור כשהציל כפר שלם כי הגרמנים החביאו על הגשר פצצות.הוא למד איך עם חוט שערה צדים חיות ובעיקר למד לשרוד בחכמה. "יום אחד קרה משהו מוזר לפרה השמנה שלא נתנה חלב.כל מני נוזלים יצאו לה מאחור.בעלת הבית אמרה לו שלא יהיה לה חלב עד שתמליט.הוא לא הבין בדיוק את המילה הזאת "תמליט" .הוא חשב שהפרה הולכת למות וקרא למרישה בצעקות,היא באה והרגיעה אותו. "היא ממליטה,טמבל,אתה לא רואה?""אחרי שיצא הראש הם משכו עוד פעם אחת והרך הנולד יצא בקול של פקק שנשלף מבקבוק גדול". לפני שהפנים של אבא דהו כמו ציור בצבעי מים הוא זכר שאבא אמר לו שילך להיות נוצרי טוב אבל שלא ישכח לעולם שהוא יהודי..לפעמים תהה בינו לבין עצמו האם להיות יהודי זה רע ? הוא זכר במעורפל תפילה וטלית וקידוש ובאותה נשימה הלך להתוודות אצל הכומר ולא ידע אם לשים את החטאים שלו כמו גניבת גבינה ולהיות יהודי באותו משפט. בסוף הדחיק כל כך את היותו יהודי שהיו צריכים לתלוש לו את שרשת הצלב בכח כדי שיבין שזהו הכל בסדר,משהו דואג לו,המלחמה נגמרה,הרוסים באו עם טנקים אמריקאים ואמרו שחמט.הוא יכול לומר שלום לשם הבמה שאבא נתן לו "יוריק" ולחזור להיות שרוליק. זהו ספר ילדים שקרץ לי מהדף בבית,אין לאף אחד מושג איך הספר הגיע אלינו.יש פה ספר הרפתקאות מרתק של ילד בתקופת מלחמת העולם השניה ששרד כמו אלפים ששרדו באותה דרך. הלב נכמר על שרוליק או יוריק שעבר מדלת לדלת ולא ויתר על החיים בשום מצב.”

“ככל הנראה אני מציג דעה לא פופולרית אבל מבחינתי הספר לא היה כל-כך מוצלח. זהו ספר חשוב ביותר. בעצם, כל ספר שממחיש, מתעד ומנציח את זכר השואה הוא חשוב. הבעיה שלי היא שאני מנתח את הספר לא לפי החשיבות שלו אלא לפי החוויה שאני חוויתי ממנו ובניגוד לספרים חשובים אחרים כמו היומן של אנה פרנק או הלילה (של אלי ויזל) הרגשתי שכאן יש קצת בלגן בהעברת העדות. העברת תחושת הבדידות של שרוליק בעולם מרגישה קצת מפוספסת ומעבר למסע המדהים שהילד עבר, מי שלא מכיר את השואה לא יצליח לקבל רושם אמיתי מהזוועות והאובדן שאותם ילדים עברו. אני רוצה שאדם שלא מחובר לנושא יתרגש, יבכה, יתחלחל וזה פחות הסיפור המתאים (אולי כי זה גם מיועד יותר לגיל הצעיר).”

“אחד הספרים המרגשים והיפים ביותר...הסופר הצליח להסתכל על העולם ועל תקופת השואה דרך עיניו של הגיבור הסיפור באופן מושלם!! ספר מדהים-מומלץ בחום לכל חובבי הספרות ההיסטורית/ספרות שואה...!!!!”

“״את בטוחה שאת רוצה לקרוא את זה?״ ״כן״. ״אני לא בטוחה שכדאי לך״. ״אני רוצה לקרוא את זה״. זה בערך היה הדיאלוג של הספרנית ושלי ביסודי בכיתה ה׳. היא אמרה משהו על זה שזה לא מתאים לגילי ושזה קשה. אבל לדעתי התמודדתי עם הספר די טוב. התוכן יותר סיקרן אותי מאשר הכאיב לי, וזה זכור לי כספר טוב ומעניין, ושמבוסס על סיפור אמיתי שקרה. אולי יום אחד אקרא את זה שוב. אז לפעמים גם לא להקשיב לספרנית זה טוב. הרי איזו החמצה היתה יכולה להיות אם לא הייתי קוראת את הספר הזה.”

“שרוליק נכנס לפח הגדול ונבר בשתי ידיו הוא חיפש שאריות של אוכל לשים בסלסלה,הוא היה רק בן 5 וזכר היטב את ההרגשה התמידית של בטן רעבה .הם גרו בגטו והוא היה קטן בן 8 אך גדול כי עזר לאמא להביא אוכל למשפחה.הסידור היה שהיא חיכתה מחוץ לפח,הוא היה נכנס לפח ונובר כדי למצוא קליפות של תפוח אדמה או גזר.וכשהם היו חוזרים לחדר אמא הייתה מכינה מעדנים. יום אחד כששרוליק סיים לחפש בפח אמא כבר לא עמדה בחוץ.הוא חיפש בכל מקום אפשרי ולא מצא אותה. הוא לא בכה הוא כבר ילד גדול וכל האנשים החשובים בחייו כבר נעלמו לו לכן הוא צריך להמשיך לחיות. פעם הוא התנהל לבד ופעם בחבורות של יהודים. שרוליק למד במהירות איך לגנוב מכפרים של פולנים כדי שלא יהיה רעב.הוא למד איך היער יכול להיות חברו הטוב ביותר,ואיך לא להוריד את התחתונים כשמתרחצים בנחל כי אז יידעו שהוא יהודי.שרוליק למד להתפלל ולהצטלב בדיוק כמו הפולנים ,למד להתאפק , להמליט עגל ולמשוך מהרגליים ,להיות גיבור כשהציל כפר שלם כי הגרמנים החביאו על הגשר פצצות.הוא למד איך עם חוט שערה צדים חיות ובעיקר למד לשרוד בחכמה. "יום אחד קרה משהו מוזר לפרה השמנה שלא נתנה חלב.כל מני נוזלים יצאו לה מאחור.בעלת הבית אמרה לו שלא יהיה לה חלב עד שתמליט.הוא לא הבין בדיוק את המילה הזאת "תמליט" .הוא חשב שהפרה הולכת למות וקרא למרישה בצעקות,היא באה והרגיעה אותו. "היא ממליטה,טמבל,אתה לא רואה?""אחרי שיצא הראש הם משכו עוד פעם אחת והרך הנולד יצא בקול של פקק שנשלף מבקבוק גדול". לפני שהפנים של אבא דהו כמו ציור בצבעי מים הוא זכר שאבא אמר לו שילך להיות נוצרי טוב אבל שלא ישכח לעולם שהוא יהודי..לפעמים תהה בינו לבין עצמו האם להיות יהודי זה רע ? הוא זכר במעורפל תפילה וטלית וקידוש ובאותה נשימה הלך להתוודות אצל הכומר ולא ידע אם לשים את החטאים שלו כמו גניבת גבינה ולהיות יהודי באותו משפט. בסוף הדחיק כל כך את היותו יהודי שהיו צריכים לתלוש לו את שרשת הצלב בכח כדי שיבין שזהו הכל בסדר,משהו דואג לו,המלחמה נגמרה,הרוסים באו עם טנקים אמריקאים ואמרו שחמט.הוא יכול לומר שלום לשם הבמה שאבא נתן לו "יוריק" ולחזור להיות שרוליק. זהו ספר ילדים שקרץ לי מהדף בבית,אין לאף אחד מושג איך הספר הגיע אלינו.יש פה ספר הרפתקאות מרתק של ילד בתקופת מלחמת העולם השניה ששרד כמו אלפים ששרדו באותה דרך. הלב נכמר על שרוליק או יוריק שעבר מדלת לדלת ולא ויתר על החיים בשום מצב.”

“ככל הנראה אני מציג דעה לא פופולרית אבל מבחינתי הספר לא היה כל-כך מוצלח. זהו ספר חשוב ביותר. בעצם, כל ספר שממחיש, מתעד ומנציח את זכר השואה הוא חשוב. הבעיה שלי היא שאני מנתח את הספר לא לפי החשיבות שלו אלא לפי החוויה שאני חוויתי ממנו ובניגוד לספרים חשובים אחרים כמו היומן של אנה פרנק או הלילה (של אלי ויזל) הרגשתי שכאן יש קצת בלגן בהעברת העדות. העברת תחושת הבדידות של שרוליק בעולם מרגישה קצת מפוספסת ומעבר למסע המדהים שהילד עבר, מי שלא מכיר את השואה לא יצליח לקבל רושם אמיתי מהזוועות והאובדן שאותם ילדים עברו. אני רוצה שאדם שלא מחובר לנושא יתרגש, יבכה, יתחלחל וזה פחות הסיפור המתאים (אולי כי זה גם מיועד יותר לגיל הצעיר).”

“אחד הספרים המרגשים והיפים ביותר...הסופר הצליח להסתכל על העולם ועל תקופת השואה דרך עיניו של הגיבור הסיפור באופן מושלם!! ספר מדהים-מומלץ בחום לכל חובבי הספרות ההיסטורית/ספרות שואה...!!!!”

“״את בטוחה שאת רוצה לקרוא את זה?״ ״כן״. ״אני לא בטוחה שכדאי לך״. ״אני רוצה לקרוא את זה״. זה בערך היה הדיאלוג של הספרנית ושלי ביסודי בכיתה ה׳. היא אמרה משהו על זה שזה לא מתאים לגילי ושזה קשה. אבל לדעתי התמודדתי עם הספר די טוב. התוכן יותר סיקרן אותי מאשר הכאיב לי, וזה זכור לי כספר טוב ומעניין, ושמבוסס על סיפור אמיתי שקרה. אולי יום אחד אקרא את זה שוב. אז לפעמים גם לא להקשיב לספרנית זה טוב. הרי איזו החמצה היתה יכולה להיות אם לא הייתי קוראת את הספר הזה.”