פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 641 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים זיכרון נשכח ליידי קורליין
הירח המלא זרח למלעה בשמיים השחורים.
צעדי ריצה הידהדו ביער. ילדה קטנה, בשמלה מרופטת בצבע טורקיז, רצה בכל כוחה בין העצים כשדמעות שוטפות את פניה. בעודה נמלטת מהמקום הנורא ההוא מחזיקה בדובי היקר לליבה בחוזקה. 'רק אתה אל תעזוב אותי' חשבה, 'בבקשה, רק לא אתה'. היא המשיכה לרוץ בין העצים והענפים ששרטו את רגליה וידיה עד שהגיעה לקרחת יער קטנה וירוקה. היא רצה עד אמצע הקרחת ולפתע רגליה לא הקשיבו לה יותר. הם לא רצו לרוץ יותר. היא קרסה מכובד משקלה. היא ישבה שם על ברכיה זמן רב, מיבבת ובוכה. מבקשת שרק הדובי יישאר לצידה, שלא יעזוב אותה. עד שאיבדה את כל כוחותיה. אז היא נפלה על האדמה הלחה בעירפול חושים ובחוסר הכרה.
עשר שנים מאוחר יותר
השמש זרחה גבוה בשמיים וצעדים שקטים הדהדו בין העצים. נערה גבוה, יפת תואר, צעדה בין העצים, עוקבת אחרי חזיונותיה. ילדה קטנה שרצה ביער. היא נמלטת ממקום כלשהו. הנערה כבר עברה את קרחת היער הקטנה. היא הלכה בדיוק בכיוון שממנו הגיעה הילדה.
החזיונות מטרידים אותה כבר שנתיים. היא חייבת לדעת ממה ברחה אותה ילדה קטנה ומפוחדת. היא הלכה כך כחצי שעה, כשפלתע נגלה לפניה כביש צר. מעבר לכביש עמד בית ישן ורעוע, שצבעו התקלף עם השנים.
הנערה התקרבה לבית, בעוד במוחה צצים קטעי זיכרונות. אמא נותנת לבת שלה מתנה ליום הולדת. ילדים משחקים בבריכה מתנפחת קטנה. אבא מנדנד את הבת שלו בנדנדה שנקשרה לענף עץ עבה.
במהרה קטעי הזיכרונות החלו להתארך ולהפוך מזוויעים. שני אנשים צופים על הבית מהיער. הילדה הקטנה יושבת על המיטה ומשחקת עם דובי. אימה נכנסת לחדר ולוקחת אותה למרתף.
"אני אבוא לקחת אותך מאוחר יותר, תשבי כאן בשקט ואל תצאי." אומרת האם ומלטפת את ראשה של ביתה באהבה.
"זה משחק? ממי אני מתחבאה?" שאלה הילדה בתמימות, לא מודעת למה שמתרחש.
"כן יקירתי, משחק. את מתחבאה... מאבא," השיבה בהיסוס אימה, "הוא לא אמור למצוא אותך." היא חייכה אליה ברכות, כשבעייניה השתקפה האימה שהיא חשה.
הנערה נכנסה לתוך הבית, ועלתה בזהירות לקומה השנייה. שם ליד דלת של חדר לא גדול, שככל הנראה היה של ילדה קטנה, הנערה נעצרה, נזכרת בעוד דברים.
הילדה הקטנה הייתה שובבה. היא לא הקשיבה לאימה. היא חיכתה לשמוע את צעדיה העולים במדרגות נמוגים, ויצא מהמרתף. היא עלתה בשקט במדרגות לכיוון חדרה, היא פתחה קצת את הדלת והציצה פנימה. לפניה נגלתה תמונה מוזרה ביותר. איש זר עמד בפינה של החדר. אביה שכב דומם על ריצפת החדר ואימה מתייפחת מעל אביה, מבקשת מהאיש הזר שירחם עליי. אימה חזרה שוב ושוב שבבית הזה אין שום ילדה קטנה. הילדה הקטנה קפאה עומדת וצופה בתמונה המוזרה הזאת. הדלת חרקה ואימה הסתכלה עלייה. היא קמה במהירות ויוצאת מהחדר בריצה, נועלת אחרי את הדלת. היא משכה את בתה אחריה לכיוון המדרגות. כשהן הגיעו לדלת הכניסה פתחה אותה אימה של הילדה ואמרה, "רוצי ילדתי, רוצי! תברחי הכי רחוק שאת יכולה, תרוצי הכי מהר שאת יכולה!" הילדה הסתכלה על אימה לא מבינה. 'זה עוד משחק?' חשבה כשלפתע הגיע האיש הזר מחדרה ותפס את אימה.
"רוצי!" צרחה אמה בכאב ובלב כואב. הילדה הסתובבה והחלה לרוץ מהפחד שמא הוא יתפוס גם אותה כמו את אמא שלה. היא עברה את הכביש לכיוון היער כששמעה צווחה מזוויעה מכיוון הבית. דמעות החלו לשטוף את פניה, כשהבינה שלא תראה את הוריה שוב לעולם.
הנערה עמדה מול המראה מסתכלת על עצמה, חרדה על הזיכרון שצץ במוחה. לפתע היא ראתה בזווית עיינה משהו מרובע שוכב על קצה המראה. אלבום תמונות. היא פתחה אותו.
הינה הילדים בבריכה, והינה האמא עם המתנה, והאבא שמנדנד את הילדה. התמונה יצא מטושטשת ולא ראו בבירור את הילדה. היא העבירה עמוד וקפאה למראה התמונה. זאת הייתה היא עצמה. עם אותה השמלה בצבע טורקיז, עומדת בין אביה לאימה ומחזיקה את ידיהם.
הנערה שבה והסתכלה על עצמה בראי, זאת הייתה אותה ילדה רק גדולה יותר, בגרסה מבוגרת יותר. היא פתחה את האלבום בעמוד הראשון. עיטרה אתו ברכה הכתובה בכתב יד, 'לאריאנה, שזכרונות ילדותך לא יעלמו לעולם. מאמא ואבא.' הנערה עמדה כך עוד מספר דקות, קוראת שוב ושוב את הברכה ונזכרת בכל ילדותה, בהוריה, בחבריה. היא סוף סוף נזכרה מי היא, מה שמה ומי היו הוריה הביוליגים.
היא נרדמה על מצעיה הורודים של המיטה שעמדה באמצע החדר הקטן מחבקת את אלבום התמונות המלא למחצה שיצרו בשבילה הוריה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים תגיבו 3: ליידי קורליין (ל"ת)
-
