1. הפרעה דו קוטבית / מאניה דיפרסיה

'העשרים ושניים בדצמבר 2005. בחיי. אני לא חושב שאספר למישהו עד כמה היה משמעותי עבורי גם אם יכוונו לי אקדח לרקה. טוב, חוץ ממך כמובן. אני גם לא חושב שמישהו באמת יבין את הסיפור הזה חוץ ממך. אחרי הכל, לא קרה לי משהו באמת מיוחד בתאריך הזה - לשומעים מבחוץ לפחות. לא מצאתי כסף מונח על המדרכה, וגם לא קיבלתי שום בשורה משמחת ממישהו. אבל מצאתי משהו חשוב מכל זה, לפחות בשבילי ברגע ההוא.
כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי בבוקר ההוא, והדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהלוואי והעיניים שלי לא היו נפקחות. סבלתי מהאנגאובר נוראי שבא בעקבות השתייה מהערב שלפני, ובקבוקי אלכוהול ריקים היו פזורים על הרצפה מסביב. כבר עבר שבוע מאז שהבית שלי נראה נקי בפעם האחרונה, והאמת שלא היה לי אכפת. גם ככה אף אחד לא בא לבקר אותי. במחשבה שאלה יהיו כל מעשיי למשך שאר היום, עצמתי עיניים וניסיתי לחזור לישון למרות הכאב. ואז, בין כל הבלגן של המחשבות, הכאב והריח הנורא - נשמע הצלצול של הטלפון על השידה ליד, ואילץ אותי לשלוח יד עייפה ולהרים אותו.
הבטתי על הצג בעיניים מטושטשות, והצלחתי לפענח את השם מוריאל, בת הזוג שלי בחודשיים האחרונים, והבן האחרון שרציתי לדבר איתו עכשיו. ניתקתי והנחתי את הראש בחזרה על הכרית. לא עברו יותר מחמש שניות עד שהטלפון צלצל שוב. נאנחתי ועניתי בקול זועף, "מה?"
"לאן נעלמת לי אתמול, ג'ייק? לא ענית לאף אחת מהשיחות שלי, גרמת לי לדאוג כמו מטורפת!"
"אני ישן עכשיו."
"לא, אתה נותן לי הסברים עכשיו - מה הולך איתך? בשבוע האחרון השתגעת לגמרי. אני כבר לא מזהה אותך!"
"תקשיבי..." וואו, כמה שהראש שלי כאב. ניסיתי להתחמק מזה איכשהו. "עבר עלי אתמול יום קשה, ואני ממש עייף עכשיו... אני אפגש איתך היום ואסביר הכל."
"לא, ג'ייק - חכה -"
"אני אתקשר אלייך אחרי זה."
"אני רוצה שניפרד." אמרה בקול חזק, כאילו רוצה לעורר אותי. שלושת המילים האלה, שיכולות במקרים כאלה ואחרים לשבור עולם שלם של אנשים, לא יכלו לגרום לי להיות אדיש יותר. "אממ... אוקיי."
השתררה שתיקה קצרה, ואז שמעתי אותה בקול חנוק מדמעות אומרת "חתיכת - אידיוט - אני שונאת אותך!" ומנתקת.
אני מסתכל לאחור עכשיו, ובאמת שהתייחסתי כלפיה כמו דפוק. הייתי דפוק באופן כללי האמת, אבל גם אם הבנתי את זה כבר אז - לא ניסיתי לעשות שום דבר כדי לשנות את זה. הטחתי את הטלפון על אחת הכריות וחזרתי לישון.

כשקמתי כעבור כמה שעות, עדיין כאב לי הראש. צעדתי באופן מתנדנד לשירותים, והבנתי בדרך שלא אכלתי כלום לפחות שניים-עשר שעות. הבטן שלי קרקרה בטירוף, ובמקרר לא היה כלום חוץ מקרטון חלב ריק למחצה ומשולש פיצה שנשאר מלפני שבוע. ואז גם חדרה אלי ההבנה שלא ביצעתי קניות כבר כמה ימים. במצב רוח קודר, חטפתי את אחד הז'קטים שלי מהקולב במסדרון ושמתי אותו על בגדי המסריחים, המלוכלכים. במחשבה שלא אכפת לי מה אנשים יחשבו עלי יצאתי החוצה לאוויר הקר של דצמבר.
בחוץ שאריות גשם נטפו מהעלים שעל העצים למעלה, וענני גשם שהתגבשו בשמים בישרו על סערה חדשה שתבוא בקרוב. הרוח חבטה לי בפנים כשצעדתי לעבר המכולת, והידקתי את הז'קט לגופי. ובדרך לשם, ראיתי אותו.
זה היה איש קשיש וחיוור, שכרע על ברכיו מול המדרכה, וגישש בידיו אחר מקל ההליכה שהחליק מידיו. במצב הרוח שהייתי נתון בו באותה תקופה, אם הייתי נתקל במקרים דומים בדרך כלל הייתי ממשיך הלאה, אבל משהו בפניו של האיש הזה - דווקא המבט העיקש בעיניים, שלא ביקש עזרה מאף אחד ואמר שיכול להסתדר לבד - גרם לי לצעוד לעברו ולעזור לו לקום. התכופפתי והושטתי לו גם את המקל.
"אתה בסדר?" שאלתי בקול שקט, עוזר לו להתייצב על רגליו.
"כן, כן... זה פשוט הגשם הזה. כנראה שהחלקתי על שלולית מבלי לשים לב." חייך. "תודה."
"אהא," מלמלתי והמשכתי הלאה, מופתע שהאיש לא העיר אפילו מילה אחת על ההופעה החיצונית שלי או על הריח החריף.
ואז הוא נגע לי בכתף וקרא, "חכה רק רגע."
הסתובבתי. "מה?"
"אתה יודע אולי איך מגיעים לבית החולים 'רפואה משלימה' בעיר? אשתי נקלעה לטיפול נמרץ ואני צריך למהר."
עד היום אין לי מושג מה גרם לי להגיד את המשפט הבא שיצא לי מהפה. אולי זו הייתה הדרך שבה אמר את המילים, או רחמנות מסוימת שיש לי כלפי אנשים קשישים. כן, מבין שני אלה - זו הייתה האפשרות הראשונה.
"יש לי פה רכב, והתכוונתי גם ככה לנסוע לסופר. אז, אם אתה צריך נסיעה... אני אשמח. האוטובוסים שנוסעים מפה עושים הרבה סיבובים בדרך, ותיקח לך לפחות שעה להגיע לשם."
האיש צחק בקול חלש. "אם זאת לא טרחה... זה יהיה מאוד נחמד מצדך."
סימנתי לו בהינד ראש לבוא אחרי, וכשהגענו למכונית פיאט ישנה שצבעיה הכחולים דהו מעט, נכנסנו פנימה והתנעתי את האוטו.
"שוב, זה מאוד נחמד מצידך. לי קוראים מישה."
"ג'ייק." הפעלתי את המיזוג החמים, והתחלנו לצבור מהירות על הכביש. "מה קרה לאשתך?"
ברגע שהשאלה יצאה לי מהפה, התחרטתי עליה. מה זה ענייני, לעזאזל? מה בכלל חשבתי לעצמי? כבר הזכרתי שאני דפוק?
אבל עוד לפני שאפילו הספקתי לומר שאני מצטער, האיש חייך חיוך עצוב ואמר, "התקף לב. זה קרה רק לפני כמה שעות. יצאתי לקניות בחוץ, ואחת השכנות הייתה בבית שלנו כשזה קרה. מזל שהיא הייתה שם... אני מקווה שזה לא מאוחר מדי."
"זה קרה לאבא שלי לפני כמה שנים, והוא שרד. אל תדאג." שיקרתי. זה לא קרה לאבא שלי. האמת שמעולם לא היה לי אחד. או יותר נכון, אני מניח שהוא היה, אבל שבועיים אחרי שנולדתי הוא החליט לשים קץ לחייו עם כדור אקדח בגרון. לאמא שלי לקח חמש עשרה שנה עד שהיה לה את האומץ לומר לי את האמת ולהפסיק עם הסיפורים.
בכל מקרה, משהו בסיפור של האיש גרם לי לרצות לנסות להרגיע אותו איכשהו, גם אם זה בא בחשבון שקר. הוא הביט בי ושתק.
השתררה שתיקה במשך כמה דקות, שבהם כל אחד שקע במחשבותיו. ואז הצצתי לימיני וראיתי את מבטו ממוקד על כמה מסמכים שהיו פזורים על הרצפה, והכתוב עליהם גלוי.
"הפרעה דו קוטבית?" הוא שאל בקול מופתע, והביט בי.
הדחף הראשוני שלי היה לצעוק לו שזה לא עניינו, אבל אחרי השאלה האחרונה שלי, מן הסתם, לא יכולתי לעשות את זה. ואז חשבתי שלא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו, ואם כבר לספר, אז אולי עדיף שזה יהיה למישהו מבחוץ. "כן... אבחנו אותה אצלי לפני שבוע."
הפרעה דו קוטבית היא הפרעה נפשית הידועה גם בשם "מאניה דיפרסיה", הגורמת לתנודות קיצוניות במצבי הרוח של הסובל ממנה - גם בלי קשר לגורמים חיצוניים מסויימים. סבלתי ממנה שנים ארוכות גם לפני שהיא אובחנה אצלי, והנטייה שלי למחשבות אובדניות ולדיכאון הייתה שם כמעט תמיד. אף פעם לא מצאתי שם לזה, ואמא שלי הניחה שהשינויים שלי במצבי הרוח (מדיכאון לשמחה מוגזמת, ולהפך) הם תופעה של גיל ההתבגרות ושזה יעבור עם הזמן. עד שלפני שבוע גלשתי באינטרנט ונתקלתי בטעות במונח הזה, ואז כל השנים הלא ברורות בשבילי התחילו לפתע להתבהר.
ברגע שאבחנו אותה אצלי, חשבתי שאין לי כוח להתמודד יותר עם החיים, ושאם הם נסיעה אחת ארוכה אני רוצה לחתוך באמצע ולא להגיע לסוף הצפוי לי בסיומה. זה היה השבוע הקשה ביותר בחיי עד כה. איבדתי תקווה, והרגשתי שלא משנה מה אעשה - כלום לא ישתנה, וחיי יישארו נטולי משמעות לעד. נחמד לחיות עם גישה כזאת, הא?
"אתה לא לבד."
הבטתי בו בהפתעה. "גם אתה מאובחן בה?"
"הייתי נער כשזה קרה, ואני זוכר שהיו מקרים שלא חשבתי שאשרוד עוד יום אחד פה. זו הייתה תקופה כל כך מבלבלת, ובתור אחד שרק התחיל לחיות - לא הבנתי מאיפה זה נחת עלי. הייתי תמיד מוקף בחברים ואנשים, ותמיד הרגשתי לבד."
לקח לי כמה שניות כדי למצוא את הקול שלי. זה כאילו שהאיש הזה, האיש הזה שישב ממש לידי - מדבר את המילים שאני חווה עכשיו. "ו...אמ - וואו. מה קרה אז, אני מתכוון?"
"עברו כמה חודשים מאז שאבחנו אותה אצלי, ובהתחלה לא הבנתי לאן אני ממשיך מכאן. הציונים שלי בבית הספר ירדו, הייתי מרוכז במחשבות שלי ולא במה שקורה בסביבה, וחשבתי שהמונח 'הפרעה דו קוטבית' תגדיר את מי שאני עד... עד הסוף. ההורים שלי דחקו בי ללכת לטיפול רפואי, אבל לא הסכמתי כי לא חשבתי שזה באמת ישנה משהו, ובאופן מוזר אחרי כמה נסיונות הם וויתרו. זה מצחיק, אתה יודע? כי דווקא כשהייתי ממש לפני הסוף, ברגע שהכי לא ציפיתי לזה - הלכתי ערב אחד למסיבה שארגנו בבית הספר ופגשתי אותה. את הבחורה שבאותו רגע לא ידעתי שתהפוך לאשתי, או שתחזיר לי את הרצון לחיות, או שתגרום לי להיות מאושר באמת. הכרנו, והיא לא הביטה בי כאילו אני יצור כמו שעשו החברים שלי אז - היא לא שפטה אותי, היא הייתה לצדי. עם הזמן הופיע לי חשק לגרום לה להיות מרוצה ממני, אז הלכתי לטיפול רפואי. אני חושב שבפגישה הראשונה שלי עם הרופא כבר הבנתי שאני מאוהב בה."
לא ידעתי מה לענות על זה. לא מצאתי את המילים, וזה הרגיש לי כאילו הגרון שלי הפסיק לעבוד. בלעתי רוק, "אני..." ואז הכל פרץ החוצה. "אני גם... אני גם לא יודע מה יהיה עם החיים שלי. אני שקוע כל כך בעצמי ובבעיות שלי, שאני לא יודע אם באמת שווה להמשיך הלאה. היום בבוקר נפרדתי מבת הזוג שלי, החברים שלי לא מצליחים להבין אותי - אבל עזוב את זה, אני בעצמי לא מצליח להבין את עצמי..."
התקרבנו לבית החולים, והתחלתי לאתר בעיניי מקום חנייה. ואז האיש אמר בקול שקט ויציב, "אל. תעשה. את מה שאתה חושב ורוצה לעשות. אני יודע איך זה מרגיש, אני הייתי שם בעצמי, ואני רוצה להגיד לך שדברים ישתפרו אם רק תאמין בזה ותיקח מעשה. אני יודע שזה נשמע לך נוראי ולא נכון, אבל זו האמת. אתה שקוע בבוץ, ואתה לא רואה את זה עכשיו - לי בעצמי לקח זמן לראות את זה. אבל אל תוותר על ההזדמנות שלך לחיות את החיים האלה עד הסוף. אתה לא יודע מה מצפה לך מחר, או בעוד שנה, או בעוד עשר שנים. אצלי הטוב בחיים התגלה בדמות של אישה נפלאה, ולך תדע מה יהיה אותו הטוב אצלך, ומתי הוא יופיע."
הרגשתי שמשהו קטן בתוכי מתכווץ, והבטתי בו.
"פשוט... תודה. אני מקווה שאשתך תרגיש יותר טוב."
הוא חייך, לקח את אחד המסמכים שהיו על הרצפה, ואז הוציא עט מדש צווארון החולצה שלו והתחיל לרשום מספר. "קח." אמר, ולא היה צריך להסביר. הכנסתי את הדף לכיסי. הנהנתי לו בראשי, והוא הביט בי בחצי חיוך ויצא החוצה.

***

'אז הנה אני כאן, חמש שנים אחרי, בגיל עשרים ושמונה, כותב על הדף הזה ואפילו לא יודע למה אני עושה את זה. אני מניח שלכל אחד בחיים יש נקודת מפנה מסויימת שמשנה את חייו לטובה או לרעה. אם אצביע על נקודה ששינתה לי אותם לטובה, אז הרי היא נמצאת ביום ההוא. אני כותב את זה, ומחייך. כנראה שבאמת לא הכל אבוד.'
"אבא? אבא?" קרא קולו של אור בן השלוש, שהופיע במפתן הדלת והחזיק צעצוע בידו. ג'ייק חייך, הניח את הדף במגירה שעל שולחנו ורץ להניף את בנו גבוה באוויר, שוכח לרגע מהכל.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

2. שברי זכרונות

ארבעת הקירות האלה, הם חונקים אותך, סוגרים אותך
ואתה מנסה, מנסה לברוח מהמחסום שבנית לעצמך
אבל זה כמו לנסוע מאה שמונים על כביש מהיר
כשעינייך עצומות, והראש שלך במקום אחר
כל מה שאתה יודע הוא שבסופו של דבר תמצא את עצמך באמצע שום מקום
בוכה ומדמם, רק בוהה בחשכה...

יום אחד, אתה אומר לעצמך, הסיוט יסתיים
ואתה תהיה מאושר, משתקם
אבל פאק איט, אתה באמת מאמין לעצמך?
אלה מילים רקות מתוכן, כל עוד אתה יושב ולא עושה דבר

ואז הכל מציף אותך - שברי זכרונות, כמה תמונות ישנות
ממש כמו הקרנה בבית קולנוע קטן
איכשהו רצית לעזור, אבל פקששת, הרסת, מעכת
פשש, כבוד בנאדם, אתה גאון

ובלילות, חותך את החשכה
היי זה אתה
מנסה לברוח מהצרות
אבל, אולי - תפסיק לברוח?
זה לא מאוחר מדי, אתה יכול לצאת מהבלגן
רק תנסה...

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

3. keep living on my mind

אממ, זה בטח שום דבר גדול, אבל ניסיתי לשפוך כמה רגשות החוצה.

***

Sitting here in the dark, moonlight falls across the floor
sitting here in the dark, diving into other's thoughts
in my mind i think, where are you now?
in my mind i ask, do you still remember me now?

i found that there is a problem with time
it keeps moving on all the time, fast and slow, and i know that those days are beyond me now
but i also know that the memories keep living on my mind

how much pain did you feel before it's over?
how many tears have been shed from your eyes?
i need to see you one more time
i need to feel your arms laid around my shoulders, tightly
and your love covered me, warmly
i need it. i need you.

uhh, sometimes i'm tired of being the strong
just wanna fall down on my knees and start to scream
can anybody hear me?

how much pain did you feel before it's over?
how many tears have been shed from your eyes?
you keep living on my mind...

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

4. "הילדים הבלתי נראים", (Invisible Children) KONY 2012

עיניו של טל סקרו במהירות את הכתבה. ציפורניו התהדקו כה חזק על גזיר העיתון הצהבהב שאחז בידיו עד שחורים זעירים הופיעו בקצותיו. הוא קרא את הכתוב, והמילים שהיו כתובות שם חלחלו את דרכם היישר לתוך נימי ליבו, במידה מצמררת.
"ילד בן שמונה, שבימים אלה מתגורר במדינת אוגנדה הנמצאת בחלקה המזרחי של מרכז אפריקה, פרץ בבכי כשהתראיין לעיתון 'טודייס-ניווס' וסיפר איך לפני מספר שנים נאלץ לירות באחיו למוות. הילד תיאר את הרגע ההוא לפרטי פרטים: איך שמספר אנשים פרצו לביתם באמצע הלילה וגררו אותם למקום מרוחק, שם עמדו יחפים על האדמה הקרה, לפותים בחוזקה מאחור, עד שאחד מהם הורה לילד להרוג את אחיו ביריית אקדח. ולמה כל זה קרה? בגלל איש אחד בשם ג'וזף קוני, המנהיג הראשי של צבא ההתנגדות של האל, שבמהלך השנים חטף ילדים חפים מפשע והורה להם להרוג את האנשים שקרובים אליהם. קוני סחף אחריו קבוצה גדולה של אנשים שעוזרת לו לעשות את מעשי הזוועות האלה, מבלי שמישהו יוכל לעצור אותם סופית, ולהבטיח שקט וילדות שלווה לאותם ילדים חפים מפשע."
טל הרים לרגע את מבטו, מתנשף בכבדות, וקיבע את עיניו על הקיר ממול. רק לפני כמה דקות, כשטייל בחוץ עם חבריו, נהנה וצוחק, באותו רגע ממש - ייתכן שבנקודה כלשהי ברחבי העולם עוד משפחה נרצחה בגלל אותו ארגון? שעוד ילד נותר יתום, נאלץ להסתגל לעובדה שיבלה את עתידו עם זכרונות נוראיים שייצרבו במוחו לעד? הוא עצם את עיניו, דמיין את התמונה ופקח אותן שוב, ממשיך לקרוא בכתוב:
"תארו לכם שאתם באמצע חלום בלילה אחד, מוקפים בקרובי משפחתכם הישנים בנחת, כשלפתע דלת הכניסה לביתכם נפרצתם ומאחוריה שורה של אנשים מזוינים בכלי-נשק. הם נכנסים לביתכם ומעירים אתכם בבת אחת. מבלי שתספיקו אפילו לפתוח את הפה הם תופסים וכובלים אתכם. הם פונים לילד הצעיר במשפחה, ומורים לו בקול נטול רחמים לתקוע קליע בכל אחד מאותם האנשים היקרים לו. ובכן, נשמע סוריאליסטי, נכון? אתם בוודאי קוראים את זה ושמחים שאתם נמצאים הרחק מהמקום שבו מתרחשים כל אותם הדברים הללו, אך בשביל אותם האנשים - זאת המציאות שאיתה הם נאלצים להתמודד יום-יום. תרשו לי להחזיר אתכם רגע לאחור, לעידן היטלר - גם אז נרצחו מיליוני אנשים חפים מפשע, עד שהצליחו לבסוף לשים קץ לזוועות. אז איך זה שאחרי כל זה, אנחנו, האנשים על פני כדור הארץ, שאמורים ללמוד מהטעויות של העבר, נותנים למנהיג נוסף לקום ולטבוח ללא רחם באנשים שלא עשו לו כלום?
המצב נמשך כך מספר שנים, עד שאדם אחד בשם ג'ייסון ראסל החליט להציב בפניו מטרה: לעצור את קוני ואת אלה שפועלים ביחד איתו. את ההחלטה קיבל אחרי ששמע ילד קטן אומר שאם היה יכול, היה מעדיף ברגע זה ממש למות, בתקווה לעלות לגן עדן ולפגוש את אחיו עוד פעם אחת. הרי, אחרי הכל, בשביל מה הוא חי? הוא לבד בעולם, ולאף אחד לא אכפת ממנו. ג'ייסון, שהסיפור של הילד ודמעותיו חדרו לו היישר לתוך הלב, הבטיח לו שהוא יגרום להם להפסיק.
אבל ישנה בעיה שמפריעה להשלמת המשימה: ג'וזף קוני לא מפורסם בקרב האנשים כיום, והוא נחשב, בעצם, לבלתי נראה. אז מה ג'ייסון עשה? הוא הקים ארגון בשם "הילדים הבלתי נראים" (Invisible Children), שהמטרה העיקרית שלה היא לגרום לקוני להיות מפורסם, כך שכל האנשים בעולם יידעו מי הוא ומה הוא עושה - בתקווה שבסופו של דבר הוא ייעצר וילדים רבים יוכלו לזכות לחיים טובים יותר. לארגון הצטרפו, וממשיכים להצטרף אנשים רבים כל יום, ובזכותו שלח ברק אובמה מאה יועצים צבאיים לאפריקה בשנת 2011, לאחר ששנים לפני כן הממשלה סירבה לעזור, בטענה שהמעשים הללו מתרחשים באזור שונה שלא שייך להם ישירות. בשנת 2012, ב-20 באפריל, תגיע נקודת השיא - בכל פינה ברחובות ידביקו אנשים פוסטרים ותמונות של קוני, כדי להאיר את עיני האנשים למעשים הנוראיים שמחולל האיש. ואולי, בתום עשר שנות מאבק, נצליח להשיג את מה שנלחמנו עבורו."
טל הניח את הדף על השולחן, ולקח דקת חשיבה עם עצמו. הדברים שקרא ברגע זה הסתובבו בראשו ולא נתנו לו מנוח. לאחר מכן הוא קם על רגליו וניגש למחשבו, חש שמשהו בבטנו לוהט ונשרף. הוא רצה לעזור. הוא ידע שהוא יוכל לעזור. הוא נכנס לסרטון שהעלה ג'ייסון ראסל ליוטיוב, ובלחיצת כפתור לחץ על כפתור 'השיתוף' בפייסבוק, כותב מעל: "אנשים, אתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור - אתם יכולים, למשל, להפיץ את הסרטון הזה, כדי שעוד אנשים יתוודאו למעשיו של ג'וזף קוני. אני חושב שזה לא רע בתור התחלה."

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

5. לוחם בשם האהבה

אני ממשיך להילחם בשם אהבה, מבקש לחזור לאותה תקופה
זה קשה, ומורכב - ואני מוצא את עצמי עומד יציב עם מגן ארד
חוסם רגשות, מפיל חיילים
מזנק מעל חומות, מנער לכלוכים
בתחושה שעוד מעט הכל יסתיים, ואשוב להיות אותו בן אדם

אבל כעת אני עומד חשוף, ללא מגן וללא מדים,
מביט בלב הולם ברובה המכוון כלפי, זיעה מטפטפת על גרוני
אני שומע קול, והוא חודר את מסך ההגנה שבניתי לעצמי
זה הכל? בקלות כזאת אתה מוותר? בלי נשק שיגן עלייך, אתה הופך לאחר, מוותר על האהבה?
אני פותח פה, אך שום צליל לא בוקע מתוכו
אני חסר מילים, חסר אמצעים, לא יודע מה לומר, כיצד להשיב

אני מתגעגע אלייך
וקשה לי להודות
אבל זאת האמת, ואני מעולם לא רציתי לוותר עלייך
אני בסך הכל עוד לוחם שנלחם בשם האהבה, שרק רוצה להפסיק להיפגע
שרק רוצה להפסיק להיפגע...

נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים

6. מהלב

שבור מבפנים
עודני מחכה לשובך, לראותך

הטיפות נוקשות על החלון, ואני ממשיך לשקוע במושב
מדמה לראות את עינייך
אבל זה רק דמיון, והוא מתמוגג עם הזמן
לובש דמות של עננת עשן ומתמזג עם מזג האוויר הערפילי והקודר

מעניין איפה את, אני חושב
אולי את בכלל נמצאת כעת במועדון, או במקום אחר
מחבקת גבר זר, רוקדת אתו ונהנית
בעוד אני ממשיך לנסוע ליעד לא מוגדר, מקווה שגל נוסף של כאב יחלוף מהר

כל דקה נראית שקופה ונטולת תוכן
אני לא אותו בן אדם,
אני בובה על חוטים,
רק שלמקומות שאני לא אוהב אותי מנווטים.

מה קרה, שואלים אותי חברים
אני לוקח נשימה, ותולה חיוך קטן ומאולץ על שפתי
לא, כלום, סתם כאב ראש
אני לא אומר את האמת - מה הטעם?
הם לא יבינו אותי
למה לא? כי אני לא בטוח שאני מבין את עצמי

אני לא כועס, ולא מאשים -
זכותה לא להרגיש את אותן רגשות, זה בסדר גמור
לכפות אהבה על מישהו אי אפשר,
ואני מקבל זאת בהבנה שלמה

אבל דבר אחד אני יודע בביטחון, ולא בטוח אם אפשרי בכלל הדבר; אני עדיין מתגעגע אליה, ולא מצליח להוציא אותה מלבי...

נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים

7. לא משנה.

נכתב לפני 14 שנים

8. שיר

אני משתנק
הרגש פורץ מתוכי, מבית החזה
כמו חיה המזנקת על טרפה
אושר בל-יתואר,
דגדוג חטוף שמרטיט את בטני,
את כאן עכשיו, לצדי.

אלומת אור
כפית זהב על פי
ולמרות שאני לא הבן הכי חזק בעולם,
משתוקק לעטוף אותך בזרועותיי, להיות השריון שכולא את כל צרותייך

וכשתלכי
מתכת חמה, כתם על הלב
אני עיוור מאהבה, עיוור...

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים

9. "אב ובנו" - פרסום מחודש.

***

לורנס ישב על כיסא לבן, עשוי פלסטיק, והביט בפניו הצהבהבות של אביו על מיטת בית החולים. הייתה זו שעה מאוחרת, ומבעד לחלון נשקף קו הרקיע הערפילי של העיר מנהטן. לורנס נשען לאחור, והעביר יד על שיערו השמנוני. היום בבוקר, בעת שישב במשרדו בבניין "קייל את אברלטון" וסרק את רשימות התביעה של לקוחותיו, קיבל שיחת טלפון מפקיד בבית החולים, שהודיע בקול מונוטוני שאביו לקה בהתקף לב קשה ונמצא כעת בטיפול נמרץ בבית החולים הדרומי בעיר. הוסיף ואמר ששכנה עלתה לדירתו על מנת לבקש כוס סוכר לעוגה שרצתה להכין, ומשראתה שאף אחד לא עונה לה והאורות בבית דולקים התעורר חשדה. היא גילתה שהדלת לא הייתה נעולה, פתחה אותה בזהירות ומצאה לנגד עיניה את ג'יימס שרוע על השטיח בחדר האורחים, מחוסר הכרה.
יש רגעים שאתה מרגיש שהכל נקרע ומתלקח בלהבות. שכל מגדל הקלפים הגבוה והיציב שבנית קורס ומתמוטט על השולחן בגלל משב רוח קטן. שלפתע גם יום שטוף שמש נראה עכור ומדכא. לורנס חווה את ההרגשה הזאת ברגע ששמע את ההודעה המרה על אביו.
הוא עזב את מעלליו ונסע במכונית השברולט הכסופה שלו בדרך לבית החולים. כשמצא חנייה, יצא החוצה בזריזות, נכנס פנימה, ושעט במסדרונות בחיפוש אחר החדר של אביו, תוך כדי שניסה להדחיק את המחשבות הנוראיות שקיננו בראשו באותה עת. כשנכנס לחדר הנכון, מצא את גופו הצנום של אביו מכונס במיטה, שמיכה לבנה מכסה אותו עד הצוואר. פרצופו היה חיוור מהרגיל, ורשתיות דם כבדות ואדומות נתלו מתחת לעיניו האפרוריות. כמה קווצות שיער לבנות הזדקרו בצידי ראשו. שפתיו היו יבשות וסדוקות. ראשו הקטן, העגול, היה מונח על הכרית הצחורה כשלג. עיניו הירוקות, שהיו מלאות בברק בדרך כלל, היו עצומות וכבויות.
לורנס חש איך הדמעות פורצות מבעד לעיניו, ולא הניח להן לעצור. אלפי תמונות, רגעים וזכרונות יפים ריצדו בראשו - הפעם הראשונה שאביו לקח אותו לסרט בבית הקולנוע כשהיה בן שתיים עשרה, גיטרת הגיבסון היקרה מפז שקנה לכבוד יום הולדתו, הפעמים שהלכו לטייל בעיר ושיתפו זה את זה בחוויותיהם, הדרך העדינה שבה אביו נהג להתייחס אליו גם ברגעים שהיה ממורמר, זעוף ועצבני. מעולם לא הרים עליו את היד ותמיד דאג להעריף כלפיו חום ואהבה.
אף העובדה שאביו היה בשנות השמונים המוקדמות לחייו, והיה עתיד למות מזקנה, העובדה שהאיש האהוב עליו ביותר יהיה קבור מתחת לאדמה הבוצית, מרחף בתהום חשוכה ואינסופית, לא נקלטה במוחו של לורנס.

הוא התיישב על שפת מיטתו של אביו, והניח לאצבעו לטייל במורד לחייו. לפתע נפקחו עיניו באיטיות, והבחינו בדמותו של בנו היושב סנטימטרים ספורים לידו. חיוך דל וקלוש הזדחל לשפתיו.
"לורנס... אני שמח שבאת," המשפט בקע מבין שפתיו באופן כה חלש, שנדרשו ללורנס מספר שניות על מנת לפענח אותו.
לורנס הניח אצבע רועדת על שפתיו ואמר, "זה בסדר, אבא. תנוח. הכל יהיה טוב."
הוא ניסה לומר את דבריו בטון קליל ועליז, אך מילותיו נשמעו מאולצות אפילו לעצמו. שתיקה קצרה השתררה ביניהם. ואז משהו בבית החזה של לורנס התפקע, וכמו בלון שהתרוקן ממנו האוויר, פרצו דבריו מבלי היכולת לעצור.
"אבא, אני אוהב אותך. אני מצטער על כל הרגעים שבהם התנהגתי באופן לא ראוי ומכובד. עכשיו אני מסתכל על כל התמונה בכללותה, ומבין שלא היה רגע אחד שלא היית טוב אליי. אני מעריך את כל היחס, החינוך והחום שהענקת לי ויודע שהיה לך קשה איתי מדי פעם. סליחה."
אביו חייך לעברו את החיוך העצוב ביותר שראה לורנס מימיו. "זה בסדר, בן... אני אוהב אותך יותר מאשר כל אחד אחר. ותהיה בטוח שכך זה יישאר תמיד..."

כעבור עשר דקות מצא את עצמו לורנס בחוץ, במסדרון בית החולים, עומד ליד חלון ראווה גדול שנפרש לגודל של קיר שלם והשקיף על הנוף המרהיב של מנהטן. השמש כבר שקעה, והשמים היו שחורים וזרועי כוכבים. הלבנה הייתה גדולה וחיוורת, והטילה גלים של אור כסוף ועדין שהאירו את העיר.
לורנס התיישב על גומחת החלון, הצמיד את כפות ידיו לזכוכית הצוננת, ונתן לדמעות לצנוח ולכסות על לחייו מבלי להרגיש שמץ קל של בושה.

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים