פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6187 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים הפרעה דו קוטבית / מאניה דיפרסיה LightOne
'העשרים ושניים בדצמבר 2005. בחיי. אני לא חושב שאספר למישהו עד כמה היה משמעותי עבורי גם אם יכוונו לי אקדח לרקה. טוב, חוץ ממך כמובן. אני גם לא חושב שמישהו באמת יבין את הסיפור הזה חוץ ממך. אחרי הכל, לא קרה לי משהו באמת מיוחד בתאריך הזה - לשומעים מבחוץ לפחות. לא מצאתי כסף מונח על המדרכה, וגם לא קיבלתי שום בשורה משמחת ממישהו. אבל מצאתי משהו חשוב מכל זה, לפחות בשבילי ברגע ההוא.
כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי בבוקר ההוא, והדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהלוואי והעיניים שלי לא היו נפקחות. סבלתי מהאנגאובר נוראי שבא בעקבות השתייה מהערב שלפני, ובקבוקי אלכוהול ריקים היו פזורים על הרצפה מסביב. כבר עבר שבוע מאז שהבית שלי נראה נקי בפעם האחרונה, והאמת שלא היה לי אכפת. גם ככה אף אחד לא בא לבקר אותי. במחשבה שאלה יהיו כל מעשיי למשך שאר היום, עצמתי עיניים וניסיתי לחזור לישון למרות הכאב. ואז, בין כל הבלגן של המחשבות, הכאב והריח הנורא - נשמע הצלצול של הטלפון על השידה ליד, ואילץ אותי לשלוח יד עייפה ולהרים אותו.
הבטתי על הצג בעיניים מטושטשות, והצלחתי לפענח את השם מוריאל, בת הזוג שלי בחודשיים האחרונים, והבן האחרון שרציתי לדבר איתו עכשיו. ניתקתי והנחתי את הראש בחזרה על הכרית. לא עברו יותר מחמש שניות עד שהטלפון צלצל שוב. נאנחתי ועניתי בקול זועף, "מה?"
"לאן נעלמת לי אתמול, ג'ייק? לא ענית לאף אחת מהשיחות שלי, גרמת לי לדאוג כמו מטורפת!"
"אני ישן עכשיו."
"לא, אתה נותן לי הסברים עכשיו - מה הולך איתך? בשבוע האחרון השתגעת לגמרי. אני כבר לא מזהה אותך!"
"תקשיבי..." וואו, כמה שהראש שלי כאב. ניסיתי להתחמק מזה איכשהו. "עבר עלי אתמול יום קשה, ואני ממש עייף עכשיו... אני אפגש איתך היום ואסביר הכל."
"לא, ג'ייק - חכה -"
"אני אתקשר אלייך אחרי זה."
"אני רוצה שניפרד." אמרה בקול חזק, כאילו רוצה לעורר אותי. שלושת המילים האלה, שיכולות במקרים כאלה ואחרים לשבור עולם שלם של אנשים, לא יכלו לגרום לי להיות אדיש יותר. "אממ... אוקיי."
השתררה שתיקה קצרה, ואז שמעתי אותה בקול חנוק מדמעות אומרת "חתיכת - אידיוט - אני שונאת אותך!" ומנתקת.
אני מסתכל לאחור עכשיו, ובאמת שהתייחסתי כלפיה כמו דפוק. הייתי דפוק באופן כללי האמת, אבל גם אם הבנתי את זה כבר אז - לא ניסיתי לעשות שום דבר כדי לשנות את זה. הטחתי את הטלפון על אחת הכריות וחזרתי לישון.
כשקמתי כעבור כמה שעות, עדיין כאב לי הראש. צעדתי באופן מתנדנד לשירותים, והבנתי בדרך שלא אכלתי כלום לפחות שניים-עשר שעות. הבטן שלי קרקרה בטירוף, ובמקרר לא היה כלום חוץ מקרטון חלב ריק למחצה ומשולש פיצה שנשאר מלפני שבוע. ואז גם חדרה אלי ההבנה שלא ביצעתי קניות כבר כמה ימים. במצב רוח קודר, חטפתי את אחד הז'קטים שלי מהקולב במסדרון ושמתי אותו על בגדי המסריחים, המלוכלכים. במחשבה שלא אכפת לי מה אנשים יחשבו עלי יצאתי החוצה לאוויר הקר של דצמבר.
בחוץ שאריות גשם נטפו מהעלים שעל העצים למעלה, וענני גשם שהתגבשו בשמים בישרו על סערה חדשה שתבוא בקרוב. הרוח חבטה לי בפנים כשצעדתי לעבר המכולת, והידקתי את הז'קט לגופי. ובדרך לשם, ראיתי אותו.
זה היה איש קשיש וחיוור, שכרע על ברכיו מול המדרכה, וגישש בידיו אחר מקל ההליכה שהחליק מידיו. במצב הרוח שהייתי נתון בו באותה תקופה, אם הייתי נתקל במקרים דומים בדרך כלל הייתי ממשיך הלאה, אבל משהו בפניו של האיש הזה - דווקא המבט העיקש בעיניים, שלא ביקש עזרה מאף אחד ואמר שיכול להסתדר לבד - גרם לי לצעוד לעברו ולעזור לו לקום. התכופפתי והושטתי לו גם את המקל.
"אתה בסדר?" שאלתי בקול שקט, עוזר לו להתייצב על רגליו.
"כן, כן... זה פשוט הגשם הזה. כנראה שהחלקתי על שלולית מבלי לשים לב." חייך. "תודה."
"אהא," מלמלתי והמשכתי הלאה, מופתע שהאיש לא העיר אפילו מילה אחת על ההופעה החיצונית שלי או על הריח החריף.
ואז הוא נגע לי בכתף וקרא, "חכה רק רגע."
הסתובבתי. "מה?"
"אתה יודע אולי איך מגיעים לבית החולים 'רפואה משלימה' בעיר? אשתי נקלעה לטיפול נמרץ ואני צריך למהר."
עד היום אין לי מושג מה גרם לי להגיד את המשפט הבא שיצא לי מהפה. אולי זו הייתה הדרך שבה אמר את המילים, או רחמנות מסוימת שיש לי כלפי אנשים קשישים. כן, מבין שני אלה - זו הייתה האפשרות הראשונה.
"יש לי פה רכב, והתכוונתי גם ככה לנסוע לסופר. אז, אם אתה צריך נסיעה... אני אשמח. האוטובוסים שנוסעים מפה עושים הרבה סיבובים בדרך, ותיקח לך לפחות שעה להגיע לשם."
האיש צחק בקול חלש. "אם זאת לא טרחה... זה יהיה מאוד נחמד מצדך."
סימנתי לו בהינד ראש לבוא אחרי, וכשהגענו למכונית פיאט ישנה שצבעיה הכחולים דהו מעט, נכנסנו פנימה והתנעתי את האוטו.
"שוב, זה מאוד נחמד מצידך. לי קוראים מישה."
"ג'ייק." הפעלתי את המיזוג החמים, והתחלנו לצבור מהירות על הכביש. "מה קרה לאשתך?"
ברגע שהשאלה יצאה לי מהפה, התחרטתי עליה. מה זה ענייני, לעזאזל? מה בכלל חשבתי לעצמי? כבר הזכרתי שאני דפוק?
אבל עוד לפני שאפילו הספקתי לומר שאני מצטער, האיש חייך חיוך עצוב ואמר, "התקף לב. זה קרה רק לפני כמה שעות. יצאתי לקניות בחוץ, ואחת השכנות הייתה בבית שלנו כשזה קרה. מזל שהיא הייתה שם... אני מקווה שזה לא מאוחר מדי."
"זה קרה לאבא שלי לפני כמה שנים, והוא שרד. אל תדאג." שיקרתי. זה לא קרה לאבא שלי. האמת שמעולם לא היה לי אחד. או יותר נכון, אני מניח שהוא היה, אבל שבועיים אחרי שנולדתי הוא החליט לשים קץ לחייו עם כדור אקדח בגרון. לאמא שלי לקח חמש עשרה שנה עד שהיה לה את האומץ לומר לי את האמת ולהפסיק עם הסיפורים.
בכל מקרה, משהו בסיפור של האיש גרם לי לרצות לנסות להרגיע אותו איכשהו, גם אם זה בא בחשבון שקר. הוא הביט בי ושתק.
השתררה שתיקה במשך כמה דקות, שבהם כל אחד שקע במחשבותיו. ואז הצצתי לימיני וראיתי את מבטו ממוקד על כמה מסמכים שהיו פזורים על הרצפה, והכתוב עליהם גלוי.
"הפרעה דו קוטבית?" הוא שאל בקול מופתע, והביט בי.
הדחף הראשוני שלי היה לצעוק לו שזה לא עניינו, אבל אחרי השאלה האחרונה שלי, מן הסתם, לא יכולתי לעשות את זה. ואז חשבתי שלא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו, ואם כבר לספר, אז אולי עדיף שזה יהיה למישהו מבחוץ. "כן... אבחנו אותה אצלי לפני שבוע."
הפרעה דו קוטבית היא הפרעה נפשית הידועה גם בשם "מאניה דיפרסיה", הגורמת לתנודות קיצוניות במצבי הרוח של הסובל ממנה - גם בלי קשר לגורמים חיצוניים מסויימים. סבלתי ממנה שנים ארוכות גם לפני שהיא אובחנה אצלי, והנטייה שלי למחשבות אובדניות ולדיכאון הייתה שם כמעט תמיד. אף פעם לא מצאתי שם לזה, ואמא שלי הניחה שהשינויים שלי במצבי הרוח (מדיכאון לשמחה מוגזמת, ולהפך) הם תופעה של גיל ההתבגרות ושזה יעבור עם הזמן. עד שלפני שבוע גלשתי באינטרנט ונתקלתי בטעות במונח הזה, ואז כל השנים הלא ברורות בשבילי התחילו לפתע להתבהר.
ברגע שאבחנו אותה אצלי, חשבתי שאין לי כוח להתמודד יותר עם החיים, ושאם הם נסיעה אחת ארוכה אני רוצה לחתוך באמצע ולא להגיע לסוף הצפוי לי בסיומה. זה היה השבוע הקשה ביותר בחיי עד כה. איבדתי תקווה, והרגשתי שלא משנה מה אעשה - כלום לא ישתנה, וחיי יישארו נטולי משמעות לעד. נחמד לחיות עם גישה כזאת, הא?
"אתה לא לבד."
הבטתי בו בהפתעה. "גם אתה מאובחן בה?"
"הייתי נער כשזה קרה, ואני זוכר שהיו מקרים שלא חשבתי שאשרוד עוד יום אחד פה. זו הייתה תקופה כל כך מבלבלת, ובתור אחד שרק התחיל לחיות - לא הבנתי מאיפה זה נחת עלי. הייתי תמיד מוקף בחברים ואנשים, ותמיד הרגשתי לבד."
לקח לי כמה שניות כדי למצוא את הקול שלי. זה כאילו שהאיש הזה, האיש הזה שישב ממש לידי - מדבר את המילים שאני חווה עכשיו. "ו...אמ - וואו. מה קרה אז, אני מתכוון?"
"עברו כמה חודשים מאז שאבחנו אותה אצלי, ובהתחלה לא הבנתי לאן אני ממשיך מכאן. הציונים שלי בבית הספר ירדו, הייתי מרוכז במחשבות שלי ולא במה שקורה בסביבה, וחשבתי שהמונח 'הפרעה דו קוטבית' תגדיר את מי שאני עד... עד הסוף. ההורים שלי דחקו בי ללכת לטיפול רפואי, אבל לא הסכמתי כי לא חשבתי שזה באמת ישנה משהו, ובאופן מוזר אחרי כמה נסיונות הם וויתרו. זה מצחיק, אתה יודע? כי דווקא כשהייתי ממש לפני הסוף, ברגע שהכי לא ציפיתי לזה - הלכתי ערב אחד למסיבה שארגנו בבית הספר ופגשתי אותה. את הבחורה שבאותו רגע לא ידעתי שתהפוך לאשתי, או שתחזיר לי את הרצון לחיות, או שתגרום לי להיות מאושר באמת. הכרנו, והיא לא הביטה בי כאילו אני יצור כמו שעשו החברים שלי אז - היא לא שפטה אותי, היא הייתה לצדי. עם הזמן הופיע לי חשק לגרום לה להיות מרוצה ממני, אז הלכתי לטיפול רפואי. אני חושב שבפגישה הראשונה שלי עם הרופא כבר הבנתי שאני מאוהב בה."
לא ידעתי מה לענות על זה. לא מצאתי את המילים, וזה הרגיש לי כאילו הגרון שלי הפסיק לעבוד. בלעתי רוק, "אני..." ואז הכל פרץ החוצה. "אני גם... אני גם לא יודע מה יהיה עם החיים שלי. אני שקוע כל כך בעצמי ובבעיות שלי, שאני לא יודע אם באמת שווה להמשיך הלאה. היום בבוקר נפרדתי מבת הזוג שלי, החברים שלי לא מצליחים להבין אותי - אבל עזוב את זה, אני בעצמי לא מצליח להבין את עצמי..."
התקרבנו לבית החולים, והתחלתי לאתר בעיניי מקום חנייה. ואז האיש אמר בקול שקט ויציב, "אל. תעשה. את מה שאתה חושב ורוצה לעשות. אני יודע איך זה מרגיש, אני הייתי שם בעצמי, ואני רוצה להגיד לך שדברים ישתפרו אם רק תאמין בזה ותיקח מעשה. אני יודע שזה נשמע לך נוראי ולא נכון, אבל זו האמת. אתה שקוע בבוץ, ואתה לא רואה את זה עכשיו - לי בעצמי לקח זמן לראות את זה. אבל אל תוותר על ההזדמנות שלך לחיות את החיים האלה עד הסוף. אתה לא יודע מה מצפה לך מחר, או בעוד שנה, או בעוד עשר שנים. אצלי הטוב בחיים התגלה בדמות של אישה נפלאה, ולך תדע מה יהיה אותו הטוב אצלך, ומתי הוא יופיע."
הרגשתי שמשהו קטן בתוכי מתכווץ, והבטתי בו.
"פשוט... תודה. אני מקווה שאשתך תרגיש יותר טוב."
הוא חייך, לקח את אחד המסמכים שהיו על הרצפה, ואז הוציא עט מדש צווארון החולצה שלו והתחיל לרשום מספר. "קח." אמר, ולא היה צריך להסביר. הכנסתי את הדף לכיסי. הנהנתי לו בראשי, והוא הביט בי בחצי חיוך ויצא החוצה.
***
'אז הנה אני כאן, חמש שנים אחרי, בגיל עשרים ושמונה, כותב על הדף הזה ואפילו לא יודע למה אני עושה את זה. אני מניח שלכל אחד בחיים יש נקודת מפנה מסויימת שמשנה את חייו לטובה או לרעה. אם אצביע על נקודה ששינתה לי אותם לטובה, אז הרי היא נמצאת ביום ההוא. אני כותב את זה, ומחייך. כנראה שבאמת לא הכל אבוד.'
"אבא? אבא?" קרא קולו של אור בן השלוש, שהופיע במפתן הדלת והחזיק צעצוע בידו. ג'ייק חייך, הניח את הדף במגירה שעל שולחנו ורץ להניף את בנו גבוה באוויר, שוכח לרגע מהכל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-3 חודשים הפתרון כאן! https://www.youtube.com/watch?v=mQk2xtxI_lY משה
כתוב נפלא. בסופו של דבר הפתרון הוא התבוננות ולא להיות עצלן במחשבה. נראה שאלוהים מאוד אוהב אותך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 10 שנים ו-4 חודשים הטיפול המתאים הוא במוסד גלי
בעיני כדי שתאשפז את עצמך, אתה לא תצליח להתמודד עם ההפרעה בקהילה והחברה לא צריכה לקחת על עצמה את הטיפול בך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-9 חודשים אשמח לעוד תגובות אם אפשר ^^ LightOne (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים מדהים. פשוט מדהים. ג'ן (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים תודה לך, מחמם את הלב :) LightOne (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים מדהים! POLLO (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים תודה רבה :) כיף לשמוע! LightOne (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים וואו. אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים תודה רבה רבה לך :) LightOne (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים יפה! yaelhar (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים תודה רבה! :) LightOne (ל"ת)
-
-
