אוכפי השקט חוזרים מוקדם מדי, וגייל מבקש עוד קצת זמן, אבל הם לוקחים אותו משם ואני מתחילה להיכנס לפניקה."אל תיתן להן לגווע ברעב!" אני מצטעקת ונאחזת בידו. "אני מבטיח! את יודעת שאני לא אתן לזה לקרות! קטניס, תזכרי שאני..." הוא אומר, והם מפרידים בינינו בכוח וטורקים את הדלת ולעולם לא אדע מה רצה שאזכור. (משחקי הרעב\ סוזן קולינס, עמוד 41)